הנסיעה לעבודה בבוקר היא הזמן הכי טהור שלי עם עצמי.

 פעם הייתי שונאת את הפקקים של הבוקר... לראות את  הפרצופים הלחוצים שמקיפים אותי מלפני, מאחורי ומצדדיי. כנראה שאני באמת בתקופה רגועה, כי למדתי ליהנות מהדרך... מהזמן שלי עם עצמי, לאפשר לראש לשקוע בהרהורים... בניתוחים, בתובנות חדשות שצצות בדרך כלל ובדקות האלה, כשאני הכי מחוברת אל עצמי, אני מקפידה להתעטף במוסיקה שנעימה לי...  אני זוכרת את הבקרים שבהם הוישרים לא הצליחו להפיל את מסך הגשם... או את אותן טיפות מלוחות שמציפות את העיניים, בדיוק ברגע שבו הגוף אינו מסוגל להכיל את עוצמת ההתרגשות ממה שעובר עליי.  הייתי מגיעה לעבודה מרוקנת לגמרי ועם זאת רגועה, שלווה, כי שחררתי את אותן עוצמות רגש שהציפו אותי.  היום, כבר אני לא מחפשת שורות שיפעילו את בלוטות הדמע. לא מילים שיזכירו ושיכאיבו את הכאב המר-מתוק, הממכר... היום אני מחפשת שורות שיגרמו לי לחשוב, להבין, להפליג בספינת החלומות... להתנתק קצת מן הדרך אל השגרה. להפוך אותה לדרך אל עצמי, אל מה שאני רוצה באמת  להיות.

הייאוש נעשה יותר נוח ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון.....
 
ואז צפות ועולות התהיות הקיומיות..
האם זה באמת כל כך פשוט?  האם הכול בראש שלנו ? האם הראש באדמה מפני שהחלומות באוויר ?... ואם היינו יותר מציאותיים, מחוברים לעצמנו, יודעים מה אנו רוצים, מציבים יעדים ריאליים ופועלים להשיג אותם. יודעים לזהות את האושר כשהוא נוגע בנו, יודעים לרצות את מה ששלנו ולהעריך אותו... ליהנות ממנו בזמן אמת ולא להצטער שלא עשינו זאת בזמן.
 
ובתוך כל זה, חייבים לשדר עוצמה בג'ונגל הזה שמקיף אותנו... חייבים להאמין שאנו חזקים! וכדי להאמין - פשוט בורחים מהבעיות האמיתיות... ממה שנראה לנו קשה להתמודדות.

אני חושבת שלפעמים חלומות מתגשמים... אבל החסם הגבוה ביותר הם הפחדים
אלה שמונעים מאיתנו לעוף ומקבעים אותנו במקום שאינו נכון עבורנו...  ... אותו מקום שגורם לנו ללכת עם הראש באדמה.  אז תבחרו... להמשיך ללכת עם "הראש באדמה", כי אין לנו צורך בספקטרום רחב. ממילא לא נזוז מכאן...  אבל לא צריך להמשיך הלאה. העבר לא רלוונטי... אולי גם העתיד... למצות את הרגע כאן ועכשיו, ולהיות מאושר. 

רוני רבינו