כותרות TheMarker >
    ';

    אוטו-ביו-גרפיה: ג'ני. (פוסט מספר 108)

    0 תגובות   יום רביעי, 19/7/17, 20:32

    אני שוהה באיזה מוטל זול, מצחיק אותי שאני מתפשר על מקום כזה כאילו נסעתי בלי שקל,

     

    "אולי תשהה אצל דודה עדנה? היא גרה בניו יורק. תדבר איתה", אימא שלי אומרת בטלפון, "כן, יש מצב..." אני אומר באדישות, "אתה בסדר, מיכאל? אני דואגת." היא אומרת בדאגה, "לא, אימא, אני לא בסדר בכלל." אני אומר ומתייפח לה בטלפון, "חשבתי שנועה שונה ממיטל, שהיא הגיעה כדי לגאול אותי, אבל מתברר שהיא יותר גרועה!" אני מוסיף, "אתה צריך זמן. רק זמן ירפא אותך." היא עונה.

     

    אני מנתק את השיחה, מתקשר לדודה שלי עדנה, "כן, ברור שאתה יכול לשהות פה." היא אומרת, "אימא לא דיברה איתך, נכון?" אני שואל אותה, "אימא? לא, היא לא דיברה איתי. על מה היא הייתה צריכה לדבר איתי?" היא מנסה לזייף, "לא משנה." אני עונה לה.

    אני אורז את החפצים ונוסע לדודה שלי.

    הבית... סליחה, האחוזה של עדנה דודה שלי ענקית, יש לה סוויטת אורחים מהחלומות, היא גרה בהאמפטונס, ממש הסתדרה בחיים.

    "מיכאל, כמה זמן לא ראיתי אותך." עדנה אומרת לי בפתח הדלת ומחבקת אותי חיבוק גדול, "אתה יכול להישאר כאן כמה זמן שתרצה, אל תרגיש לא נעים." היא מוסיפה בחיוך. 

     

    אני מסדר את הדברים שלי בסוויטת האורחים ויוצא החוצה,

    שם מוזיקה באוזניות יושב על כיסא הנדנדה הגדול.

    לוקח נשימה עמוקה, המחשבות שלי שוב מתחילות לרוץ, אבל אז אני נושא את עיניי לחלון של הבית ממול, בקומה השניה האור נדלק, ובחורה בערך בגילי נכנסת לחדר לבושה רק בחלוק ומדברת בטלפון, אני לא מסוגל לנתק את העיניים שלי ממנה, מוריד לאט את האוזניות... מי זאת? אלוהים, היא הולכת לסבך אותי, היא הולכת להכניס אותי לצרות ואז היא מורידה את החלוק ונשארת רק בחוטיני לבן, הלבן שלי מאבד פעימה לשנייה ואז היא מסתובבת וקולטת שאני בוהה בה, אבל זה לא מפריע, היא רק מחייכת, מנופפת לי לשלום ומסיטה את הוילון.

    וואו... מה זה היה? די, אני חייב לשכוח אותה, זה נגמר.

    ופתאום ממחשבות על נועה אני עובר למחשבות עליה, 'בטוח יש לה חבר' אני אומר לעצמי, 'היא בזבוז זמן' עוד מחשבה נוספת לה, ואז קופצת מחשבה אחרת... 'אני חייב להתרחק ממנה. היא רעה.' אבל למה? למה שאני אחשוב ככה, למה אני צריך לפחד ממנה?

     

    בוקר למחרת,

    "מיכאל, מאמי, אני יוצאת לעבודה, תרגיש חופשי, הבית שלך." עדנה אומרת, "רק תעשה לי טובה, אם אתה יכול בבקשה תעבור בסופר, הוא נמצא משהו כמו 200 מטרים מפה, פשוט תמשיך ישר כל הזמן, טוב? צריך חלב ודבש דחוף." היא מוסיפה בחיוך, "כן, ברור. ועדנה, ממש תודה שאת נותנת לי לשהות פה, זה לא... זה לא מובן מאליו." אני אומר לה, "אווו!" היא אומרת בקול גבוהה ונותנת לי חיבוק ונשיקה, "ברור, מיכאל. אנחנו משפחה" היא אומרת ויוצאת.

     

    אני מתלבש והולך לסופר, מחפש במקררים את החלב... אלוהים ישמור איזה מבחר! חלב מכל הסוגים, עם כל סוגי אחוזי השומן, בכל הטעמים, בכל הגדלים! גם בישראל יש מבחר, אבל... לא ככה.

    "מבחר גדול, נכון?" קול מפריע לי לבהות במגוון של החלב, זאת היא! זאת השכנה!

    "לא, אני פשוט..." אני מנסה לדבר ואז אני פולט אוויר בגיחוך, "טוב, אני מודה, כן, יש כאן מבחר גדול." אני עונה לה, היא מחייכת חיוך גדול, "אתה הבן של עדנה או משהו? פעם ראשונה שאני רואה אותך, היא לא מפסיקה לספר כמה שהבן שלה בצבא הישראלי וכל זה..." היא אומרת, "אוי, לא, אני לא הבן שלה, אני האחיין שלה." אני עונה לה, "מיכאל זה השם שלי, אה.. מייקל." אני אומר וישר מתקן את השם שלי לשם לועזי כדי שיהיה לה קל להגות אותו, "קוראים לי ג'ני, אבל כולם קוראים לי ג'ן." היא אומרת.

     

    אני בוחר חלב ולוקח דבש, משלם ויוצא מהסופר עם ג'ני, "אתה צריך טרמפ? אני פה עם הרכב." היא שואלת בחיוך.

    נכנס לרכב, האמת? לא ציפיתי לפורשה 911... 'אתה בהאמפטונס, ילד. ברוך הבא' אני אומר לעצמי.

    "אז... אתה מישראל?" ג'ני שואלת כשהיא נוהגת, "כן." אני עונה לה ובוהה בדרך, "ואיך זה? איך זה שם?" היא שואלת בסקרנות, "זה בסדר כזה... מאוד קטן והרבה יותר שונה מכאן." אני עונה לה, "או.קיי. זה נכון שיש שם מלחמה ויש לכם גמלים?" היא שואלת, "זה מה שאת רואה ב-CNN?! לא, אין מלחמה בישראל, אל תאמיני למה שמראים לך בתקשורת, את צריכה לבקר שם כדי להבין איך זה באמת. וכן, יש בישראל גם גמלים, בעיקר בדרום המדינה, אין ממש בשאר המדינה." אני עונה לה באדישות וממשיך לבהות בדרך, "הכל בסדר? אתה נראה מצוברח." היא אומרת ומחנה את הרכב, "אני לא רוצה לדבר על זה." אני עונה לה, היא בוהה בי ארוכות ואוחזת לי ביד, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר. מה שלא קרה לך... אני בטוחה שזה יסתדר." היא אומרת ברוך ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני משפיל מבט לרגע, "תודה, האמת שאתמול כשראיתי אותך עלה בי פחד... שתסבכי אותי, לא יודע..." אני לוחש בביישנות והיא צוחקת, "כן, אני אסבך אותך. אין לך מושג כמה." היא אומרת עם חיוך ממזרי ואני לא יודע אם היא צוחקת או מתכוונת ברצינות.

     

    אנחנו יוצאים מהאוטו, "תודה על הנסיעה." אני אומר לה, "בכיף. היום במקרה טובי השאיר לי את האוטו." היא אומרת, "טובי?" אני שואל, "החבר שלי. אנחנו כבר שנתיים ביחד." היא עונה, אני מהנהן, "טוב. אני צריך להיכנס אז נהיה בקשר." אני מחייך חיוך מנומס, "מיכחאל!" ג'ני מנסה להגות את השם שלי בעברית בכישלון, היא מתקרבת אליי, ופשוט בלי התראה... מנשקת אותי! יואו, איזה כיף! היא מנשקת כ"כ טוב! אפילו נועה לא נישקה ככה, נשיקה כל כך מתוקה, כל כך אוורירת ובדיוק כשאני מתחיל להינות היא נפרדת ממני, "מתוק... טעים." היא אומרת. "טוב, נתראה אחר כך." היא מוסיפה במהירות ונכנסת לבית שלה.

     

    כן, היא הולכת לסבך אותי. היא רעה ואני חייב להתרחק ממנה, אבל... משום מה אני לא רוצה. בא לי עוד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      En La Burbuja
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין