רציתי לכתוב פוסט נוקב וזועם בעקבות מסקנות הביניים, לדבר על תחושת המיאוס, על השאיפה לניקוי אורוות, לשלב גם את אחד במאי, את הזלזול באזרח ובאדם העובד. אז התחלתי לקרוא את הדו"ח, וכבר בעמוד הראשון של ההקדמה (עמוד 12 במסמך) השתנו התכניות שלי. הנה הסעיף הרלוונטי במלואו (ההדגשה היא שלי). 6. ב- 33 ימי הלחימה נהרגו מאה שישים ושלושה אנשים, מאה ותשעה עשר מהם חיילים, ונפצעו מאות רבות. לושים ושלושה מן הלוחמים נהרגו במהלך המבצע הקרקעי ביומיים האחרונים. קרוב ל-4000 רקטות נפלו על צפון. נזקים כלכליים כבדים נגרמו לישראל. אם אוספים את הערכות כל הצדדים, מספר ההרוגים במחלחמת לבנון השניה מתקרב לאלפיים אנשים, מאה ששים ושלושה מהם ישראלים. כבר בסעיף הבא של ההקדמה נזכרים בחלקם.
עוד כאלף הרוגים מאזרחי לבנון מקבלים אזכורים חטופים לאורך הדו"ח, פעם אחת, בסעיף 4 של אותו עמוד הם מכשילים את הניסיון לגבש הפסקת אש כשהם נפגעים בכפר קנא, עוד מספר פעמים, פזורות לאורך הדו"ח כולו, מופיעים ניסוחים כלליים בדבר הצורך לגלות רגישות ולהימנע מפגיעה באזרחים (עמ' 82, 85) הזוכים גם לכינוי "לא מעורבים" (עמ' 128). ברור לי שהדו"ח נכתב מנקודת המבט הישראלית, אני לא מצפה, וגם לא רוצה, שיתייחס באותה מידה של חומרה לקורבנות כל הצדדים, ואף על פי כן, אולי מן הראוי היה שהסקירה הכוללת של תוצאות המלחמה תכלול גם איזושהי התייחסות לפגיעה באזרחי לבנון ובחייליה. הדו"ח הזה, שכל מילה ומילה בו נשקלה מן הסתם בכובד ראש ועברה אינספור הגהות, מצליח, כבר בעמוד התוכן הראשון שלו לחטוא בניסוח אומלל כל כך.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור. |