כותרות TheMarker >
    ';

    אורית- לראות את השונה

    מחשבות על צדק חברתי, אחריות אישית ובכלל על חינוך ילדים והעולם. גם תרבות ופנאי- המלצות אישיות על חוויות שלי ושל משפחתי.

    "הרצל" - הצגה מאת תיאטרון "גושן"

    1 תגובות   יום ראשון, 13/8/17, 11:54

    יום שלישי, מרכז דוהל בשכונת התקווה (מומלץ גם לטייל בשוק שלה לאחר מכן...) אני ובתי חן מגיעות לצפות בהצגה "הרצל" של תיאטרון "גושן". בתי ואני צפינו ברבות מההצגות  התיאטרון ובהחלט הצגה זו בעיני, הייתה בין המשמעותיות שצפיתי. אסביר את עצמי...:

     

    מיד בפתיחה, עוד לפני הכניסה לאולם, הכרוז קורא לקהל: "הייתכן שהוקמה אגודה למלחמה באנטישמיות על ידי קתולים אוסטרים? כיצד הם יוצאים להגנתם של החזירים היהודים בווינה?". בי עברה צמרמורת..

    חוץ ממני (נראה לי) אף אחד מהקהל העומד והקשוב, הורים וילדים, אינו קלט שזו קריאה אנטישמית וכאשר הכרוז מחלק את "עיתון" ההסתה כולם מבקשים ומתלהבים לקחת אותו. אני היחידה שאומרת לו שהוא אנטישמי ואני לא מעוניינת. התובנה של תופעת העדר ולחץ חברתי הלכה איתי לאורך כל ההצגה: עד כמה תופעת העדר והלחץ החברתי הוא חלק מקבלת ההחלטות שלנו. כנראה שהרבה. האנטישמיות והגזענות אינם פועלים בריק, הם פועלים בסביבה שמעוורת את הדעה האישית ומי שמתנגד, בדרך כלל מוקע מהחברה.


    הרצל בתחילת דרכו אינו מוקע מהחברה, להיפך, הוא המוקיע. הוא עורך ועיתונאי מפורסם, מעורה בחברה המשכילה וטוען שאין אנטישמיות, כי היהודים סתם בכיינים ותמיד מרגישים מקופחים, במקום להיות חלק מהחברה המודרנית. רק לאחר משפט דרייפוס (חייל צרפתי שמואשם בבגידה במדינה רק בגלל היותו יהודי), הוא מתחיל להבין כי קיימת אנטישמיות ברחבי אירופה ויש לעשות משהו כנגד התפשטותה.  

     

    מתוך ההצגה ניתן לזהות את הייחודיות בדרכו של הרצל, לעומת היהודים האחרים המשכילים שהיו באותה תקופה: הוא מחליט לעשות מעשה בשם היהודים- להקים מדינה ליהודים! כלומר, לא עוד לשמור על זהותם היהודית במדינות השונות באירופה, אלא לקבצם למדינה אחת, לחזור מהגלות. בתחילת דרכו הוא מנסה לפנות לבעלי השלטון וההון שלהם יש את הכוח (הסולטן התורכי ולברון רוטשילד), שכמובן התנערו ממנו, כי לא מצאו תועלת אישית בכך. גם היהודים בעלי ההון ובמעמד הגבוה, כמו הברון רוטשילד, כאמור, ועורך העיתון שבו עבד הרצל, הזדעזעו מהרעיון וניסו להניאו מלהמשיך ולנסות. היחידים והמעטים שהחלו להאמין בחזונו היו דווקא פשוטי העם, אשר חוו את האנטישמיות ביום יום והגיעו לקונגרס הציוני בבאזל.

     

    לאורך כל ההצגה, יש שני שחקנים בלבד, מוכשרים  מאוד ובלעדיהם ההצגה לא הייתה מרתקת כמו שהייתה: השחקן יאיר מוסל, שמגלם את הרצל  (גם ביים  ובנוסף חקר וכתב את מחזה עם רעות פרידמן ברנובסקי), והשחקן גיא הירש, שמספר את סיפור המסגרת ומגלם דמויות רבות ומגוונות (מבוגרות, צעירות, יהודיות, נוכריות) בכישרון רב ומבלי שנשים לב שזה אותו שחקן... אלו העבירו בצורה אותנטית את ההתפתחות של הרצל מיהודי מתבולל, ליהודי ציוני. ניכר היה שהשקט בקהל נבע מהיותו מרותק לסיפור ולמתרחש על הבמה, מתחילת ההצגה ועד סופה.

     

    מעבר לתוכן שמספר על מאיפה הכל התחיל, לאורך כל ההצגה המסר החינוכי והערכי הוא שכל אחד יכול! אם יש חלום, יש חזון ויש אמונה, אלו ידביקו את הסביבה הקרובה ויגרמו לחלום להתפשט. כמו כן, המהפכה נעשית בשטח על ידי פשוטי העם ולא על ידי בעלי הכוח ההוני או השלטוני (מה שהוכיח לא רק הרצל, אלא גם מהפכות רבות אחרות בעולם, כמו המהפכה הצרפתית, נפילת החומה בברלין, שסימנה את העולם הקומוניסטי ועוד...).

      

    המשפט שמופיע בסיום ההצגה "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים" גורם לנו הקהל למחוא כפיים בהתרגשות ולהרגיש גאווה במדינת ישראל. נאומו בבאזל היה נוכח באולם: הרצל (יאיר מוסל) מסתובב בין הקהל הצעיר ומעודד אותם כאילו הם הקהל שהיה אז איתו, בבאזל. הקהל (צעירים ומבוגרים) משלימים בהתלהבות את המשפט "אם תרצו אין זו ...אגדה" אני ובתי חן (בת ה12) היינו חלק מזה . בתוך תוכי הרגשתי גאווה על השתייכותי למדינה הצעירה יחסית ישראל, שהוקמה הרבה בזכות הרצל וממשיכיו.

     

    המוסיקה (שאותה ניהל ירון כפכפי), התפאורה (שעוצבה על ידי מאיה מידר מורן), הוידאו ארט (שנערך על ידי סיון פרסלר וניתאי שלם) והתאורה (שעוצבה על ידי רותם אלקלעי), תרמו לאווירה המרתקת ולתחושה שאנחנו חלק מהתקופה שבה הרצל חי. אלו אף קישרו אותנו לזהות היהודית שלנו: המוסיקה הקלאסית והחזנית, הטלית שעוטפת את הרצל ואת אביו בזמן שהוא חולם, דברי חזונו של הרצל, שנאמרו מלפני יותר מ100 שנה, בליווי סרטון של מקומות ואתרים חשובים בישראל המתקשרים לחזונו (מפעליי תעשיה, אתרים בירושלים, שטחי חקלאות...), ולבסוף, הקראת מגילת העצמאות על ידי בן גוריון,  סרטון סיור במדינת ישראל בהווה וקישורם לנאום הרצל בבאזל.  

     

    לסיכום, הצגת תיאטרון גושן, מעבר להיותה הצגה מרגשת, מרתקת ומקצועית, היא הצגה חשובה מאוד לקהל הנערים והנערות, בחטיבת הביניים והתיכון. היא מעבירה מסר של הכל אפשרי ומדגישה את התרומה הגדולה של בעלי החזון לעצם קיומה כמדינה יהודית מודרנית ומשגשגת, החוגגת 70 שנה.

    יחד עם זאת, ההצגה אינה עוסקת בצדדים הפחות נוחים לנו, לגבי יישום חזונו של הרצל: הרצל חלם לא רק על מדינה יהודית, אלא גם על מדינה שוויונית , מודרנית ודמוקרטית. האם אכן המדינה שחלם עליה הרצל היא המדינה שבמציאות? האם החזון הציוני  והערכי של הרצל ממשיך להתקיים?  מה האחריות שלנו  המבוגרים ושל הדור הצעיר להוביל את המדינה למקום טוב יותר? כיצד נוער מהמגזר ערבי  או מכל מיעוט אחר, שאינו חלק מהזהות היהודית, ירגיש בהצגה כזאת? שאלות אלו מעסיקות אותי במיוחד בימים אלו, שבהם מתגלות שחיתויות שלטוניות, קיים אי שוויון חברתי, מאבקים על זהות יהודית ועוד. חשוב ששאלות אלו גם ידונו על ידי המחנכים יחד עם הנוער שיצפה בהצגה.


    אני מאמינה שהמסר "אם תרצו אין זו אגדה" תביא את הדור הצעיר להבין שהוא דור העתיד שלנו, שהוא המוביל, ולאחר 70 שנה, חשוב שלא נשכח את חזונו של הרצל: אין לנו ארץ אחרת אך גם חשוב שתמיד נשאף למקום מתוקן יותר ושיוויוני יותר, ללא אפליה וגזענות, כלפי מי ששונה מאיתנו.  

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מדוע לא רואים שציינתי "כוכב" על הפוסט/הביקורת?

      פרופיל