כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    כמה מילים על 'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ'

    0 תגובות   יום חמישי, 17/8/17, 21:42

    ברוכים הבאים, בפעם השניה, לגרסתו החדשה של הבלוג הזה, שעוסק בביקורת קולנוע במבט אחר: מבט רענן, קונקרטי מאוד, שמבקש לחדור לעולמן הנפשי של הדמויות המתוארות בסרטים עליהם אני כותב, ולערכים התמטיים והסימבוליים הישירים שלהם, בהתאם ל'כוונת המשורר', וכדי לעשות מאמץ להבהיר כוונה זו. אופן הכתיבה מיועד למי שכבר ראה את הסרטים שאני כותב עליהם ומרגיש שישמח להבינם טוב יותר, או לקבל עליהם עוד מבט.


    הבלוג הזה מבקש גם להתמקד לעתים בסרטי מפתח שיש להם קשר לממד הנשמה שבאדם, ולאפשרות להכרה עצמית עמוקה ולגדילה תודעתית, אולי בזיקה לעולמה של 'דרך החכמה', הנעשית נפוצה יותר ויותר בישראל, באפיקים ובאופנים שונים, ודרך מסורות תרגול, הגות ודת שונות. אבל, זהו גם פשוט בלוג על קולנוע.

     

    *המלצה: בפוסט שיבצתי, לצד תמונות, גם קטעים של כמה דקות מהסרט, שעוזרים להמחיש את דבריי ואת רוחו. מי שמעוניין יוכל לצפות בהם כאן מהטאבלט או מהמחשב; הסמארטפון אינו מאפשר זאת בדרך כלל.

     

    ***

     

    'מלהולנד דרייב', שיצא לאקרנים בשנת 2001 (שנתיים אחרי 'אמריקן ביוטי', הסרט שכתבתי עליו בפוסט הקודם) נבחר על ידי מבקרים בכירים שקובצו מכל העולם, ליצירה הקולנועית הגדולה והחשובה ביותר במאה ה-21 עד כה; קשה להגיד עליו רק כמה מילים, אבל הנה ניסיון לקלוע למשהו מהתמצית.

     

    על 'אמריקן ביוטי' כתבתי שהוא מתאר את האפשרות לישועה מהשעבוד המנטאלי של האדם המערבי בן זמננו, לסוג של חולי חברתי טיפוסי. 'מלהולנד דרייב' היא יצירה שמתארת, בין היתר, ולפרטי פרטים, את מרכיביו האינדיבידואליים והפנימיים של כלא החולי הזה, ופונה באופן מדהים, שיש לו מהות רליגיוזית וכמו שאמאנית, אל תת ההכרה של הצופה כדי להזמינה להיחלצות ממנו.

     

    כל מי שראה את הסרט בוודאי זוכר שהוא מחולק לשני חלקים, לא ברורים כל כך, ושישנה תחושה שיש ביניהם קשר חזק, אבל אולי גם לא ברור.

     

    אציע את פרשנותי, שמבוססת גם על קריאה מרובה ועיון בדברים שאמר דיוויד לינץ' על אודות היצירה, כמיטב יכולתי.

     

    החלק הראשון הוא פנטזיה של דיאן סליבן, שחקנית כושלת מעיירה קטנה בקנדה, פגועת ותשושת נפש, שעברה כנראה פגיעה מינית מודחקת בילדותה ושכללה כנראה גילוי עריות, וחלמה לאחות את נפשה ולמרק את הכתם שחשה שדבק בה, באמצעות קריירת משחק זוהרת בהוליווד (סמל לפנטזיות ולאשליות אנושיות בכלל). 

     

    דיאן היא אדם מצולק, חסר אמון ואמונה בעצמו ובעולם, המתחפר בבדידותו ונאחז בכוח שלילי והרסני שהוטמע בתוכו בשנים מוקדמות מאוד, כנראה, בעטיים של ניצול אכזרי ומשפיל ונטישה של דמות שהייתה אמורה להיות דמות מגוננת ואהובה, אלוהית, של אב (ביולוגי או סמלי). היא מבועתת מהשילוב בין קרבה לבין פלישה ופגיעה, וחווה באופן הזה את העולם האנושי כולו; היא מבטאת באופן קומפולסיבי רעב לקשר אנושי ולאינטימיות ומגוננת, וחרדה באופן כרוני מפני נטישה, והיא רואה עצמה דרך יחסו של המשפיל אליה: כלומר, כחסרת ערך וכמפלצתית, ולכן גם דורשת מהסביבה להעניק לה תחושת ערך, אבל גם פועלת מתוך אותו יסוד 'דמוני', מוטרף, שחדר אליה וששוכנעה בו לגבי עצמה.

     

    ''

     

    דיאן נכשלה בהוליווד הבררנית והאכזרית באופן צפוי, והפכה לאדם עוד יותר פגוע משהייתה.  אדם גבולי, מתמכר למין, לשתייה, לסמים ולבני אדם, שחש עצמו רמוס ונרמס, ושלא עולה בידו לאהוב את עצמו ולנהוג בעצמו בכבוד בכדי לגדול, לצמוח ולהירפא.

     

    לבסוף היא הופכת למקשה נואשת של איבה, שמובילה לרצח ולהתאבדות.

     

    ''

     

    החלק הראשון הוא, בנוסף, אולי גם מרחב הלא מודע הפרטי, וכנראה גם הקולקטיבי, של שאר הדמויות בסרט. חלק מהזמן מהוות הדמויות השונות מופעי חלום ופנטזיה של דיאן, וחלק אחר מהזמן הן מייצגות בצורה גרוטסקית את הדפוסים הנוקשים (ואפילו החולים) שלהן עצמן, אבל גם את רגשותיהן העצמיים האמיתיים והכנים - הדפוסים והרגשות של מי שהן במציאות כפי שהיא לאמיתה, זו הפורצת מתוך החלום בחלקו השני של הסרט. אלה גם רגשות האשם הנסתרים שלהן, תקוותיהן האמיתיות, וכנראה גם עולם הפנים של נפש האדם והחברה האנושית בכלל, עד לשורשיו במעמקים נסתרים מאוד, אולי 'קבליים'.

     

    בחלום שלה, דיאן היא בטי, צעירה נוצצת וזוהרת, וגם חומלת, מצפונית ונבונה: כל מה שהיא חולמת להיות. החלום הזה, למרות האשליה וההגזמה שהוא מבטא, הוא גם ביטוי לכיסופים אמיתיים, לצורך פנימי עמוק בחיים, בעוצמה, באהבה ובשייכות. קמילה, האהובה והיריבה המקצועית שבחיים שמחוץ לפנטזיה, הופכת ליצור אמנזי, מורדת מדרגת אלוהות שרירותית ורומסת (אולי היא לא לגמרי כזאת במציאות, ודיאן אנוסה להבין אותה ככה, באופן הפרעתי) למעמד של אישה טועה וחסרת אונים, בת חסות.

     

    בטי היא הבלשית והאם שדואגת לה, בזמן שדיאן גם משכתבת, בנוסח הוליוודי, רווי תשוקה וזוהר, את הרומן הכושל ביניהן, ואת הרצון שלה להתאחד עם ה'אלה', עם הכוכבת, האישה הגבוהה, הבנויה לתלפיות והמלכותית, שדיאן עצמה היתה רוצה להיות - לא קטנה ורמוסה. קמילה, מצדה, שהופכת בפנטזיה ל'ריטה' (הייוורת'), מגלה את יסורי מצפונה העמוקים וחמלתה כלפי דיאן (או בטי) במהלך החלק הזה, את האדם הרך שבה, מתחת למעטה האגוצנטרי.

     

    ''

     

    כל הדמויות בסרט שואפות לכוח, ליניקה ממקורות החיים, לשליטה במקורות החיים, וכולן סובלות מנרקסיזם שמבוטא בין היתר על ידי היאחזות בפנטזיות, האופייניות לתרבות המערבית של ימינו. תחת לנרקסיזם הזה ישנם כאב, פחד ואבל בלתי ניתנים להכלה ולא נגישים. הם מבוטאים במועדון 'סילנסיו' (- מעמקי הלב הבלתי ניתנים להיאמר, ומה שמתרחש בתוך בני אדם וביניהם שאין לדבר עליו בפומבי), בשיר היסורים והנטישה ששרה בו הזמרת; ובהתקף האימה, הזעזוע הנפשי והבכי שדיאן עוברת סוף סוף למשמע השיר הזה, כשלבה באמת מצליח להיפתח לטרגדיה של חייה וחיי האדם בכלל ולחדול להדחיק אותן, והוא גם פתח למרחב של רגשות בכלל, לחילופין מפחד ומשריונות אגוצנטריים ותקשורת כוחנית ולא אותנטית בין בני אדם.

     

    ''

     

     

    For a while İ was doing just fine
    smiling again
    Then I saw you last night
    İ touched your hand
    and your voice greeting
    And we spoke
    but you don't know
    that İ was
    crying for your love
    crying for your love
    Then, your goodbye
    made me feel all the pain
    Alone and crying, crying, crying
    İt's not easy to understand
    that if İ see you again
    makes me cry
     
    I thought I forgot you
    but its true, it's the truth
    that İ still love you
    much more than yesterday
    Tell me now what can İ do?
    You don't love me anymore?
    and İ will always
    cry for your love
    cry for your love
    Your love has taken
    all my heart
    and left me crying, crying, crying, crying
    for your love.
    המילים האלה, הן כנראה במיוחד מילותיהן של נשים, בהוליווד - כסמל - ובעולם בכלל, הנואשות להיות מובנות באמת ונאהבות באמת. לזכות, מהעולם הגברי, בפתיחת הלב וביחסי אמת. ושוב אני נזכר במונח קבלי, 'זיווג', שמתייחס, בקבלה, לאיחוד הנשמה האלוהי, בין הזכרי לבין הנקבי. מכאן אפשר לגשת לדון בדמות שנראית כל כך תלושה מכל זה ומכל שאר ההתרחשויות בסרט. ה'קאובוי' הוא בין היתר הדמות של הפטריארך, השולט בדברים מלמעלה וקובע מי יעלה ומי ירד, הגבר המתעלל, האנס, מגלה העריות; בחלומה של דיאן הוא הופך גם לסמל לאי האמון ופראנויה גוברים, לאשליה, שאמנם מבוססת על גרעין של אמת, שכוחות קונספירטיביים שולטים בעולם (ב'הוליווד') וקובעים בשרירותיות מי יזכה באושר (הצלחה) ומי יזכה באומללות. אבל הוא גם מייצג את הקול של ה'אלוהות', שמדבר אל האדם מסדר גבוה יותר ומנסה להראות לו את הדרך אל מה שמעבר למאוויו האישיים וריכוזו בעצמו, כדי לצאת לחפשי מכלא העצמי והשליטה בעצמי והאחרים, מ'האגו'.

     

    תחת הכובע הזה (תרתי משמע) הוא דורש מהבמאי אדם קשר ( - שימו לב לשם הזה, למרות שהסרט באנגלית, אבל אדם הוא במאי יהודי - 'אדם קשר') לא להיות חוכמולוג שחצן; לנווט ולתכנן את 'סרטו' כפי שהוא יכול, אבל שאת העיקר (בחירת הדמות הראשית) ישאיר מחוץ לשליטתו העצמית. הוא נדרש להתכוון כלפי חוץ, להיכנע ולהתמסר לכוח גדול ממנו, גם אם לא מובן לחלוטין, אבל כוח מסוג כזה המספק איזו הדרכה אתית, הדרכה גבוהה וראויה; הוא מצופה להיווכח שבאופן הזה החיים מתחילים לקרות באופן אחר. והסרט (כמו במטאפורה הישראלית על האנשים ש"חיים בסרט" או על "הסרטים שאני אוכל"), כמו גם 'שחרורה' של הדמות הראשית בסרט, הם החיים עצמם, והדמות - היא אנחנו.

     

    ואולי ההדרכה הראויה הזו מגיעה גם מבפנים, משורש אבהי מיטיב שקיים ב'אדם', באדם, שהוא בעצמו מהווה. כלומר, שהכוח העליון הזה, הקאובוי השולט במרכבה ומניע אותה, הוא כוח רוח פנימי באדם, שיש לגשת אליו ולהפעיל אותו, באמצעות התמסרות למציאות ולמה שאמיתי, על פני מרד אגוצנטרי ונרקסיסטי במציאות, ודורשנות חסרת סבלנות ואורך רוח.

     

    ''

     

     

    שתי הדמויות שמייצג הקאובוי מתערבבות ומתבלבלות בתוך עולמה של דיאן, שלא מצליחה להפריד בין מצפון פנימי נאור, לבין דרישה אלימה (ואופיינית) להתנהגות חברתית ומוסרית 'ראויה'; מה שאפשר לקרוא לו ה'תליין', המאשים, המקרבן: בצורתו הקיצונית - האנס. גם שאר הדמויות (בעיקר הבמאי אדם), לוקות בבלבול הזה. בחלום שלה דיאן 'תולה' את כל מי שאפשר לתלות ושנראה לה שפגע בה, כנקמה מוסרית על מה שנעשה לה בחיים ושהפך להיות הפרספקטיבה שדרכה היא רואה אותם: ובראש ובראשונה, את אדם, שלא בחר בה לתפקיד הראשי בסרטו, ו'גזל' ממנה את קמילה (ריטה). אבל היא גם מעניקה לו שיעור בגישה הנכונה אל העולם, או אולי, הוא מעניק אותו לעצמו, כי במעמקים של שניהם, למרות התדרדרותם בחיים הממשיים, קיים גם קולה של אינטליגנציה גבוהה יותר, של אימהות ואבהות מחבקות ואוהבות; לא מתעללות.

     

    הדמות הזוועתית של המפלצת המגיחה מאחורי הדיינר, היא סמל והמחשה לפחדים הנוראים של החיה האנושית ושל האדם המערבי של ימינו בפרט: מכליה, הזדקנות, בדידות, התפוררות, היעדר הצלחה, פגיעה פיזית וייסורים פיזיים, ראייה עצמית שלילית, היעדר סיפוק מיני, נידוי, ואבדן הקשר עם מקורות החיים והחיוניות, ועם אנרגיית החיים.

     

    הדמות הזאת יכולה להיות גם הפנים הזוועתיות של האהוב ההופך להיות דמות מתעללת, וגם דמותה של הנטישה.

     

    והדמות הזאת יכולה להיות, לצד ובנוסף ובאופן משלים לכל אלה, שמגשר, מקשר ומאחד ביניהם, כוח קוסמי שקיים בעולם, של דמוניות, או אפלה טורפת, כאוס. ה"תוהו ובוהו".

     

    זה גם המקום (הדיינר) שבו במציאות, ולא בחלום, הראייה העצמית השלילית של דיאן מובילה אותה לשכור בו רוצח כדי לחסל את מי שאהבה ולהרוס את חיי האנשים הקרובים לה, או שהיו קרובים וחשובים לה.

     

    ''

     

    המילים האלה הן רק מתווה מאוד ראשוני לדיון ביצירה עמוקה מני חקר, אבל להגיד עוד הרבה כאן אי אפשר. ארצה להוסיף עוד כמה נקודות כלליות. כל הדמויות בסרט מחפשות הדרכה, הכוונה, קול של הורה מיטיב, חיצוני ופנימי, שהן נואשות לו ושאולי לא היה להן מעולם, אבל גם מתנגדות לו, בגלל חוויות הנטישה שלהן ובגלל האקלים החברתי שהן חיות בתוכו. עבור לינץ', הקול הזה הוא כנראה גם הקול של מה שבאופן גס אפשר לקרוא לו אולי - 'אלוהים', שבא לידי ביטוי בעיקר בשיחה בין אדם לבין הקאובוי, בחווה שמחוץ ללוס אנג'לס.

     

    מי מטלפן כדי להפעיל את כל מנגנון הקונספירציה ששולט בהוליווד של החלום של דיאן? צופים זהירים אולי הבחינו, כי זוהי דיאן עצמה. הסיפורים האפלים שאנחנו מספרים לעצמנו בכפייתיות על העולם, נוטים לשקף את מי שהם אנחנו עצמנו, גם אם העולם אינו חף מחטא. החופש, הוא חופש מהסיפורים האלה; והוא פרספקטיבה על העולם שאינה שופטת אותו, שהיא חומלת ואוהבת, מתמסרת, ולכן היא לא רואה את החטא כחטא, אלא מבינה מה מניע אותו.

     

    פתיחת הלב במועדון סילנסיו, הפסקת ההדחקה של צרכים ראשוניים ולא שניוניים, ושל הכאב והפחד שמניעים רבים מאיתנו, הסדקת השריון האגוצנטרי, והמסר של הקאובוי בחווה, הם הכיוון שנותן לינץ' להיחלצות מתוך צורת חיים שמתאפיינת בתפיסה עצמית ותפיסת עולם שליליות ותוקפניות, והיעדר כנות ועומק ברגשות וביחסים בין בני אדם. לינץ' אינו שופט אף אחת מדמויותיו; גורלן מוביל אותן למחוזות שאליהם הן מגיעות. אבל הוא מנסה להעביר לצופה ביצירה תחושה חזקה מאוד, של כמיהותיו וצרכיו הפנימיים ביותר, הצרכים האוניברסאליים המשותפים לכולנו, וטעם חזק וברור של הכזבים שבאמצעותם רבים מאיתנו, באורח טראגי, מבקשים להבין ולמלא את הצרכים האלה.

     

    נדמה לי שלינץ' מבקש לכוון אותנו אל מפגש כואב אבל מכיל של אכזבותינו וכאבינו המשותפים הגדולים, ואל ההכרה שהיכולת לפגוש אותם, בתוכנו ובאחרים, מסוגלת להפוך אותנו לאנשים אמיתיים ואוהבים יותר, גם אם מפוכחים, בתוך עצמנו וביחסינו עם העולם.  

     

    ***

     

    אהבתם את הפוסט? הרגשתם שהבנתם משהו, שהשכלתם? אשמח אם תסמנו 'אהבתי' ואם תשתפו אותו ברשתות החברתיות, או תעניינו בו אנשים אחרים שעשויים למצוא בו עניין. תודה ~ !

     

    ***

     

    שלוש מהתגובות שקיבלתי לפוסט הזה, וכמה הערות לגביהן:

     

    א. "קראתי ברפרוף... זה בעיקר נראה לי פסיכולוגיסטי... כיום זה פחות נוגע בי וחושבת שהעניין אצל לינץ' הוא הרבה החוויה והחרדה הקיומית ומימד החלום... כאשר במימד החלום יש היגיון אינטואיטיבי ולפעמים מיסטי או שמאני. ולטעמי הצמצום או ההרחבה או הפירוט למילים גורע מהעניין."

     

    ההרגשה שלי לגבי המילים האלה הן שהן לגמרי מדויקות, ואני מזדהה איתן; אבל שגם ההיפך מהן הוא מדויק, במיוחד כאשר יש צורך לבאר ולפרש דברים. פרשנות וניתוח פסיכולוגיסטי. היא גם כלי שסוגר את המבט וההבנה, אבל גם מאפשר את הרחבתם. הכתיבה שלי היא לא רק פסיכולוגיסטית ואנליטית, ומי שיקרא את הפוסט לא ברפרוף, יוכל להרגיש את זה. אני גם מעט נזהר מלהביא לציבורים רחבים מבט מיסטי ושמאני מפורש וישיר, שיכול להרתיע, בצדק אני חושב.

     

    ב. "והקופסא הכחולה?"

     

    אפשר להיכנס עוד ועוד לעומק... לא חקרתי את הסרט מספיק (גם לא צפיתי בו לאחרונה) בשביל להבין למה דווקא קופסה ולמה כחולה, אבל אולי שמת לב מתי פתאום בטי מוצאת מפתח כחול? מפתח שתואם את הקופסה הכחולה שקמילה הגיעה איתה אל תוך הפנטזיה: במועדון, בזמן שהדברים שהשתיקה יפה להם - הנטישה, האהבה, היסורים, אימת המוות, הבדידות והאשמה - מקבלים ביטוי רגשי. ריטה היא זו שסוגרת את הפנטזיה, כי היא מבינה את הדבר הזה, היא רואה שבטי נעלמה, שהיא נמצאת בתוך פיקציה, והיא לוקחת את המפתח (האמת) שפותר את החידה (הקופסה המסתורית). 

    באותה השניה, החלום נגוז, ומופיעה המציאות. אפשר להגיד שקמילה, שהחלום מתחיל בעקבות המכה שהיא מקבלת בתאונה (החלום הוא גם חלום של קמילה, למרות שדיאן שולחת את קמילה במכונית להירצח באותה נקודה במלהולנד דרייב שאליה קמילה הובילה את בטי כדי להשפיל אותה באופן שאולי יועיל לסלק את דיאן, שהפכה ל'טפילה', מחייה ומחיי אדם), החלום מתחיל שם, ואפשר להגיד שקמילה מוכנה להרפות מהנראטיבים ומהאשליות, ו'לצלול' מתוך הקופסה אל תוך המציאות, אל תוך האמיתות שמניעות מתחת לפני השטח, את האשליה, את האשליות שלנו. הקופסה במובן הזה, היא אולי המציאות כמו שהיא באמת, מה שאנחנו נוטים לצנזר, וגם, הלא מודע שלנו.

    המפתח הכחול הוא הסימן מטעם הרוצח השכיר עבור דיאן שקמילה חוסלה... היכולת למצוא אותו, לראות אותו, ולהשתמש בו, היא היכולת של דיאן וקמילה לדעת מי הן באמת, ולאן הדרדרו.

     

    ג. "הייתי מוסיף שני דברים לביקורת:
    1. שזוהי הדעה שלך, נראה כאילו שזו עובדה כי זה הפירוש לסרט, כאשר דיוויד לינץ מעולם לא אישר או הפריך תיאוריה כלשהי, ויותר מזה גם אמר שלא ראה עד היום מישהו שבאמת פירש את הסרט כמו שהוא התכוון.


    2. צריך היה גם להזכיר שם שהסרט הוא בכלל פילוט לסדרה , וכאשר זה לא יצא לפועל, לינץ׳ הרכיב מזה סרט."

     

    אני מקבל; 

     

    אוסיף גם שפרשנות לפעמים היא נכונה, אבל חלקית.

    בכל פעם שאני חושב על הסרט אני מגלה זוויות שונות ונוספות, גם מנוגדות.

    יחד עם זה יש דברים שאפשר לדעת בוודאות הרבה פעמים, אבל הנימוק להם יהיה ארוך מאוד מאוד... קשה יהיה לנמק את הפרשנות בפוסט כזה - לזה דרוש ספר. יחד עם זה, לא כל הפרשנות היא אנליטית, כלומר, כמו שאמרה המגיבה הראשונה שהצגתי כאן את דבריה, הרבה מהדברים שאנחנו מבינים מול יצירה עמוקה הם אינטואיטיביים, והבנה אינטואיטיבית יכולה להיות מאוד מדויקת, יותר מניתוח שכלתני. אמנות מבוססת על הבנה כזאת, גם על אופן יצירה כזה, בין היתר.

    צריך גם לציין שמקובל שיוצר משמעותי נמנע מלפרש את יצירותיו וגם דוחה כל פרשנות, כעקרון מוקדם, עוד לפני ששחרר את היצירה לעולם. יש היגיון וטעם בגישה כזאת.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין