כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    מי פה בעל הבית ?

    13 תגובות   יום שישי , 14/7/17, 10:53

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

     

     

    מצחיק או לא, אתה עדיין בחרטא של השבוע שעבר. רשימתו של מן-דהוא בקטע שבנך פרסם לפני שבוע התפרסמה בעלון בו פורסמה "קלנועיות חמורית", אותה  עוד כתבת ללא קשר עם כל הנ"ל וזאת הכתבה:

     

    מי פֹה הבעל-בית?   (166)  8.8.03

     

    לפעמים  נִנְבַּחַת השאלה גם בהקשרים לא ממש חיוביים. יש כאלה שמטיחים את הבעל-ביתיות על כמה קשישים שיושבים פה כבר עשרות שנים ושעד שלא יפסיקו להיות פה אז אי אפשר יהיה להזיז שום דבר לאן שצריך.

    יש כאלה ששואלים מי פה הבעל-בית אחרי שבבוקר מצאו את האוטו שלהם תלוש מהניקלים של סמל היצרן וכולם יודעים מי תלש ואף אחד לא עושה כלום כי זה דור העתיד ולמה לחפש צרות? 

     

    אז מי פה בכל אופן בעל הבית?

    אולי שני ליצנים שמקבלים פה את המשכורת כמו שצריך?

    אולי זה שגם לו יש "מְיוּל" בשביל לנסוע בו במדרכות של השיכון דווקא בחצות הלילה? אולי הבעל-בית האמיתי זה הכלב של מוֹמִי שלא שם קצוץ?

     

    ''

    לחמור שמקלנע יש גירסה נוספת ולא פחות מעניינת על מי פה הבעל-בית:

    בשבוע שעבר, מתישהו בשעה עשר וחצי בבוקר, כשכולם כבר ברחו מהחום, איש תחת מַזְגָנוֹ, קילנענו בנחת על יד פעמון המשק שתלוי למעצבה בהתחלת השדרה של הזיתים, בדרך למעלה. על הדשא שבין שני חדרי האוכל לשעבר, קלטו עינינו הממושקפות תנועה בהחלט לא שיגרתית.   

    עורבים.

    עשרים עורבים, בערך, ניתרו והתעופפו בשקט אבל במתח. איזה שמונה מטר מֵהַשִׂיחִיָה של החדר-אוכל-צריף, על הדשא, הייתה נמייה. זאת הייתה נמייה אמיתית, ארוכה יותר ממטר כולל זנב, ודי מפחידה. העורבים הקיפו אותה במעגל וחיכו. הנמייה רצתה להתקדם למעלה, למרכז הדשא. העורבים התנפנפו ונעמדו מולה בחצי עיגול ולא נתנו לעבור. הנמייה יכלה אולי לנשוך עורב אחד אבל היא עשתה טוב טוב את החשבון ויצא לה שממנה לא יישאר כלום אחרי שהשאר ינקרו אותה.  

     

    אז היא חיכתה. גם העורבים חיכו. אחר כך היא עשתה שני צעדים לכיוון הנדנדות.  העורבים התארגנו גם פה מולה בפוזה של אין מעבר לנמיות. היא ניסתה לזוז לעבר הזיתים. העורבים זזו בהתאם. לפני שזה נמאס על שני הצדדים, הבינה הנמייה ש"נוֹן פַּסֵרַן" ("הם לא יעברו", סיסמה ששפכה הרבה דם במלחמת האזרחים בספרד) והיא חזרה באין מפריע אל תוך השיחייה שמדרום לחדר-האוכל צריף.

     

    העורבים וִידאוּ אי-הפרת הסדר במשך עוד חצי דקה. אחר כך שבו אל צמרות העצים ואל השפיצים בראש העמודי חשמל.  השקט והשלווה, כחום היום, חזרו לשרור.

     

    אין ספק, אמרנו לעצמנו,  מי פה הבעל-בית.

     

    בקלנועיות חמורית

    אמן.

     

     

    ''

     

    דוקא הרשימה הזאת העלתה עליך את חמתם של כל אנשי הממסד של הקיבוץ.

    שְׁפוֹכֶת עשירה בביטויים לא מחמיאים ירדה עליך כמו גשם.

    אתה זוכר שכך נהגה מרכזת שרותי הקהילה, כך גם מרכז המשק וכך גם אחרים שהוקיעו את דבריך כמְסַכְּנִים את עתידו הכלכלי של הקיבוץ ושחס וחלילה אסור להעליב ככה את המנכ"ל השכיר של המפעל.

    הגדיל אחד מהחברים הוותיקים שתהה על טיב חוש ההומור שלך ורמז שהוא עלוב וגם לא לעניין. אחת הסיבות שבגללן רתחו עליך כולם הייתה השורה, בה כינית שני "בעלי בית" בתואר "ליצנים".

    אתה זוכר שכשהיית ילד התחפשו בפורים או למלכת אסתר או לליצן. הליצן הזה היה תמיד ילד חמוד עם קונוס מקרטון על הראש ובגדים רחבים עשויים מבד סאטן מבריק.

    הליצנים האלה היו מעלים חיוכים ותו לא. מסתבר שכיום משמשת המילה "ליצן" בעיקר למי שהוא תחמן, רמאי, לא ישר, וגורם נזקים.

    בעיניך ליצן זה ליצן מצחיק נקודה.

     

     

    ''

    חשוב להתנתק מיחסי העבודה המקולקלים של היום ולבדוק מה שרו פעם בבית החינוך בצפון ברח' פרדיננד לאסל פינת ברנשטיין (בית הספר שלך). אחרי 308 עמודי מחשב של "לפני שאתה שוכח" מעניין ללמוד שוב מה העסיק את מוחם ואת ריקודיהם של החלוצים של פעם. לא לדאוג. תיכף שבים לחרפה של הימים האלה.

     

    מילים: נתן אלתרמן
    לחן: יואל ולבה


    בָּאנוּ בְּלִי כֹּל וָכֹל
    אָנוּ עֲנִיֵּי אֶתְמוֹל.
    לָנוּ הַגּוֹרָל מָסַר
    אֶת מִילְיוֹנֵי הַמָּחָר.

    הוֹרָה עֲלִי, עֲלִי,
    אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלֵילִי,
    טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה –
    הוֹרָה מְדוּרָה!

    צֵא נָא לַמַּעְגָּל,
    תֵּן נָא שִׁיר מִזְמוֹר לַדַּל.
    הֵנָּה נֶאֶסְפוּ לִרְקֹד
    בְּנֵי הָעֹנִי וְהַשּׁוֹט!

    הוֹרָה עֲלִי, עֲלִי,
    אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלֵילִי,
    טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה –
    הוֹרָה מְדוּרָה!

     

     

    בכלל, מי שרוצה לקרוא את הרצ"ב, כדאי לו לקרוא מה שכתוב בקטע הקודם. אולי הוא יבין על מה פה מדברים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/7/17 08:57:
      הורה עלי עלי....
        19/7/17 13:02:
      תודה על ניחוח הטבע
        16/7/17 12:38:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-07-15 15:01:56

      תודה. שאפו, ... מצד שני: הנמיות ששכנו במסלעה בחצר הבית שלי בקיבוץ המופרט, התיידדו עם עורבים, שתו מים מהצינור שלי; ואחת מהן אף תועדה כמצילת חיים (תפסה צפע! בחצר השכנה - לנמיות תפקיד חשוב ב"אקוויליבריום" - איזון אקולוגי. בלעדן אוכלוסיית הצפעים גדלה בלי פרופורציה ומסכנת חיים... ) ואגב, אפיזודה מכוננת המציגה זאת תוארה במהימנות, ובמעט התיילדות בספרי "בואי נימי"...

      נמיות וצפעים....מאבק איתנים

        16/7/17 11:23:

      צטט: debie30 2017-07-15 16:10:06

      גורל הקיבוץ כגורלם של כל האידאלים....

      אני מחזיק בהגדרה של מרטין בובר - "ניסיון שלא נכשל". 

        16/7/17 11:21:

      צטט: נויאור 2017-07-16 00:17:36

      וואו ציור הצריף החזיר אותי אחורה לצריף החיילים שהייה לי בקיבוץ ( ״החדר״ ) בשנת 1973 בעין חרוד.

      בציור מופיע צריף חדר האוכל הראשון. לאחר שסיים את תפקידו כחדר אוכל הפך למזכירות ולאחר מכן למועדון לחבר. כיום שוחזר הצריף והוא מבנה הסטורי במרכז הריבוץ. 

        16/7/17 00:17:
      וואו ציור הצריף החזיר אותי אחורה לצריף החיילים שהייה לי בקיבוץ ( ״החדר״ ) בשנת 1973 בעין חרוד.
        15/7/17 16:10:
      גורל הקיבוץ כגורלם של כל האידאלים....
      תודה. שאפו, ... מצד שני: הנמיות ששכנו במסלעה בחצר הבית שלי בקיבוץ המופרט, התיידדו עם עורבים, שתו מים מהצינור שלי; ואחת מהן אף תועדה כמצילת חיים (תפסה צפע! בחצר השכנה - לנמיות תפקיד חשוב ב"אקוויליבריום" - איזון אקולוגי. בלעדן אוכלוסיית הצפעים גדלה בלי פרופורציה ומסכנת חיים... ) ואגב, אפיזודה מכוננת המציגה זאת תוארה במהימנות, ובמעט התיילדות בספרי "בואי נימי"...
        15/7/17 11:44:

      אחאב חברי נשיקה

      תודה שהבאת לנו עוד מזיכרונותיו של אביך היקר

      בכל תחומי החיים - ( גם אצל בעלי החיים ואצלנו ההולכים על שניים וברי דעת )

      יש איזה "בעל בית " שלפעמים נוהג כבשלו ומנצל את הסמכות שניתנה לו או ש"לקח"

      את הסמכות - שמנצלים את הכוח בהיותם בעלי הבית -  לתועלתם האישית, תוך ניצול מעמדם.

      הציורים שאביך צייר יפהפיים כתמיד  והבית שאביך צייר - כמה הייתי רוצה להיות 

      בעלת בית של בית כזה (-: - מחייכת בשובבות

      ובעיניי גם ליצן - זה מישהו שמצחיק ומבדר קריצה

      * כוכב אהבה ודש חמה לאביך היקר ובריאות טובה


        15/7/17 10:14:
      הוותיקים הזדקנו, הצעירים - נטשו או זכו לנהל, הגיעו אנשי חוץ, ומה שהיה לא היה יותר. כואב.
        14/7/17 17:37:

      ציורים נפלאים |לב|

        14/7/17 15:37:
      הפוסל במומו הוא פוסל, לא יפה מצידו גם אם הוא צודק!!
        14/7/17 14:40:

      וגם היום בקבוץ אחר בעמק, הליצנים שמנהלים את הקהילה,

      שכחו מי הם הצרכנים בבית הבריאות , ומצידם אולי עדיף

       שהם יפלו בטעות לנחל....

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין