הייתי בתחילת דרכי הרוחנית (אבל אז עוד לא ידעתי את זה) במסגרת עמותה, שעד היום אני מוקירה לה תודה, על הכלים הנפלאים שהקנתה לי לחיים. 

באחד השיעורים הראשונים, המרצה עשתה לנו תרגיל דמיון מודרך.

"דמיינו אינסוף".

עצמתי את עיניי בהתרגשות ובחגיגיות.

זו הייתה עבורי אחת הפעמים הראשונות שעשיתי תרגיל כזה.

ואולי הפעם הראשונה בחיי שנתבקשתי לחשוב באופן מעמיק על המילה "אינסוף".

"דמיינו אינסוף" היא חזרה ואמרה.

עצמתי את עיניי ואימצתי את מוחי - מיכל, תתרכזי, תחשבי רגע עם עצמך, מהו "אינסוף"?

את מסוגלת לדמיין אינסוף? ולא, אל תהיי בנאלית, ותדמייני את הפס של אופק הים הנפגש עם השמיים, לא זו מטרת התרגיל. תצללי לעומק התרגיל. קחי את עצמך לגבהים. אל תסתפקי בלדמיין את הים. נסי לחשוב, מהו "אינסוף"? עצמתי חזק יותר את העיניים, ודמיינתי את השמיים כשהם זרועי כוכבים בלילה. הזהו "אינסוף?"

זה לא היה נראה לי מספק. עדיין שטחי מדיי.

שמרתי על עיניים עצומות ואימצתי את מוחי עוד יותר. מהשמיים זרועי הכוכבים "עפתי" בדמיוני אל הכוכבים עצמם, על מנת "לראות" אותם מקרוב, ובעקבות כך, "לראות" מסביבי כוכבים רחוקים עוד יותר שנגלו לעיניי בהעצימי את התעופה, כוכבי לכת, וגלקסיות ואת שביל החלב.

ועדיין זה לא היה נראה לי מספק על מנת להמחיש "אינסוף" מהו, אז נשמתי עמוק, והתאמצתי עוד יותר, ועשיתי בדמיוני "זום אאוט", וראיתי איך מערכת השמש מתמזערת וסביבה צצות עוד ועוד מערכות נוספות, ותוך כדי שאני מחזיקה את התמונה הזו בראשי, התרגשתי להבין כמה עצום ואדיר הוא היקום, ובלתי נתפס, ואינסופי.

"האם אני עושה את העבודה?" ניקרה בי המחשבה.

חזרתי למציאות.

פקחתי עיניים והבטתי סביבי. כולם עצומי עיניים ושותקים, הם וודאי מבינים את התרגיל טוב ממני, מעניין מה הם רואים בדימיונם? וקיננה בי שוב התחושה שאני לא מתאמצת כפי שמצופה ממני, ולא מבינה את התרגיל לעומקו.

אזרתי עוז, והתגברתי על המבוכה, (ככל הנראה בזכות האמביציה העצומה שהייתה לי בזמנו להתפתחות רוחנית), ושאלתי את המרצה – "תוכלי אולי להסביר למה את בדיוק מתכוונת כשאת אומרת "אינסוף""?

ועצרתי שם.למרות שרציתי להמשיך לדבר ולתאר לה את כל המראות עוצרי הנשימה שראיתי הרגע בדימיון, כדי להבין אם אני אכן עושה את התרגיל נכון, או שמא...

היא הביטה בי, ואז הביטה בכולם, ואמרה:
"אתם רואים? זו בדיוק הבעיה היום. שכשאומרים לאנשים לדמיין "אינסוף" הם אפילו לא מבינים מה זה".

ואז הביטה בי שוב:

"תדמייני ים. אופק של ים. הפס הזה בו הים נפגש עם השמיים. את מסוגלת לדמיין את זה?"

ואני הנהנתי.

ועצמתי שוב עיניים.