השנה עברתי מסלול לפיתוח תכניות חדשות במסגרת אגף המו"פ של משרד החינוך. ראיתי בתכנית הזאת הזדמנות לקבל הכרה רשמית לעבודה שאני עושה כעצמאית בצורה בלתי פורמלית. בניתי תכנית לאנגלית בשילוב אומנויות על בסיס תכנים שפיתחתי במהלך השנים. הדגשתי את הצורך לשפר את לימודי האנגלית והראיתי דרך מחקרים וגם דרך הניסיון שלי בשטח איך השיטות שלי מחזקות אנגלית כשפה ועוזרות לילדים בעלי צרכים שונים. התייחסתי גם לחשיבה יצירתית, קשר אנושי ותנועה, אלמנטים שחסרים היום במערכת החינוך ומקבלים מענה אצלי, אבל האמנתי שחשיבות האנגלית תיתן לי יתרון.  קיבלתי תגובות חיוביות לאורך המסלול. כשהגעתי לוועדה, בה קובעים איזו תכניות יעברו לשלב הפיתוח, שאלו אותי איזה יתרונות נוספים אני רואה בתכנית שלי מעבר ללימוד אנגלית ויצירתיות. דיברנו על העצמה, מענה רגשית, כישורים חברתיים וכד'. בסוף הוחלט לא להכניס את התכנית לפיתוח כתכנית ללימוד אנגלית, אלא לפתח אותה לתכנית יותר רחבה, שילוב אומנויות בהוראה.  אנגלית היא כבר לא הדרישה העיקרית, הכללים השתנו. כמו שבוב דילן, זוכה פרס הנובל לספרות אומר, The times they are a changing

החלטתי ללכת על זה. בחודשים האחרונים אני ממלאת מקום של מורה לאנגלית שעזבה באמצע שנה. מורה לאנגלית בכיתות ז-י, הדבר האחרון שרציתי לעשות, אך הנהלת בית הספר הייתה מספיק נואשת לאפשר לי לקבוע תכנים ודרכי הערכה. מחוזקת מהשיחה על האפשרויות הרבות ביצירתיות שלי, בשבוע האחרון של הלימודים, הבאתי לכיתה י' אותו שיר מפורסם "The Times They are a Changing".

דיברנו על המילים. שאלתי אם הם מכירים את השיר או את הזמר. רובם לא. שאלתי למי הוא מדבר (המנהיגים), מה המשמעות של המים, לטבוע. מתי לדעתכם השיר נכתב, האם הוא רלוונטי גם היום? התחלתי להתלהב ולהלהיב אותם. "האם קורה שינוי היום?" "כן" "מי אחראי לשינוי?" "אנחנו!" "איזה שינוי אתם רוצים?" - דממה, חושבים "מה אתם עושים?" עוד דממה, שוב חושבים.

לשירים יש כוח. הם למדו אנגלית באותו יום, אבל גם משהו מעבר לזה, משהו הרבה יותר חשוב.