כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    תרבות הספקטקל ויכולת תקשורתית דרך ארוע

    2 תגובות   יום שלישי, 27/6/17, 21:20

    תרבות הספקטקל ויכולת תקשורתית דרך ארוע

     

    לפני כמה זמן אורי בת הזוג שלי כתבה על כך שמעולם לא ראיתי את הסרט שיער, את מופע האימים של רוקי ואף סרט מסדרת ג'יימס בונד (יש עוד כמה), וזה היה מצחיק והכל, אבל התדהמה (אולי מובנת!) של כולם נוכח הגילוי גרמה לי לחשוב אחר כך על כמה נקודות חשובות.


    התרבות שלנו, כיום, מנוהלת על ידי הספקטקל - כלומר שיכולת התקשורת שלנו נעשית בעיקר דרך האירוע, ותמיד זהו אירוע שמתרחש במסך (פעם היינו באוסטין, והגענו לגשר אליו מגיעים עשרות אנשים על מנת לחזות במחזה מרהיב שמתרחש בכל ערב - מיליונים (מיליונים!) של עטלפים יוצאים מהצללים ומשתלטים, פשוטו כמשמעו, על השמים ונעים כנחיל ענק אל עבר האופק. זה היה אירוע מרהיב, וכמו בהופעה, הביא המוני בני אדם אל אותו גשר. אבל כמו בהופעה, רובנו צפינו באירוע המקסים הזה דרך מצלמות הפלאפונים שלנו).


    בראיון שנערך איתו, מספר חכים ביי (שכתב את הספר החשוב ט.א.ז.) על אם וביתה שלא דיברו במשך שנים, עד שהבת חצתה את כל ארצות הברית על מנת להגיע לאימה ולדבר איתה על הכל. הן התחבקו, ואז האם ביקשה לעצור, שכן תיכף מתחיל שעשועון טלויזיה שהיא רוצה לראות.

    הבת, בהלם מוחלט, כעסה. "חציתי את היבשת כדי לראות אותך! את באמת צריכה לראות את השעשועון הזה עכשיו?"" היא שאלה. כתשובה הסבירה האם שהחברים היחידים שיש לה הם האנשים שבעבודה שלה, ומחר בעבודה כולם הולכים לדבר על אותו שעשועון. אם היא לא תראה הערב את הפרק, היא תישאר מחוץ למעגל החברתי מחר. איזה הסבר עצוב! והאם המשיכה לצפות, והבת בכתה לידה.

     

    ''


    האם עלינו לראות ולשמוע את כל מה שהתרבות שלנו מכתיבה שעלינו לראות ולשמוע? מדוע זה?

     
    לפני כשנה וחצי ישבתי בכיתה בה אני מלמד, וחיכיתי שיתחיל השיעור כשאני שומע הרכב שאני אוהב דרך המחשב. שני תלמידים מהכיתה נכנסו, וצחקו ביניהם על כך שלשיר אותו אני שומע יש פחות (הרבה פחות) מכמה מיליוני צפיות ביוטיוב.


    כאן ישנה בעיה דומה, אבל אחרת. כלומר - איכות השיר כלל לא נמדדה, אלא רק הפופולריות שלו. אבל מה עם מקרים של יצירות חשובות? האם אנחנו צריכים לראות הכל? מהי ההשפעה של הומוגניות כזו על החברה?

     
    אני נזכר בסיפור שסיפר לנו אמן הוידאו שהיה מרצה באחד משיעורי הוידאו ארט הראשונים שלקחתי. הוא סיפר שנפגש עם אמן בודהיסטי בתערוכה בחו"ל, ושניהם דנו בשאלה גדולה בה הם היו חלוקים. המרצה שלי טען שעל מנת להיות אמן טוב הוא צריך לראות ולדעת כל מה שעולם האמנות מציע, להכיר את השפה ומתוך ההיכרות והידע הזה, ליצור את עבודותיו. האמן הבודהיסטי טען בדיוק את ההיפך. הוא אינו מביט החוצה, ואינו נותן לעולם האמנות שחיצוני לו לחדור פנימה ולהשפיע. את האמנות שלו הוא מוציא מתוך עצמו, ללא השפעות.


    אלו שתי נקודות קיצון בשאלה הזו, אבל אנו צריכים לדון בספקטרום הזה שבינהן, ובשאלה מה חשיבותה ומהו תפקידה של ההטרוגניות, של ההבדלים ביני ובין האדם שמולי. האם ישנם הבדלים כאלו?

     
    אם אתם שואלים אותי, המהפכה הכי מצליחה ומתקדמת בארץ היא המהפכה שהופכת את מדינת ישראל למדינת הלכה. זו מהפכה שנעשית ללא מחאות (מלבד מחאות באזורים חרדים, נגד אנשים שמעזים לנשום טיפה אחרת בשבת), לרוב בחיוך ותמיד בצעדים קטנים ולא מחייבים. אל תחזור בתשובה, אבל בוא תניח תפילין, השאר כבר מגיע בעצמו לאחר מכן. אני לא חושב שאפשר להתווכח עם ההצלחה של מהפיכה זו, אבל אפשר לשאול שאלות לגבי משמעותה ולגבי העתיד תחת צילה.

     

    עדיין תהינה דעות שונות, תמיד יש דעות שונות, אבל מה יהיה על הספקטרום עליו הן נמצאות? הרי ספקטרום זה מצטמצם משנה לשנה בהרבה מישורים תרבותיים. האם יש לכך משמעות עלינו? על האופן בו אנחנו חושבים? על האופן בו אנו מתנהגים? על האופן בו אנו רואים את העולם?

     

    אתמול בכנס בנושא תזונה בת קיימא, בפאנל אותו ניהלה אורי, עלתה נקודה מעניינת ויפה. ישנה התרגשות קולינרית לקראת הגעתה של העונה הנכונה, וסוף סוף אפשר לקנות כל מיני פירות וירקות עונתיים, להן חיכינו בציפייה עונה שלמה. אבל את ההרגשה הזו מוחקות חממות וטכנולוגיה דרכה אנו כבר יכולים לקנות פירות עונתיים במשך כל השנה, ובמקום מחזורים שנתיים של צמיחה אנו מוצאים את עצמנו במריחה אחת אחידה, לאורך כל השנה, בה תמיד ניתן לקנות הכל. והכל פחות טעים, והכל פחות מרגש. אני לא מבין גדול בקולינריה, אבל אני מבין היטב את הטענה הזו.

     

    במאי היינו במילאנו, וחזרנו דרך שדה התעופה הגדול של איסטנבול. מעולם לא הייתי במקום כה מגוון מבחינה תרבותי. אני יודע שמצבה התרבותי/חברתי/פנים מדיני של תורכיה גרוע הרבה יותר ממצבנו, ומעולם לא ביקרתי בה, אבל בתוך שדה התעופה הזה הבנתי באמת מה זו רב-תרבותיות (בחברה האנושית) אמיתית. סביבי התהלכו, חיכו, ישבו, צעקו, אכלו וישנו נשים וגברים מכל העולם, מכל הדתות ומזרמים שונים ומשונים בתוך אותן דתות.


    הלכנו שם, והרגשתי שאנחנו לבדנו, מנותקים תרבותית מכל מי שסביבנו. היה בזה משהו מנחם. אם ארצה לדבר עם מי מהאנשים שסביבי, לא נמצא את החיבור בינינו דרך הציפייה שלי לעונה החדשה של משחקי הכס. נצטרך לדבר על דברים אחרים, ודברים אחרים יכולים להוביל אותנו בדרכים חדשות שאינן מתווכות דרך המנעד התרבותי שלי, וגם לא דרך המנעד התרבותי שלהם.    


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/6/17 12:58:
      * תודה על פוסט מאלף אורן. מזכיר לי את הבדיחה: "המחשב והלפ טופ שלי היו מקולקלים אז שעמם לי, הלכתי קצת לשבת עם המשפחה בסלון לראות טלויזיה....דווקא אנשים נחמדים"...
      אכן אנו חיים בעידן ה"ניראות" (ויזואליה) והשיקוף. אלה חשובים יותר מהמציאות הממשית.