כותרות TheMarker >
    ';

    איציק אביב

    ארכיון

    תגובות (43)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      24/5/18 16:03:
    סיפור מיוחד ונוגע ללב
    אולי זמן לעוד קטע/ פרק?
      21/1/18 22:22:
    סיפור יפה מרגש, סוחף. ההתאבדות כתובה במין 'תורת הפערים' וקצת חיפשתי מהי "ההתגלות שחווה ומה החליט בזכותה" אולי התאבדות אקזיסטנציאלית. כתוב מאוד יפה עם ריח ענוג של נוסטלגיה
      21/1/18 22:21:
    סיפור יפה מרגש, סוחף. ההתאבדות כתובה במין 'תורת הפערים' וקצת חיפשתי מהי "ההתגלות שחווה ומה החליט בזכותה" אולי התאבדות אקזיסטנציאלית. כתוב מאוד יפה עם ריל ענוג של נוסטלגיה
      1/1/18 20:49:

    קראתי בעיון רב,


    אכן  כתיבה מאד מעניינת ומרתקת.

     יישר כוח!


     בברכה

     אהובה

      5/11/17 21:52:
    אחוות שכנים מהממת ,
      22/10/17 15:02:
    *
      13/10/17 08:53:

    ציפיתי שהסוף ההגיוני יהיה ,שהאבא הבין כי  בנו התאהב בקרחון הלא נכון.

    שקומוניזם כמו אהבה,נשמעים אידיאלים מקסימים,אבל בני האדם לא תמיד יכולים לממש אותם בשלמותם

      1/10/17 13:10:
    כתוב מצוין האמנתי לכל מילה. רק לא הבנתי את "השיער הכסוף", הרי היא סטודנטית צעירה לרפואה? אם נותנים לה מאפיין כל כך משמעותי זה צריך להיות קשר לעוד משהו בסיפור. אבל יופי של סיפור, עצוב נורא.
      23/9/17 14:01:
    כתיבה משובחת. אהבתי
      12/9/17 19:22:
    סיפור יפה, כתוב היטב. דפיקות המטאטא של אימא מחפשות (ומוצאות) פגמים בעבודתו של אליהו הטייח, מה שנראה כרמז מטרים ל"פגם" הגדול בהרבה, שיתגלה בהמשך.
      10/9/17 23:04:
    עצוב עצוב.
      10/9/17 18:16:
    כתוב בכישרון רב...אכן מעביר את העצב שבחיים.
      10/9/17 13:42:
    עצוב
      10/9/17 11:48:
    סיפור יפה מאד. תודה
    כתוב יפה
      9/9/17 09:39:

    יפה כתבת . אהבתי :)

      9/9/17 08:39:
    כתיבה קולחת וסוחפת עד לסוף המר .אהבתי.שבת שלום
      9/9/17 00:50:

    סיפור מרתק!

    כשקראתי את הכותרת מיד נזכרתי בסיפור

    "נקמתו של סבל" של יהושוע בר יוסף,

    וכשקראתי את הסיפור שלך אפילו מצאתי דמיון בסגנון הכתיבה של שניכם.

    נהדר בעיניי:)

      9/9/17 00:38:
    עצוב.... יפה כתבת !
    חזק. עצוב.
      8/9/17 20:44:
    כתוב יפה. האבדן והשלכותיו..!!
      8/9/17 16:59:
    WOWWWW מפלח את הלב
      8/9/17 16:10:

     איציק חברי היקר נשיקה

    נהנתי לקרוא את הסיפור שכתבת, היה עצוב, מרגש ומרתק

    שאפו ותודה על השיתוף

    * כוכב אהבה ושבת נהדרת

    שאפו על כתיבה מרתקת!!

    הצלחת לתאר מצב קשה של שכול כה כואב

    ובלתי נתפס. 

     

    שבת שלומות. 

    נ.ד. 

      8/9/17 12:53:
    ירון בנו של אליהו מתואר כגדול מהחיים מה שמרמז על גורלו, אולם תגובתה של בלה רמזה על ההפך... גם נעלמה אח"כ כאילו מותו לא נגע לה. הסוף מאד מציאותי שנגמרה הנקמה תם עמה הרצון לחיות...
      8/9/17 12:09:
    יפה כתבת. תודה!
      8/9/17 10:50:
    לדעתי, סופו הכאוב של אליהו, היה מתרחש גם אם היה משיג את "נקמותיו" המתוקות. גם אז. כתוב נפלא איציק.
      6/9/17 09:46:
    קורה, הרי אנו רק בני אדם נתונים לשגיונות הרגש.
    תודה!
      1/8/17 07:48:

    כתוב נפלא, מתפתח ומסקרן לבאות. 
    הסיפור מרגש ונוגע ללב, אולי גם כי בכל דמות כאן, יכול כל אחד למצוא משהו משלו...
    כמו בדלתות מסתובבות, יכלו רגעים ודמויות בסיפור להתפתח גם אחרת והשאלות האלה, שנותרו פתוחות, הופכות את הסיפור לכל כך אנושי ונוגע.
    נקראתי במקרה, קראתי בעניין ונהניתי.
    תודה.

      31/7/17 23:22:

    וואו

    אתה כותב מרתק וקולח שזה ממש תענוג לקרוא

    נהנתי מאד, תודה לך

    ושיהיה זכרו של אליהו ברוך

    סוקראטס

      31/7/17 16:32:
    מרגש ועצוב. יפה כתבבת
      30/7/17 21:43:
    * מעשה עצוב. שמחה שחזרת עם קצת סיפורים וכתיבה
      30/7/17 19:53:
    יופי שחזרת לפרסם כאן. עכשיו אין לי סבלנות לקרוא.... בטוחה שכתבת נפלא כמו שאתה יודע.
      30/7/17 15:07:

    סיפור פוסט-טראומאטי מכמיר לב.

    יש במחוזותינו סיפורים דומים ולאו דווקא דמיוניים.

    או כבדיות שנרקמו מחוטי טיפשות.

    כתוב בטוב טעם . 

      30/7/17 11:04:
    סיפור אופייני לחיינו כאן ולמאורעות הפוקדים אותנו חדשות לבקרים. הכתיבה נעימה לקריאה , לדעתי ישנם קטעים ה"מזמינים" הרחבה.
      30/7/17 09:20:
    כתוב יפה ושוטף
      30/7/17 09:09:
    הורים מוכנים לוותר למען ילדיהם ולחסוך מעצמם, כדי לראות את הזרע הופך לפרי, אך כשהפרי לא מגיע לשיא בשלותו ונושר מהעץ זו תחושה של כאב עצום וסבל גדול. שאפשר להשתגע רק מלחשוב על זה. הכתיבה שלך מרתקת רהוטה ומצליחה לרגש.
      29/7/17 18:20:

    עצוב

      29/7/17 18:04:
    עצוב . אולי זה היה באמת כדור תועה ולא התאבדות . כדאי היה לשחזר עם בלה את השיחה האחרונה . מסכן אליהו השכול גמר אותו .
      29/7/17 16:22:
    ציפיתי לסוף בו אליהו יתחתן עם בלה.
      29/7/17 15:54:

    סיפור קשה מתואר בכישרון סופר.

    נקמתו של אליהו הטייח

    43 תגובות   יום שבת, 29/7/17, 13:47

    נקמתו של אליהו הטייח

     

    מדי שנתיים הזעיקה אמא את אליהו הטייח, שגר שתי דירות מתחתינו, לבצע תיקונים בתקרה ובקירות,  תמיד הוכיחה אותו ואמרה שיתאמץ קצת יותר, כיאה לבעל מקצוע, ושהיא מוכנה לשלם לו כפול ובתנאי שעבודתו תחזיק מעמד ארבע שנים. ולראייה לאיכות אומנותו שאינה משביעה את רצונה, הלכה אתו ברחבי הדירה והכתה במקל של מטאטא בקירות ובתקרה, נעזרת בסולם של אליהו עצמו, כדי לגלות את המקומות הפריכים, המועמדים לפורענות הטחב והריקבון. אליהו, שדמה לשחקן הכדורסל תנחום כהן-מינץ בגובהו, במשקפיו ובשיער ראשו, הלך אחריה ככלב נאמן, כתפיו שחוחות באופן תמידי, מדרך הקבע שלו להתכופף מול פתחים נמוכים, ממלמל פזמון שכילד הכרתי בעל פה, ששום בעל מקצוע לא יוכל לרטיבות הבאה מהים. וכך, מדי שנתיים, היה מתבצע טיול התוכחה וחשיפת קלונו של אליהו שתמיד הסתיים באותה מרפסת האחורית בצורת האות ריש, שהייתה המקום החביב עלי.


    פעם לאחר שהגיע לסוף המסע,  ראה אותי אליהו במרפסת, קורא את עלילות תום סויאר והקלאברי פין, ואמר לי לזנוח את הזבל האמריקאי ולקרוא את הספרים של מקסים גורקי. ממנו אלמד על גבורה ועל אידיאלים נכונים, על אמהות המתמסרות למאבק ילדיהם במלכות המושחתת התאבה לבצע, על עבודת כפיים ועל קומוניזם צרוף.


    אליהו ואשתו ברכה עלו ארצה באמצע שנות השלושים, חדורים להט פרולטרי,  והיו חברים פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית. בגאווה השתתפו בעצרות שארגנה המפלגה, ולא נרתעו מוויכוחים עם רוב העולם סביבם, ששנא את סטאלין ואת נושאי דגלו בישראל. הם גידלו על ברכי הערכים האלה את שני ילדיהם, ירון ואחותו הצעירה שרון. ירון היה נער שחור שיער מתולתל ושחור עיניים, גבוה ורזה ושזוף, תלמיד מצטיין, כדורסלן לתפארת, אוהב אדם ונכון תמיד לעזור.


    קייצים באו והלכו, וסילונות טיח אפורים ודקיקים נשרו. אליהו בא ותיקן, ואמא הלכה אחריו עם מקל של מטאטא ודפקה, מוודאת שאף פיסה רפויה לא תערים עליה. ירון בגר ויפה, ואופיו השתפר ושכלו השתכלל. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סגן. בר כוכבא, רבי עקיבא ושמעון בר-יוחאי באיש אחד, ביקש ללמוד רפואה, התקבל, והחליט להתמחות ברפואת ילדים. אליהו ראה בעיני רוחו כיצד בנו, רופא הילדים, עומד בראש התנועה שלו, הגורפת קולות, והוא כבר הכין עצמו לתוכנית הרדיו בה יסביר איזה חינוך נבון, נכון, צנוע ופשוט קיבל ראש הממשלה, המנוי הטבעי לבנו, לאחר שכיהן קדנציה אחת כשר הבריאות.

    בשנה השנייה ללימודיו פגש ירון את בלה, שלמדה רפואה במחזור שלו, והתאהב בה עד כלות. הוא הביא אותה הביתה פעמים מספר, ושידר מסר ברור שמדובר באשתו לעתיד. צבע הכסף של שערה התמזג להפליא עם עיניה הירוקות, אפה המעוגל, פיה המדוד ושדיה הזקופים. אבל נדפה ממנה קרירות מאופקת, שנמסכה ברצינות תהומית, בבגרות טרם זמנה. היא כמו נחצבה מקרחון בים הצפוני. כולם גמרו עליה את ההלל, ורק אצלי, התמים עדיין מנשים, קיננה התחושה שמשהו רע נמזג בקשר הנרקם בין האליל שלי והרופאה שבדרך.


    ואז באה המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים וירון גויס. בחנייה לילית של גדוד הלוחמים שבו שימש מפקד פלוגה, ממתין כמו כולם, חושש ומקווה, חרד ומאמין, נדר שאם יצא מהמלחמה בשלום, יתחתן עם בלה ויקים משפחה. צלצל לבלה לבשר לה על ההתגלות שחווה ומה החליט בזכותה.


    הפלוגה ערכה אימון אחרון. עודף ההתרגשות והעייפות מהציפייה הטעונה גרמו לרשלנות ולתאונה, אמרה השמועה. אחר כך נלחש שירון השתעשע בפזיזות באקדח התופי ששאל ממפקד הגדוד, כשביקש לערוך מטווח כדי להפיג את המתח, או לספק שאיפת ילדות ישנה ולחקות את ג'ון ויין, ואז נפלט כדור שחרץ את גורלו. בבוקר שלפני ההלוויה כבר ידעו כולם שירון התאבד, ורק המלחמה וההמולה שלאחריה השכיחו מכולם את ירון ואת האהבה הנכזבת, שהלשונות תלו בה את קולר מעשהו הנמהר.


    בטקס הקבורה, בעוד ברכה, שרון ובלה נוהגות באיפוק, ניסרו יבבותיו של אליהו את חלל בית העלמין ונשמעו כמקהלת חגבים המבכה את מות מנהיגה בטרם נמצא לו יורש. ידיו נראו כתלויות עליו כבולי עץ, ולעתים הן נעו בחוסר תיאום, כמו מופעלות על ידי מנגנון פגום.


    אבא לא פסק מלמלמל, מסכן אליהו, למה הוא עשה לו את זה.


    אחרי שהארון העטוף בדגל המדינה הוטמן בבור וכוסה בחול, ניגש אבא אל אליהו, מבקש לנחמו. באותו הרגע היה מוכן לתת לאליהו את כל העזרה שבעולם. אם זה היה מועיל במשהו ואליהו היה מבקש, היה אבי מצביע למפלגה הקומוניסטית. אליהו השסוע ביגונו והמעורפל מאדי הדמעות שטשטשו את זגוגיות משקפיו, לא הבחין כלל מי אומר לו מה.

    ברכה ושרון חזרו לעצמן ולמסלול חייהן. אליהו, לא. הוא הפסיק לטייח, הפסיק ללכת לאספות המפלגה ונמנע מלבוא בחברת אנשים. הוא הסתגר בבית, שתק ונבל כמת חי. ברכה אילצה אותו להקשיב למומחית שמחלקת השיקום העמידה לרשותם. המומחית באה לביתם ואמרה שממה שהיא למדה על ירון מחבריו ללימודים ולצבא, ירון ידע בעשרים וארבע שנות חייו, שמחות, הנאות, ריגושים, אהבות והצלחות במינון כה גבוה ובתמציתיות כה גדושה, שרוב האנשים לא מגיעים למחצית ממנה בעשרות שנות חיים. אם אליהו יסתכל על חייו ועל מותו של ירון מנקודת מבט זו, אמרה, יתכן וימצא מעט נחמה.


    דברי הפסיכולוגית פעלו על אליהו בצורה שאפילו הוא לא שיער. דיבוק נכנס בו, תסמונת שהמדע עדיין לא סיווג אותה בקבוצת השיגעונות המוכרים. אליהו החליט שעליו למצוא את מי שחרץ בקיע בחיים המתומצתים והטהורים של בנו, ולנקום בהם על פשעי העבר שבשעתם נראו חסרי משמעות. איתור הפושעים הפיח באליהו רוח חיים, והוא קם מרבצו מתנער מהשכול ששיתק אותו עד כה, חש שניתנה משמעות חדשה לשארית חייו. ברשימה הופיע השכן ששפך מים על ירון שהקפיץ כדור תחת חלונו בשעת מנוחת הצהריים, כמה מורים שנתנו לו "כמעט טוב מאוד", אפילו רק "טוב", וקלקלו את גיליון הציונים שלו, מאמן כדורסל שכמה פעמים מיאן להעלות אותו בחמישייה הפותחת, כמה מחבריו שבלהט משחק או ויכוח הטיחו לעברו "קומוניסט מסריח", מפקד כיתה בטירונות שירון התלונן שהוא קורע להם את התחת, וסטודנט עמית שנמנע לסור מיד לביתו של ירון, למסור לו חומר שהפסיד כתוצאה משבועיים מילואים.


    בלה נעדרה מהרשימה.



    ואני, שומע את ירון המצלצל לבלה שלו, ומגלה לה את הנדר שנדר, וכמה הוא מאמין שבזכות הנדר הזה הוא ישרוד את המלחמה שאחריה יקימו היא והוא משפחה לתפארת. וכשסיים, לפי התסריט שטוויתי, את דבריו אליה, חיכה לשמוע אותה שיכורה מהפתעה, מתקשה למצוא מילים של הסכמה מרוב המלים שמסתערות בו זמנית, צוחקת ובוכה, לוחשת לו דברי אהבה. בלה הרהרה מעט, בחרה את מילותיה בקפידה ובכובד ראש, והמסר שחצה את דרכו מתל-אביב לגבול הדרומי דיבר על הצורך לא להיחפז. ראוי ששניהם יסיימו קודם את לימודי הרפואה, אמרה, וילדים קודם זמנם יפגעו בקריירה שלהם, ובלי ילדים ממילא אין צורך בטקסים רשמיים, ושמיותר להיאבק בשלב הנוכחי של חייהם בקשיים כמו רכישת דירה, כי להורים שלו וגם להורים שלה אין הרבה, והיא מבקשת ממנו להשתדל לצאת בריא ושלם ממה שמצפה לו, במקום להיסחף לרומנטיקה של ערב מלחמה.

    התשובה הלא צפויה, ששמה אושר קסום ללעג, ההתפכחות הפתאומית, שיברון הלב, כל אלו אולי גררו את ירון לחשבון נפש. אולי הוא לא מספיק טוב? אולי הוא לא מסוגל להבין בתמימותו בני אדם? והנה, לראייה קיבל תשובה שלא פילל לה. אולי היא זקוקה למישהו יציב יותר וחולמני פחות? וכשמתחילים עם חשבון של רווח והפסד בחיים, ועוד באווירה מלנכולית ובבדידות האוהל הצבאי, השליטה מתרופפת לחלוטין. זיכרונות החמדה והגעגועים הנובעים מהם נראים כהבלים. העתיד הוורוד נראה כבדיה שנרקמה מחוטי טיפשות.

    הראשון נגדו יצא אליהו במסע נקמה היה השכן שקילל ושפך מים, ולו מהסיבה שהוא היה "מתחת ליד". אליהו התלונן במשטרה על השכן שהכפיש את כבודו של בנו, חלל צה"ל. התייצב סמל המשטרה אצל השכן לחקור את פרטי התלונה, והאחרון לא הבין מה רוצים ממנו. זימנו את אליהו שיחזור על עדותו, וברכה הלכה אתו לראות במה מדובר. אליהו אמר שהנבזה קילל את בנו ושפך עליו מים, והשכן הנדהם הבין שהוא עד להתפרצות שיגעון, וכך הבינה גם ברכה. הם לקחו את השוטר הצידה והסבירו לו, והשוטר נהג בתבונה כשאמר לאליהו שיטפל בתלונתו במלוא החומרה הנדרשת. ברכה אחזה את בעלה, חדור תחושת סיפוק, בזרועו, והוליכה אותו הביתה.


    בערב מתח אליהו קו על השם הראשון ברשימה, וישב לנסח מכתבי תלונה - הקדמה לתביעה אזרחית - לשאר המעטרים אותה. ברכה חשדה שתופעת השכן אינה יחידה, אלא חלק מתוכנית סמויה וכוללת, שבזכותה ניעור בעלה לחיים. היא סברה שאם הוא ימשיך בכך, הוא ייגרר לאבדון. כשבעלה ישן ניגשה לשולחנו, חיטטה בניירותיו ועברה על השמות ועל ההערות ליד כל שם, המסבירות מה חטאו. למחרת בבוקר טלפנה מהבית שלנו, רחוק מאליהו, לכל אחד מהעתידים לקבל מכתב אישום תמוה על עוול שיתקשו לרדת לפשרו, ועם כולם הגיעה להסכמה כיצד לנהוג. כולם ענו לאליהו במכתב מפורט שבו הודו והיכו על חטא. כצעד ראשון בריצוי עונשם הבטיחו לטעת עץ לזכרו של ירון באחד מייערות ארצנו.


    תשובתם שנועדה לרצות את השולח, למלא אותו בהרגשת ניצחון הצדק ובסגירת מעגלים, השיגה את המטרה ההפוכה, הודאותיהם הוציאו את הרוח ממפרשיו, הם כמו הלעיטו אותו, כדי לרפאו מטירופו, סם משכך כאבים ומטמטם חושים, שנותנים במינון גבוה לחולה סופני.


    אליהו חזר והתכנס מסוגף בקליפתו, עד דעיכתו הסופית, והוא נפטר פחות משנתיים לאחר שירון נקבר.


    במוצאי חג השבועות נסגר לבו ולא נפתח עוד.

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      איציק אביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין