תמיד אהבתי אופניים. תמיד אהבתי לרכב. הרכיבה דחקה הצידה את כל התחביבים האחרים. צלילה, סנפלינג, טיפוס מצוקים ועוד כל מני שטויות. תמיד היתה לי בלב כמיהה לאופניים. עוד כשהייתי נער. היו לי אז אופניים כחולים עם כסא בננה, דינמו וצפצפה מרעישה . רכבתי איתם בכל העיר ירושלים. אני חושב שכמעט אין רחוב בעיר, שלא חש את מגע גלגלי האופניים שלי. עליות, ירידות, שכונות קרובות ורחוקות. לא פעם, הורי תהו איך הגעתי לרמת אשכול, לשכונת רמות, איך רכבתי ל"יד קנדי" ליד מושב אורה. עברו כמה שנים. סיימתי את הלימודים, התגייסתי לצבא לחיל הנדסה ועם השחרור, קניתי לי רכב משלי. חיפושית בצבע כתום שחור מודל 1974. חיפושית בצבע חיל הנדסה. "בימבה". טיילנו הרבה, אני והבימבה שלי. יום אחד, גשם ראשון, נסענו ה"בימבה" שלי ואני ברחוב , ועצרנו באור אדום. שמעתי חריקת בלמים וטנדר גדול החליט לבדוק את הפגוש האחורי של הבימבה שלי. הבימבה היפה שלי נפחה את נשמתה והפכה מרכב יפהפה לטוטל לוסט. החלטתי שאני עובר לאופנים. אקנה לי אופניים חדשים עם הילוכים. כידון מעוגל, צמיגים דקיקים וידיות הילוכים על השילדה. אוכל לרכב מהר יותר בכל העיר. שמתי פעמי ל"מרכז כלל" לחנות אופניים מקצועית ויחידה בירושלים. מלא אופני ספורט בחוץ. תאווה לעיניים. ביקשתי מהמוכר שיראה לי אופניים טובים. כל החנות מלאה באופני ספורט והמוכר לקח אותי והראה לי שלוש זוגות אופני הרים התלויות על מתקן. "זה הדבר הבא. כדאי לך. אופניים מסיביים. תוכל לרכב יותר נוח. בורות וגבשושיות בכביש לא יפריעו לך. לא יהיו לך שמיניות. הרבה הילוכים. מומלצות מאוד. קח אותם לסיבוב". לקחתי לסיבוב. רכבתי קצת וחזרתי הביתה לקריית מנחם, עם חור בכיס של 1800 ש"ח, אך יושב על אופני "פיג'ו" חדישות. 18 הילוכים. כבדות כמו טנק. עשויות פלדה עם יציקת עופרת בפנים. גלגלי פלדה. הייתי מאושר. טרפתי את כל העליות כאילו היו מישור. בירידות סובבתי את הפדלים לאחור ונהנה מקיום הפריילוף. כל יום היתי מוריד אותם 3 קומות, רוכב לעבודה בתלפיות וחוזר בסוף היום עייף. מרים אותם חזרה 3 קומות ונהנה מכל רגע. תענוג עילאי ממש. יום בהיר אחד, החלטנו חברתי ואני, להעתיק את מגורינו לת"א. ארזתי את תכולת הדירה והם עמדו במרכז הסלון כמו שואלות "מה איתנו?". להוביל אופניים באוטו? נשמע מאוד מוזר. ארכב עליהם לביתי החדש. בבוקר ארזתי כמה כריכים, מילאתי את בקבוק השתיה, לקחתי מפתח אלן אוניברסאלי וסט לתיקון פנצ'רים. היתי מוכן ומזומן לרכיבה. חבשתי כובע קסקט ויצאתי לרכיבה. ירדתי בירידות של הכניסה לירושלים. טיפסתי את העלייה לקסטל. נחתי, ניגבתי את הזיעה וגלשתי לאבו גוש. טיפסתי שוב לטלז סטון בואכה שואבה וגלשתי בירידה של שער הגיא. המהירות, הרוח בפנים, רעש צמיגי השטח באספלט נעם לי כמו מוזיקה טובה. הגענו לצומת שער הגיא. מילאתי מים בתחנת דלק והמשכתי בנסיעה לצומת שמשון. העלייה מיד אחרי הצומת גרמה לי לסנן קללות ולתהות על המשך הרכיבה לתל אביב. המחשבה על חזרה הביתה עם העליות של שער הגיא שינו מהר מאוד את המחשבה על החזרה. קדימה לתל אביב. הגעתי לביתי החדש מרוצה. החיוך לא מש מפני ימים רבים. רכבתי מירושלים לתל אביב על אופני ה"פיג'ו" שלי. יכולתי לאתגר. עברו ימים, חודשים וגם שנים מעטות והחלטנו שוב לעבור דירה. הפעם לגדרה. ארזנו את תכולת הבית בקרטונים ואז חזר אותו ריטואל. להוביל אופניים באוטו? נשמע מאוד מוזר. ארכב עליהם לביתי החדש. בבוקר ארזתי כמה כריכים, מילאתי את בקבוק השתיה, לקחתי מפתח אלן אוניברסאלי וסט לתיקון פנצ'רים. היתי מוכן ומזומן לרכיבה. חבשתי כובע קסקט ויצאתי לרכיבה. ת"א, ראשל"צ, נס ציונה, רחובות עד גדרה. הגעתי לגדרה מאושר. חיפשתי עבודה. הפקיד בלשכת העבודה הציע הצעה שלא יכולתי לסרב לה. עבודה בחנות אופניים! כל בוקר, יצאתי עם ה"פיג'ו" שלי לעבודה ליד גדרה. כל היום הרכבתי ותיקנתי אופניים ובערב, חזרתי ברכיבה הביתה. הייתי מאושר. כמעט. רכבתי הרבה אבל לבד. עלה לי רעיון וקניתי לאישה שאיתי אופניים חדשים. "מוטובקאן" שחורים. עם 18 הילוכים כמו שלי. רכבנו מדי פעם יחד בשדות ליד גדרה, לקניות בצומת ביל"ו, טיילנו באיזר. חסרו לי המרחקים. סיפרתי לחברים והצעתי להם להצטרף. "בואו נרכב לאכול גלידה ביפו? נרכב לחוף הים באשדוד? נרכב לשחות בחוף באשקלון...". נתקלתי במבטי תימהון. שאלו אם אני לא חולה. לך תסביר להם שרכבתי מירושלים לגדרה דרך ת"א..... יום אחד זה קרה. יוסי, חברי, הודיע לי כי גילה את הרכיבה באופניים. הוא רכש אופני "פיג'ו". הוא אפילו החליף את המזלג הקשיח בבולם קדמי. יצאנו יחד לרכב ברחבי הארץ. אט אט הצטרפו אלינו רוכבים נוספים. לאישה שאיתי, אמרתי שהיא צריכה להתרגל. יש גברים ההולכים לראות כדורגל בכל שבת, אני יוצא לרכב כל שבת. לשימחתי הרבה היא התרגלה.... |