כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    שיתוף יתר - סיפור קצר

    4 תגובות   יום רביעי, 2/8/17, 13:50

     

    המעלית נעצרה בקומה השנייה. כמו שקורה כל יום לאחרונה יצאתי ממנה ברגל ימין, בודק אם אין אנשים שאורבים משמאל, מאיימים לקחת אותו ממני. השטח ריק. הוצאתי את העגלה ומיהרתי לפתוח את הדלת, כשנסגרה מאחוריי הרשיתי לעצמי להירגע. הפעם אף אחד ברחוב לא ניגש אליי. הסטתי את התריסים ופתחתי את האור, מאז שעבר חוק השיתוף הפרנויה השתלטה. עוד יום עבר. הכנסתי אותו למיטה ושמעתי גרגור, מנסה בכוח לגרום לי לרצות להגר מהמקום הזה. גם אם יתעורר לא אכפת לי, אפילו שאני כבר עייף. התרגלתי. כבר תכננתי להעביר את הערב בנעימים אבל הדפיקות בדלת לא אחרו להגיע ואיתן הקול המעצבן שלה: "תפתח! שמעתי אותך מגיע. תורי עכשיו". במציאות נורמלית היו כולאים אותה במחלקה סגורה עד סוף ימיה. מטומטמת. רציתי להתעלם אבל בפעם הקודמת היא התקשרה למוקד והם הגיעו בשיא תפארתם, לבושים בשחור ומאיימים שאם לא אשתף פעולה עם השלטונות אני עלול לשלם על כך ביוקר. רק אתמול דיברו בחדשות על האם שלא רצתה לתת למישהי את הילד לכמה שעות ובגלל זה איימו לקחת אותו ממנה. אני לא אגיע למצב כזה. "אתה שומע אותי? אני תיכף ומיד מתקשרת אם אתה לא פותח את הדלת תכף ומיד. מיד לפתוח! מיד!". העפתי בו עוד מבט, הוא ישן כל כך עמוק עכשיו, איך אפשר? פתחתי קצת את הדלת וישר הצמדתי את האצבע לשפתיים, שתבין. בדחיפה נכנסה פנימה הבהמה, מטנפת לי את הבית. ולי אסור להגיד כלום. חוק מטומטם. "למה אני צריכה להיות בשקט? עכשיו תורי" השמיעה את הקול הצווח הטבעי שלה.


    "הוא ישן גברת בלום" יא בלומה. אמן שתמותי. ", נרדם כשטיילנו בחוץ, יכול להיות שהוא יישן עד הבוקר".


    "אז תעיר אותו!" ציוותה, לא מביעה שום סימפטיה למצב העדין. לא שציפיתי ממנה למשהו אחר. ואיתי היא עוד עדינה.


    "אני מצטער, אבל אז הוא יהיה עצבני כל הלילה. אי אפשר" ניסיתי לפנות לרגש האימהי שאמור להיות לה. היא בטח לא עמדה בתור באותו יום.


    "איני מבינה את הבעיה של אדוני, זו לא הבעיה שלי" התעלמה מתחינותיי ", באתי להיות איתו שעתיים, לשחק איתו קצת ואז ללכת. זה החוק. מותר לי" התעקשה. רציתי לזרוק אותה מהבית, לאחוז בזרוע הבולבוסית שלה ופשוט לדחוף אותה מחוץ לדלת. מחוץ לבניין. מחוץ לחיים. אבל עדיף לוותר ופשוט לסתום את הפה. לאף אחד אין באמת סבלנות לחפירות, לא בימים חשוכים כאלה. סימנתי לה לבוא אחריי והובלתי אותה אל חדר השינה שלו, שתראה שאני חס וחלילה לא משקר לה. כשראתה אותו ציפיתי שתתרכך, אמנם העיניים דמעו וגם הסנטר הרעיד שערה בודדת. קופה. אבל במקום להבין אותנו היא הושיטה ידיים כדי שאביא לה אותו. עיוורת. ילדה קטנה ומטומטמת. כלבה מפגרת. אין לאנשים שום אינטליגנציה בימינו. הרמתי אותו בעדינות, מנענע אותו כדי שימשיך לישון, והנחתי אותו עליה. במקום להמשיך לנענע אותו היא שינתה לו את התנוחה ממצב שכיבה והחזיקה אותו עם שתי הידיים שלה מול העיניים, מסתכלת עליו עם הפרצוף המכוער שלה. אין עדינות, אין סימפטיה. לא הייתה לילד שום ברירה, הוא פקח את העיניים והתחיל ישר לבכות. ככה מרגיש לב שבור.  


    "גברת בלום, הילד קצת היסטרי. תסתכלי עליו. תחשבי על זה לרגע. אולי נקבע מעכשיו כבר למחר? באיזה שעה שתרצי. נבוא אלייך ונשחק ביחד במשחקים. אפילו כל היום. הוא הרוג מעייפות" ניסיתי להתחנן, הילד תקע בי מבט מפוחד, עוד לא יודע לדבר וכבר מבין טוב מאוד מה קורה פה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, במיוחד לא איתה. כל שבוע היא פה, ממלאת את חובתה הציבורית ומהדסת כאילו החוק החדש מרשה הפך אותה לבעלת הבית. הוא באמת הרוג מעייפות, מאז שגילינו את הגינה הסודית להורים בלבד הילדים הרבה יותר מאושרים, יכולים לרוץ ולהסתובב ולצחוק עד השמיים. הוא אמנם רק זוחל כרגע אבל רק להסתכל על ילדים אחרים מאושרים מעייף אותו. רציתי שהוא יישן, איך שכחתי ממנה? איזו טיפשות. איך העזו להעביר כזו עמדה במדינה המחורבנת הזו, עם כל הרצון הטוב. מה הם חשבו לעצמם?


    "בשום פנים ואופן לא, זה הזמן שלי. תרגיע אותו תיכף ומיד. אני רוצה חיבוק ממנו, עכשיו" ניסתה בכל זאת. מטומטמת. לא מבינה שעל ילדים אי אפשר לצוות לאהוב. והילד שלי עוד לא הולך, על גופתי המתה שהוא ייתן לה את חיבוק ראשון לפניי. כאילו היא בכוח מנסה לצאת טיפשה.


    "גברתי, אני מבין את הקושי שלך אבל אי אפשר להכריח ילד בגיל כזה להבין כל כך מהר שהוא חייב לשחק עם כל מי שירצה. והוא גם עוד לא יודע לחבק. אפשר לשחק איתו ולספר לו סיפור, אולי גם ללכת איתו לטייל. אט אט הוא ילמד לאהוב אותך. אני מבטיח. רק צריך לקחת איתו דברים באיטיות." רק זה חסר לי. אולי צריך לארגן לה איזו תאונה, שתיפול במדרגות או משהו כזה ואולי תשכח מהחיבה הבלתי מוסברת שלה לילדים של אחרים. שתאמץ כלב. בת זונה. הבכי שלו כבר נסק לשמיים. יופי, כל הלילה ייקח לי להרגיע אותו. המחוקקים מחוקקים חוקים ואני זה שצריך להתמודד עם התוצאות של השטויות שהם עושים. ראיתי אותו מתפתל בידיים שלה, מאיים לברוח. אם היא מפילה אותו אני זורק אותה מהמרפסת.


    לקחתי אותו ממנה, נענעתי כדי שיירגע. "חמוד, הכול בסדר, אבא פה. תראה איזה כיף, גברת בלום השכנה באה לשחק אתנו. בוא נבחר משחק, משהו שאתה אוהב?" ניסיתי לעודד אותו בכל זאת להבין שזה לא זמן לישון ושצריך לקום ולשחק איתה, אחרת הסרט לא ייגמר. הוא שפשף לעצמו את העיניים ופיהק בקול גדול, מודיע לי עד כמה הוא עייף וכמה אינו מרוצה מהמצב החדש. העפתי מבט מהיר בשעון שבמטבח, עברו רק חמש דקות מאז שהגיעה. אין בעיה. נשחק איתה במשחק שלה. שעתיים בשבוע לכל אחד שרוצה לשחק עם הילד שלך. עוד שעה חמישים חמש לא נראה אותה עד שבוע הבא. אולי עד אז החוק הטיפשי בעולם יבוטל. כבר הוגשה עתירה בנושא שרווחת הילדים נפגעת, אבל גברת בלום וכל מי שכמוה מאמין שמגיע לו לשחק עם איזה ילד שירצו כל הזמן. הילד שלי הוא לא היחיד אליו היא מגיעה. היא מעירה את כל הבניין עם הדפיקות שלה על דלתות בשעות פסיכיות. רק עכשיו פגשנו מישהי בגינה שסיפרה לי ששלשום היא הגיעה אליה בשתיים בלילה ודרשה לשחק עם התינוקת בת החודש שלה. אין שום הגיון אצל האישה הזו, היא חתיכת פסיכית. היא נרדמה אצלה בסלון וסירבה לעזוב עד הבוקר בגלל שהילדה המשיכה לישון ולא התייחסה אליה. תינוקת שלא עושה כלום חוץ מלאכול ולישון והיא עוד מצפה ממנה לקצת תשומת לב. היא ממש חולה. אין בעיה. אם רוצים להשאיר את החוק הזה אז שישאירו אותו, רק שיכניסו בו קצת תיקונים. אי אפשר ככה. כל אחד, בכל שעה, יכול לבוא ולשחק לי עם הילד. זה פשוט בלתי נסבל.


    היא נישקה אותו עם הלחיים המשורבבות שלה, מורחת עליו ריר ומלטפת אותו עם השפם שלה. בכוונה היא משאירה אותו. מגעילה. כשלקחתי את הילד ממנה גם הרחתי זיעה חריפה. לאנשים אין מודעות עצמית לכלום בימינו. לפחות הוא נרגע והפסיק לצרוח. לפחות הם משחקים בחדר והיא לא ביקשה לקחת אותו גם הפעם אליה הביתה, מסריח שם מצואה של חתולים. בפעם הקודמת קרצפתי אותו עם סבון ועדיין הריח לא עבר. הוא מושיט לה קובייה, היא זורקת אותה רחוק, מצפה שיביא לה אותה. לא מבינה שלא מדובר בכלב ובעיקר שהוא עדיין לא גדול בשביל להבין מה היא רוצה. מדי פעם הוא מרים את הראש שלו ומסתכל לכיווני, אני מחייך אליו בחזרה, מעודד אותו להתייחס אליה. העיקר לחסוך דרמות. מי שאישר את החוק היה צריך לקחת בחשבון שיהיו גם חארות של אנשים שינצלו אותו. אני מסוגל להבין את ההיגיון מאחוריו. אנשים בארץ לא מאושרים, ילדים מביאים אושר. מי שאין לו ילדים יכול ללכת לשחק עם ילדים. אחד ועוד אחד ועוד אחד שווה כאב לב. היו צריכים לחלק לכל חולי הנפש האלה גורי כלבים ושיעזבו אותנו בשקט. במקום להתחשב בהורים במדינה הזו אז גורמים לסיוטים ולשריטה לכל החיים לילדים. נהיה ממש מפחיד לצאת מהבית. כל אחד בכל זמן נתון יכול לגשת אליי ולרצות לשחק עם הילד שעתיים. עם המצב שהמקום הזה הולך אליו אני לא אתפלא אם יכריחו אותנו לתלות על כל דלת ודלת שלט מאיר עיניים שמודיע ש'פה שוכן ילד', שכל הפדופילים בעולם יידעו לאן להגיע גם אם הם לא רואים הורה וילד הולכים לטייל בגינה. רק אתמול זה קרה שלוש פעמים. סיוט. יצאנו לטייל בחוץ והחנווני ראה אותנו במכולת והציב דרישה. אחרי שעתיים יצאנו ממנו ותיכף ומיד איזו כלבה באוטובוס החליטה שמתחשק לה ואז בדרך הביתה גם הקבצן ביקש. הקבצן, אין שום סטנדרטים? זה מעצבן אותי.


    "גברת בלומי, אני בדיוק מכין לעצמי משהו קטן לאכול. את אולי רעבה?" ניסיתי להתחנף אליה, אין לי מושג למה באמת. היא לא באמת הרוויחה את זה. אבל כל מה שירחיק אותה ממנו מבחינתי זה כבר ניצחון. היא הסתכלה עליי במבט המום, כנראה לא רגילה שנחמדים אליה.


    "גברת בלום, לא בלומי. ואתה לא צריך להציע. פשוט תכין לי צלחת שאקח איתי הביתה כשאסיים פה. הוא ילד ממש חמוד" אמרה בעודה פותחת את הארונות בחדר שלו ובודקת מה יש בפנים. "איפה האישה אמרת?" כאילו היא לא יודעת.


    "נפטרה בלידה" עניתי למרות שלא רציתי להעלות שוב את הנושא, הספיק לי שבוע שעבר כשהיא חפרה על זה. אישה רעה.


    "אם אתה רוצה אני אשמח לקחת אותו ממך. יש לי חדר פנוי" המום הבטתי בה, בכיעור שלה, ולפתע ראיתי לנגד עיניי את חיי הזוועה שצפויים לו אם יעבור לגור איתה. הוא יסריח מחתולים, לא יהיו לו חברים, וסביר להניח שהיא גם תרביץ לו. היא גם תמות לפני שהוא יגדל ואז לגמרי הוא ייבלע במערכת. וירביצו לו, ויקחו ממנו צעצועים, ולא יהיו לו חברים. ואם היא לא תמות אז הוא יגדל להיות ממורמר, כמוה, חולה נפש מוזר.


    "לא, אני בסדר עם הילד שלי, אבל תודה רבה על ההצעה גברת בלום" עניתי, מכריח את עצמי לענות לה ברוגע. המפגרת הזו עוד עלולה להתקשר לרשויות אם אגיד לה משהו שיגרום לה להרגיש לא בנוח. היא נראית לי שקרנית לא קטנה.


    "אתה בטוח? זה מעייף לגדל ילד כזה קטן, ועוד לבד. בחור צעיר שכמוך צריך ללכת ולבלות. הבית שלי יהיה פתוח בפניך מתי שרק תרצה. רק תדפוק על הדלת ואני והילד שלך נקבל אותך בשמחה" הפכתי את רצועות העוף במחבת, מכין לה קופסא קטנה לדרך. מדהים כמה אני בולע את הכבוד שלי.


    "לא, תודה." העליתי על הפרצוף שלי חיוך עצום, שתבין שאין סיכוי. התבוננתי בשעון, חמש דקות לסיום. סגרתי את קופסת האוכל שלי וארזתי בתוך שקית קטנה. "הכנתי לך לקחת גברת בלום, אין צורך להחזיר כשתסיימי". היא נעצה בי מבט נעלב, כאילו לא עשיתי הכול כדי שיהיה לה נעים במהלך הביקור. לעזאזל, אני עוד שולח אותה עם אוכל הביתה. כמה כלבה היא יכולה להיות.


    "אני חושבת שאני אדווח עליך. זה ממש לא בסדר למישהו כמוך לגדל לבדו ילד כזה חמוד."


    "למה שתעשי כזה דבר? מה עשינו לך?" נפלטה ממני הצעקה.


    היא ענתה לי בקול נמוך, לא מתרגשת ממני. "לא עשית כלום אדון, הילד שלך לעומת זאת לא מפסיק לרצות להיות איתי. אני לא חושבת שאני מסוגלת להשאיר אותו איתך. זה לטובת הילד, אתה מבין?" לא ראיתי את זה מגיע, לא ידעתי לאיזה רמות היא יכולה לרדת.


    "תקשיבי ותקשיבי לי טוב" התקרבתי אליה, פולט יריקות קטנות של אוכל שפוגעות לה בפרצוף, מלכלכות לה את הסנטר המסריח שלה. "קחי את הדברים שלך ולכי מפה, השעתיים שלך עברו, אם אני אראה אותך פה עוד פעם לפני שבוע הבא אני מתקשר בעצמי למוקד ומלשין עלייך שאת עוברת על החוק החדש. אני מקווה מאוד שתמותי גברת בלומה, אם בא לך אז גם משיבה טובה. רק ככה לילד שלי תהיה ילדות נורמלית. את אולי לא מבינה את זה אבל הוא שונא אותך, נגעל ממך ולא מבין מה את רוצה ממנו. בגלל אנשים כמוך גברת בלומי החוק הזה עבר, בגלל אנשים כמוך החוק הזה גם יבוטל. אני לא היחיד ששונא אותך, אני לא היחיד שלא מסכים עם החוק הזה ואני בהחלט לא היחיד שרוצה לברוח מפה. אז בבקשה, הנה האוכל שלך" ודחפתי לה את השקית. סגרתי אחריה את הדלת, היא הייתה בהלם. אף פעם לא ראיתי אותה ככה.


    הרמתי את הילד מהרצפה ושמתי אותו במיטה, התחלתי לארוז תיק קטן. אמצע הלילה זו שעה מעולה לנסות להגיע לגבול.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/9/17 02:36:
      מרתק. יופי.
        2/8/17 21:12:
      אוי..לאיזה גבול אתה מתכוון לקחת את הילד?
        2/8/17 21:04:
      מזכיר את ג'ורג' אורוול. לא אוהבת שיתוף.
        2/8/17 15:17:
      סיפור נהדר. בתרבות הנוכחית שבה יש שיתוף יתר, לא יפתיע אם בעתיד השיתוף יתעוות עד כדי כך.

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין