כותרות TheMarker >
    ';

    בנימה אופטימית - אוכל, קדימה אוכל

    22 תגובות   יום שבת, 12/8/17, 02:04

    אחד היתרונות (הלא רבים, אני חייבת לציין) שבלהיות חולת נפש (נכון, לא יפה לדבר ככה. צריך להגיד "מתמודדת". אבל לי מותר) זה שגם כשאת כבר מתקרבת בצעדי ענק לגיל העמידה, את עדיין ממשיכה כל שנה לנסוע עם החבר'ה לטיולים שנתיים.

     

    בית "אנוש" (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) ירושלים נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהבית שלי ומזה שלוש עשרה שנים אני חברה באחד המועדונים החברתיים שמפעיל הסניף הזה, מועדון שהוגדר בשעתו "מועדון לצעירים בעלי תפקוד גבוה". כמובן, צריך לזכור שתפקוד גבוה זה דבר מאוד יחסי. מי שמצפה למצוא במועדון שלנו אנשי אקדמיה והייטק ושאר אנשי ונשות קריירה צפויה לו אכזבה מסוימת.

     

    בשנים האחרונות אני כבר כמעט שלא מגיעה לפעילויות הרגילות של המועדון אחרי הכול, כמה כבר אפשר לשמוע את כל השיחות החוזרות על עצמן שוב ושוב, בהן אנשים מדברים על כמה קשה להם בעבודה ובדירה, אנשים שאף פעם אינם אני, שאפשר לחשוב שאצלי הכל ממש נפלא וסבבה אלא שאני שומרת לעצמי את הזכות לקפוץ מדי פעם לביקור ולצאת עם הקבוצה לכל מיני פעילויות נחמדות בחוץ, כמו למשל ה"טיול השנתי".

     

    השנה יצאנו לצפון, והטיול היה כייפי ומהנה ברמות על, למרות שבניגוד לטיולים רבים אחרים דווקא לא הייתי ב"היי", דבר שמטבע הדברים הפך את אותם טיולים למוצלחים, שמחים וחווייתיים במיוחד עבורי. אין ספק בכך שאחד הדברים שבזכותם הטיול הזה ייזכר לעוד הרבה זמן היה החלק הקולינרי שלו. ולא, אל תחשבו שלקחו אותנו למסעדות גורמה לאניני טעם. זה ממש לא בכיוון. בשבילי ובשביל החבר'ה שלי גם לאכול במסעדת דגים טובה זה דבר שקורה פעם ב...

     

    לעניות דעתי, גולת הכותרת בכל השפע הקולינרי הזה של הטיול הייתה ארוחת הצהריים שאכלנו ביום האחרון של הטיול, ארוחה שלמעשה חתמה את הטיול. הארוחה הזו התקיימה במסעדה שנמצאת ברובע האמנים של מושב אניעם שבצפון רמת הגולן, מסעדה השייכת לסוג המסעדות שכבר ברגע הראשון שנכנסים אליהן ישר מרגישים אווירה של פינוק מסעדה בסגנון כפרי, שכתליה מחופים בעץ והריהוט שלה מורכב משולחנות וכיסאות כבדים מעץ מלא. ברגע שנכנסנו אחת המלצריות הנחמדות הובילה אותנו לקומת היציע, שם כבר חיכו לנו על השולחנות קנקנים של מיץ תפוזים קר וטעים מאוד, לימונדה טעימה לא פחות, וצלוחיות קטנות עם סלטים. בין היתר היה שם סלט עגבניות שרי, סלט קוביות סלק מעולה בטעם חמוץ מתוק וסלט מעניין שהורכב מרצועות דקות של גזר וקולורבי מוחמצים. והתיישבנו והתחלנו לנשנש, מתענגים על הטעמים המצוינים. ובעוד אנחנו מנשנשים הגיעו לשולחן צלחות עם חציל שנחרך על הגריל, ברוטב טחינה, משהו בטעם אלוהי לחלוטין, ולחם טרי תוצרת בית, ואז כבר הפסקנו לנשנש והתחלנו פשוט לטרוף. החברים שלי אמרו לי לא להגזים עם החציל הזה, כדי שיישאר לי מקום למנה העיקרית, אלא שאני ידעתי שאין לי מה לדאוג, מפני שאני שייכת לסוג ה"גמלים", אנשים שכשאין אוכל מסוגלים לחיות על פיתה עם פלאפל ליום, ולעומת זאת כשיש אוכל טעים יכולת הקיבול שלהם אינה יודעת גבולות. ואז, אחרי ששבענו מהחצילים, הגיעו לשולחן קערות עם סלט ירקות, ומגשים גדולים עם תרמילי שעועית ברוטב עגבניות, ואורז עם אפונה, ורצועות של תפוח אדמה אפוי בתנור ומיד אח??יהם פלטות עגולות שניצבו על גזיות קטנות, ועליהן ירקות שנצרבו על הגריל, ושפע בשרים, עשויים על הגריל גם הם רצועות חזה עוף, וקבאב, וקציצות, ונקניקיות צ'וריסוס חריפות. וגם בקינוח לא קיפחו אותנו לקינוח הוגשו כוסיות קטנות עם גלידת סורבה בטעם פסיפלורה, פלחי אבטיח וקפה ותה נענע עם בקלוואות.

     

    ואכלנו עד להתפקע, אבל לא רק אכלנו סביב השולחן רצו כל הזמן קטעים ו"דאחקות" וההמולה והשמחה היו גדולים. אלון, האיש שעשה הכי הרבה רעש בטיול הזה, הזמין את כולם להרים כוסית, לכבוד נטע, המדריכה, שאו-טו-טו אמורה ללדת את ילדה הראשון, ולכבוד דוד, המדריך, נער יפה בן 23, סטודנט שנה ראשונה להיסטוריה וספרות, ולכבוד מוסטפא, הנהג שלנו, שעשה לנו הרבה הרבה שמח. והכוסיות הורמו כוסיות מיץ, שהרי ידוע שאלכוהול לא הולך טוב עם התרופות, ונישתו, ולאחר מכן נשמעו צעקות ה"כיפאק היי" המפורסמות, שמזכירות לי תמיד את הטיולים השנתיים של התיכון.

     

    ומשום מה, דווקא אז, בשיא השמחה והעליצות, נזכרתי לפתע בארוחות אחרות לחלוטין אליהן הסבתי אי אז לפני כמעט עשרים שנה. הארוחות הללו היו מתחילות בכך שהאחות הרוסייה זינה הייתה עוברת במסדרון וצווחת בקולי קולות, בקול בעל מבטא רוסי כבד "אוכל, קדימה אוכל!", והחולים היו מגיחים מחדריהם, דוויים וכבויים, כמו חבורה של צללים מטושטשים, מדשדשים ונאספים בחדר האוכל, שם ציפתה להם ארוחת ערב דלה ותפלה, שנאכלה מתוך כלי פלסטיק, באמצעות סכו"ם מפלסטיק, וזאת מסיבות ידועות. על הצלחות היו מונחים כרובית שטוגנה בבליל של ביצים וכמויות אדירות של קמח, חסרת טעם לחלוטין ומרגישה כמו בטונדה, וטיפת סלט ירקות לא מתובל. ובמצב כזה זה ממש לא מפתיע מדוע החולים היו מתנפלים על דייסת הסולת, הדבר הנורמלי ביותר בארוחה הזו, זוללים ממנה בכמויות ומשמינים. ובארוחות הצהריים המצב היה גרוע לא פחות, אם לא יותר. מנת הבשר הייתה כבד בקר דוחה, קשה כמו סוליה, ולידו הונחו טיפת קישואים ברוטב עגבניות ואיזושהי פחמימה מגעילה. כל חולה קיבל מנה מי שרצה תוספת נאלץ להשלים את ארוחתו בסנדביץ' שנקנה במחיר מלא מהמזנון. אפילו פרוסות הלחם ניתנו בהקצבה. ולאורך כל הארוחה האחות הייתה עומדת בקדמת החדר, אוכלת דייסת סולת, משגיחה שהחולים לא יעוררו מהומות ולא יריבו על האוכל ומעירה הערות על איך כל מיני אנשים אוכלים.

     

    ולמרות הגועל של הארוחות הללו החולים היו מתנפלים עליהן כמוצאים שלל רב ומחסלים אותן תוך חמש דקות. היינו מחכים לארוחות הללו בקוצר רוח שאין כדוגמתו, ואין תמה על כך הארוחות היו הדבר היחיד שהתחדש בבית החולים, בו שלטה שגרה משמימה ועגומה, הדבר שציין את מעבר הזמן. כן, היה לנו איזה קטע לא פתור ולא ברור כזה עם הזמן רצינו שיעבור כבר, כמה שיותר מהר, בעוד שלו דווקא הייתה נטייה מעצבנת ומתסכלת לעמוד במקום. אפשר לומר בלי לטעות יותר מדי, שחיינו מארוחה לארוחה.

     

    ולאחר אותה ארוחת צהריים שנמשכה חמש דקות ניתן היה לראות תור ארוך שהשתרך מהדלת האחורית של תחנת האחות, תור בו אף אחד לא נדחף, מפני שלא היה ספק בכך שתורו של כל אחד יגיע גם יגיע, בין אם במוקדם ובין אם במאוחר התור המפורסם לתרופות. אי אפשר היה להתחמק מהתור הזה. כולם עמדו בו כמו ילדים טובים, מפני שאלו שלא התחשק להם היו מועמדים טבעיים להישלח לבאר יעקב, למחלקה הסגורה. ולעומת זאת לאחר ארוחת הערב התורנים היו מנקים את השולחנות, אחת האחיות הייתה מכסה אותם במפה יפה וחגיגית, עורכת עליהם כלי זכוכית יפים, שהוצאו במיוחד לצורך מטרה זו מהמזנון שעליו עמדה הטלוויזיה, וחדר האוכל העלוב היה כמו לובש חג לקראת המאורע הגדול של היום ארוחת הערב של צוות האחיות. עד כמה שידוע לי, האוכל שנאכל באותן ארוחות היה אותו האוכל שאכלנו אנו, החולים, אותו סלט ירקות ואותה דייסת סולת, אלא שבניגוד לארוחות שלנו, שעברו בדממה מעיקה, כאשר הקול היחיד הנשמע הוא קול קרקוש הסכו"ם בצלחות, וקולה של האחות המלהגת שטויות, סביב שולחן האחיות התנהלה שיחה ערה, וכל מספר דקות היו נשמעים מחדר האוכל פרצי צחוק רמים. ואנחנו, החולים עלובי הנפש, ישבנו שותקים וחדלי מעש בהול, כל אחד תקוע עמוק עמוק בתוך הכאב שלו, ולבנו נחמץ מקנאה, קנאתם התהומית של החולים בבריאים, שזר לא יבין.

     

    וכך ישבתי לי במסעדה המחופה בעץ, אי שם בצפון רמת הגולן היפהפייה, בין החברים שלי שהם כמו משפחה שנייה, והגיתי במרחק הבלתי נתפש שבין הארוחה הזו, של היום, לבין אותן ארוחות של פעם. וחשבתי לעצמי שהמרחק הבלתי נתפש הזה הוא כמו סמל לדרך הארוכה, הו, כמה ארוכה, שעברתי מאז ועד היום.

      ''נכתב בקיץ 2010

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/8/17 21:52:

      צטט: Einbar - blog 2017-08-19 21:14:15

      תודה על השיתוף והכנות. כתיבה מענינת וחיה ובטוחה שיש לך סיפורים רבים לספר. אהבתי את ההשוואה לצורך בדיקת הדרך שנעשתה..

      תודה רבה לך על המשוב. כן, יש עוד הרבה סיפורים לספר, מקווה שמתי שהוא יהיו פנאי וכוחות על מנת לספר אותם.
        19/8/17 21:14:
      תודה על השיתוף והכנות. כתיבה מענינת וחיה ובטוחה שיש לך סיפורים רבים לספר. אהבתי את ההשוואה לצורך בדיקת הדרך שנעשתה..
        19/8/17 18:32:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-08-16 17:29:13

      כקודמי אני חושבת שחברים זה מאד חשוב. (לחברי הילדות שלי אני מתגעגעת מאד).

      חברים זה טוב, אבל לא תמיד נשארים כוחות בשבילם :))
      לי לא נשארו חברים מהילדות. החיים היו תזזיתיים מידי
      במקום שבו אני נמצאת היום, אני מרגישה שהחברים האמיתיים, אלו שיעמדו לצידך כשקשה, אלו הם בעיקר בני המשפחה, המצומצמת והיותר רחבה.
        19/8/17 18:24:

      צטט: shimenben 2017-08-15 19:19:09

      נראה שיש לך שם אחלה חבורה להתרועע איתה... אוכל טוב, וחברים זה לא מעט...

      :))) כן, הייתה חבורה טובה, למרות כל הקושי, הייתה ואיננה עוד
      עמודי התווך שלה כבר לא שם, נשארו רק איים קטנים שנאבקים על הישרדותם בג'ונגל הירושלמי.
        18/8/17 11:24:
      שלום לך, את כותבת נהדר,והייתי שמח לו ניתן היה לקרוא קובץ מודפס מכתבייך. אנו אולי מתמודדים,אבל בעיני החברה אנחנו פסיכים מוכי גורל,ואני למשל מסתיר ממי שלא יודע/עת את עברי הפסיכיאטרי בד"כ. שבת שלום כותבת מחוננת!
        18/8/17 00:45:

      צטט: remei 2017-08-17 00:06:09

      המרחק בין שולחן לשולחן פערים של זמן ורוח. חושבת על כתיבה מלפני שבע שנים שמעלה זיכרון, שאת מעלה היום זכרונות ומרחקים מתערבבים

      המון תודה על ההתבוננות המעמיקה, על השיקוף היפה שאת עושה.
        17/8/17 00:06:
      המרחק בין שולחן לשולחן פערים של זמן ורוח. חושבת על כתיבה מלפני שבע שנים שמעלה זיכרון, שאת מעלה היום זכרונות ומרחקים מתערבבים
        16/8/17 22:15:

      .... ונשארת עם מחשבות טובות
      עדיף מכלום / בטח מרעות.

      כקודמי אני חושבת שחברים זה מאד חשוב. (לחברי הילדות שלי אני מתגעגעת מאד).
        15/8/17 19:19:
      נראה שיש לך שם אחלה חבורה להתרועע איתה... אוכל טוב, וחברים זה לא מעט...
        15/8/17 17:40:

      צטט: עברתי רק כדי לראות 2017-08-13 10:43:44

      אותי תפס ההבדל בין ארוחת הצוות לארוחת המטופלים. כל כך מקומם, וכל כך לא חייב להיות ככה.

      ר. יקרה, תודה על התגובה. בדיוק זו הייתה הכוונה - להראות ולהדגיש את הניגוד
        14/8/17 03:46:

      צטט: רם-------- 2017-08-13 02:34:01

      את "מתמודדת" עכשיו עם מה שהיה ב2010 ? לא הבנתי.

      רם, תודה על שאלתך. היא גרמה לי לחשוב ולחדד ביני לבין עצמי כמה נקודות חשובות

      נראה לי שחלק מהתשובה לשאלתך כבר נמצא בתגובתי לתגובתה של חני

      ואם התכוונת לשימוש שאני עושה במילה "מתמודדת", אז הכוונה היא לכך שהמילה "מתמודדים", על שלל הטיותיה, זו דרך יפה ומכבדת לכנות בה פגועי נפש. מאחורי המונח הזה עומדת המחשבה שפגועי הנפש מתמודדים לא רק עם המחלה, יש עוד הרבה אנשים אחרים שמתמודדים עם מחלות קשות, אלא גם עם התיוג הפסיכיאטרי והשלכותיו. הבעיה עם המילה הזו היא רק שרוב האנשים, שלא שייכים לחוגי המתמודדים ואנשי המקצוע, בכלל לא מכירים את המונח הזה.


        14/8/17 02:50:

      צטט: * Forever Young * 2017-08-12 23:46:06

      את נשמעת בסדר לגמרי. יותר שפויה מהרבה אנשים שאני מכיר

      :)))) תודה
      נראה לי שזו אחת המחמאות שפגועי נפש באשר הם שם הכי אוהבים לקבל - לשמוע שהם נראים ונשמעים כמו אנשים רגילים, שלא "רואים עליהם" את המחלה.
      האמת היא שמצבי אכן יחסית טוב, ושחלק ניכר מהזמן אני באמת שפויה - הודות לניהול מוצלח של המחלה, דבר שמגיע עם הגיל ועם הניסיון, אבל גם לי קורה לא פעם ולא פעמיים שאני מאבדת את זה.
        13/8/17 21:33:
      * את כותבת כל כך יפה ונוגע.
        13/8/17 17:18:

      מה שמעניין אוכל תמיד הינו הציר המרכזי בכל פעילות, ולא משנה אוםי האוכלוסיה.

      וסיפורך מחזירני לטירונות כשנעמדנו בתור לידר אוכל, החבר'ה שלצידי, טסו כאחוזי אמוק לאכול את האוכל "המרנין". ואני שלא הורגלתי בכך, נותרתי בהלם, ועד שהגעתי לשולחני, נותרתימכמעט ללא אוכל. וחס וחלילה זה לא שינה במאומה את אופיי אבל למדתי להסתדר.

      ובעבודה, כל פעילות נסובה סביב האוכל, כבריח התיכון של החיים. ואי אפשר להתרכז בדברים החשובים, כי האוכל מחכה.

      אז כך שבאמת לא חשובה האוכלוסיה, כולם "דזאלבע זאך" (ובלשון גסה "דזאלבע דרעק").

        13/8/17 14:16:

      צטט: ד. צמרת 2017-08-12 17:20:03

      כתיבה קולחת וסוחפת. כעת סיימתי לצפות בערוץ 8 בתוכנית "בשר" מומלץ לצפייה. אוקצור הבריטי הממוצע "טורף" רק 60 גר' בשר אדום ליום!! המסר תמשיכו לאכול מה שבא לכם, אוכל ושינה הינם התרופות הכי יעילות.

      דודי תודה על הפידבק החיובי. אני שמחה שנהנית.
      ובאשר לאכילת בשר - אני לא נמנעת מכך לחלוטין, למרות אהבתי הגדולה לבעלי חיים באשר הם שם.
      וכן, מאוד חשוב לאכול היטב ולישון היטב, ואם קשה לישון, לדעתי בהחלט כדאי להיעזר בכדורי שינה. זה עדיין לא אומר שהבנאדם הוא חולה נפש (רחמנא לצלן)
        13/8/17 12:28:

      צטט: חני.א 2017-08-12 15:52:36

      זה שרואה את הנפילות של עצמו ויכול לחייך בזווית הפה ולומר וואו איזה דרך מטורפת עשיתי.והדרך הזו היא רק שלי. אז את יכולה להיות גאה בעצמך ולטפוח על שכם. כתבת יופי.

      חני יקרה, המון תודה על התגובה החמה.
      זו אכן התחושה שלי בימים אלו - תחושה של איזו אופטימיות זהירה, שאני יכולה להסתכל על הדרך שעברתי ולהרשות לעצמי לטפוח לעצמי על השכם. מתוך התחושה הזו בחרתי להביא דווקא עכשיו דווקא את הפוסט הזה, שנכתב ב-2010. השנה הולכת לקראת סיומה, עוד מעט כולם יתחילו להתעסק בסיכומים ובחשבון נפש. לאנשים כמוני, בעלי יחס מאוד ביקורתי לעצמם ולחיים, מומלץ לא להיות קשים עם עצמם יתר על המידה. סוף שנה יפה ונעים שיהיה לכולנו. :))
      אותי תפס ההבדל בין ארוחת הצוות לארוחת המטופלים. כל כך מקומם, וכל כך לא חייב להיות ככה.
        13/8/17 02:34:
      את "מתמודדת" עכשיו עם מה שהיה ב2010 ? לא הבנתי.
        12/8/17 23:46:
      את נשמעת בסדר לגמרי. יותר שפויה מהרבה אנשים שאני מכיר
        12/8/17 17:20:
      כתיבה קולחת וסוחפת. כעת סיימתי לצפות בערוץ 8 בתוכנית "בשר" מומלץ לצפייה. אוקצור הבריטי הממוצע "טורף" רק 60 גר' בשר אדום ליום!! המסר תמשיכו לאכול מה שבא לכם, אוכל ושינה הינם התרופות הכי יעילות.
        12/8/17 15:52:
      זה שרואה את הנפילות של עצמו ויכול לחייך בזווית הפה ולומר וואו איזה דרך מטורפת עשיתי.והדרך הזו היא רק שלי. אז את יכולה להיות גאה בעצמך ולטפוח על שכם. כתבת יופי.

      ארכיון

      פרופיל

      דאגניט.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין