כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
    תודה על הדברים האלה. זוכרת את התדהמה שהכתה בי כשיצא לאקרנים, ואת התרשמותי מהיוצר הזה כפורץ דרך.
    0

    כמה מילים על הסרט 'ממנטו' של כריסטופר נולאן

    3 תגובות   יום שבת, 26/8/17, 04:42

    ברוכים הבאים, בפעם השלישית, לגרסתו החדשה של הבלוג הזה, שעוסק בביקורת קולנוע במבט אחר: מבט רענן, קונקרטי מאוד, שמבקש לחדור לעולמן הנפשי של הדמויות המתוארות בסרטים עליהם אני כותב, ולערכים התמטיים והסימבוליים הישירים שלהם, בהתאם ל'כוונת המשורר', וכדי לעשות מאמץ להבהיר כוונה זו. אופן הכתיבה מיועד למי שכבר ראה את הסרטים שאני כותב עליהם ומרגיש שישמח להבינם טוב יותר, או לקבל עליהם עוד מבט.


    הבלוג הזה מבקש גם להתמקד לעתים בסרטי מפתח שיש להם קשר לממד הנשמה שבאדם, ולאפשרות להכרה עצמית עמוקה ולגדילה תודעתית, אולי בזיקה לעולמן של 'דרך החכמה' ותנועת ההתעוררות, הנעשות נפוצות יותר ויותר בישראל, באפיקים ובאופנים שונים, ודרך מסורות תרגול, הגות ודת שונות. אבל, זהו גם פשוט בלוג על קולנוע.

     

    *המלצה: בפוסט שיבצתי, לצד תמונות, גם קטעים של כמה דקות מהסרט, שעוזרים להמחיש את דבריי ואת רוחו. מי שמעוניין יוכל לצפות בהם כאן מהטאבלט או מהמחשב; הסמארטפון אינו מאפשר זאת בדרך כלל.

     

     

    ***

     

    ''

     

    'ממנטו' היה הסרט שהעלה, בשנת 2000, את כריסטופר נולאן, שסרטו 'דנקרק' מוצג עכשיו בקולנועים, לגדולה; והוא הוכר כמי שביכולתו לגעת באפל שבאדם ובאפלה המעמיקה בתקופתנו באופן מבריק ועז, אבל גם באופן (להבדיל מדיוויד פינצ'ר אולי, מקובריק, מפולנסקי לפעמים), שאינו מותיר את הצופה עם טעם מייאש של 'אפלה זה מה שיש': אלא מתוך מקום נאור שמחפש ומכיר מוצא מהתהומות ומהאשליות שאנחנו עשויים להדרדר אל תוכן ולמצוא עצמנו בתוכן. ונולאן הוכר גם כגאון יוצא דופן.

     

    כמו אמריקן ביוטי ומלהולנד דרייב, הסרטים הקודמים שכתבתי עליהם כאן, ושיצאו שנה אחת לפניו ושנה אחת לאחריו בהתאמה, גם 'ממנטו' בא לתאר, ביתר שאת, ובחדות וחריפות מדהימות, את המבנה של מבוכי הזהות המדומה ותעתועי התפיסה והיצר, שבני אדם נוטים לבנות לעצמם ולחיות בתוכם לעתים קרובות, גם מתוך בלבול, וגם מתוך צורך בהגנה על עצמם. uלנארד (גיא פירס) אומר בסוף הסרט, כשחיוך מר ולועג על פניו, ואם אני זוכר נכון את הרעיון הכללי: "לא רק אני מעוות; כולם כמוני, כולם בונים לעצמם אשליות ומציבים לעצמם מטרות מדומות, כדי שיהיה טעם לחייהם. אני לא רוצה לדעת מהי האמת, אני לא זקוק לה."

     

    ''

     

    סיכום קצר של הפוסט הזה אפשר לתאר ככה: שבמשפט הזה של לנארד, נולאן רוצה להלום בצופה ולהראות לו, שגם הוא חי, אולי, בהכחשה, ושכל מה שתואר וסופר לגבי לני עד כה, נכון אולי לעתים גם לגביך. גם אתה עוצם עיניים ובודה ובורר זיכרונות וזהות, כדי להאמין שיש עולם שאתה מסוגל להבין ולהכיל שם בחוץ, ולשחק בו תפקיד שמשרת את פחדיך. ושזה מבוך של תעתועים, קונפליקטים, עיוותי זיכרון, ופגיעה עיוורת ביקרים לך, ושגם הלב שלך אומר לא פעם את המילים של לני.

     

    ***

     

    לני הוא גיבור הסרט (הוא מתקשה עם השם לנארד, כי ככה קראה לו אשתו המנוחה), והוא לכאורה מפלצת, יצור מעוות, אדם שמוחו נפגע והשתבש והפך אותו לזוועה מוסרית ולנכה מסוג מיוחד, למשהו שאין לו מקום באמת בחברה האנושית: כמו שרבים מאיתנו, נדמה לי, אולי רובנו המוחלט, מרגישים לגבי עצמנו, באופן עמוק מאוד, ברגעים מסוימים, ולעתים לא רק ברגעים מסוימים. 

     

    וללני אין חברים, או יותר נכון, הוא 'לא מכיר את החברים שלו באמת'.

     

    נראה שלמרות הגרסה הרשמית לכאורה (שלא ברור אם היא הגרסה הסיפורית של הסרט, והיא אולי בעצם, וככה מאוד נדמה לי, רק הגרסה של לני) - לני הוא לא פגוע מוח במובן הפשוט של המילה; הבעיה שלו היא נפשית מעיקרה, והוא חי בתוך עולם תעתועים מקוטע ופנטזיית נקמה, שמגנים עליו מפני ההכרה שתמיד היו לו קשיים רגשיים, קשיים עם אשתו, היעדר של חמלה במידה מספקת, קשיים מסביב לסוגיות האהבה, ובור עמוק במישור של האמונה בגבריותו. והאדם שהוא באמת מרגיש צורך לנקום בו, הוא הוא עצמו, מפני שהוא מפחד ומרגיש בוש בעצמו ובמי שהוא, ביחס לעולם ולזולת. 

     

    ''

     

    הקיטועים והסיפורים מגנים עליו מהצער שחש על אשתו, מהכאב הנורא של האבדן של חייו כמו שהיו, וגם מידיעה פנימית נסתרת, שלא אהב את אשתו באופן מלא, בניגוד למה שהוא מספר לעצמו. הם מגנים עליו מהכאב הלופת על היעדר האהבה שבו, ועל חוסר הסליחה שבו לעצמו, כיוון שהציב את האהבה הזאת כדרישה קיצונית עבור עצמו, וראה את עצמו כבעליו הקנאי של הכשלון לאהוב, והכשלון להגן על אשתו; והוא מדמיין את עצמו כאדם שהיה תמיד רק מאוהב בכל מאודו באשתו. (בלני, כמו בכל אחד מאיתנו, מי יותר ומי פחות, אבל במיוחד באנשים שנתאר אותם כרגישים ונאורים, חי לו אידיאליסט מוסרי, שהוא אכזרי למדי.)

     

    אנחנו יכולים לדעת שזה לא נכון: חלקנו משקרים לעצמנו ולבני הזוג שלנו את אותו השקר, והשאר יודעים שזו פשוט לא יכולה להיות המציאות. לנארד הוא טיפוס אדם אציל, יש בו משהו מהמשורר, ולכן לבו פגיע, אבל גם תובע ממנו להיות אביר טהור, באופן שאינו ניתן למימוש. הוא מעין וורסיה של המאה ה-21, של דמותו של דון קישוט.

     

    בגלל שלני יודע בפנימיותו החרדה והנבעתת שהוא רק אדם, ומכוח זה מישהו שהוא בעל פגמים, שהוא רואה אותם כבלתי נסבלים, חסרי אפשרות לאהבה, קבלה, כבוד ושייכות - הוא עושה לעצמו אידיאליזציה. הוא רוצה מאוד, כמונו, לראות עצמו שלם ונטול פגמים. זה בדיוק מה שמאפשר לנו ולו לפעול לא פעם באופן אלים ועיוור, גם יהיר וחד משמעי, מתוך שכנוע קנאי בצדקתו, כדי להעניש את העולם שפגע בו וקרבן אותו.

     

    אבל ההתנהגות הזו חייבת לגרום לו לתעב את עצמו ואת פגמיו אף יותר - וזה מגביר את הצורך באידיאליזציה עצמית. זהו מבוך פסיכולוגי, או כמו שאומרים לפעמים, מעגל קסמים. או: קונפליקט.

     

    ''

     

    בזכרונות של יחסיהם שמבליחים אל תוך הסרט, הוא לא נראה כמי שמפגין אהבה יתרה כלפי אשתו; להיפך, הוא עוקץ, צובט אותה. אבל אפשר גם לראות ולהרגיש שהוא מתגעגע אליה בכל מאודו, שאולי רק מאוחר מדי הבין מה איבד. את כל הדברים האלה, ביחד, כך נראה, לני משליך על דמות המבוטח שכביכול היה לו, ושאינו יכול לחדול מלדבר עליה באופן כפייתי: 'סמי ג'נקינס, סמי ג'נקינס', סמי ג'נקינס... וסמי הוא בעצם לנארד, הוא הדרך העקיפה שבה לנארד יכול לפגוש את עצמו מבלי לקרוס תחת הכאב והפחד שהוא חש.

     

    ''

     

    במהלך הסרט אנחנו מגלים שאשתו של לני לא באמת נרצחה, בניגוד למה שהוא זוכר ומספר שוב ושוב לאנשים, כמו אחוז דיבוק; אבל לני כן ראה אותה מותקפת ונאנסת לנגד עיניו, אחרי שהוכה ונפצע באורח חמור בידי הפורצים שפלשו לביתם. הוא חש חוסר אונים ואשמה, פגיעות, ואין בו - זו הנקודה שלי, אני חושב - מרחב רחב די הצורך של רוך, מרחב של אי שיפוט, כדי להכיל את האירוע הזה. הוא לא יכול להכיל את עצמו חסר אונים, את אהבתו העדינה מפרפרת ללא מוצא, ואת גבריותו האבירית משותקת; והוא לא יכול להכיל את הביזוי שעבר ואת הביזוי של מי שאהב, למרות שאשתו כן הצליחה להכיל את המאורעות האלה.

     

    כמו הרבה גברים, גם גבריותו היא גבריות פגועה, וכמו הרבה גברים, הגבר שבו הוא עדיין, צאו וראו, ילד. ילד שחש שיש לו חובה חברתית וזוגית להיות, גבר חזק, וגם צורך עמוק, שאולי טבוע בכולנו, להיות המגנים, העומדים על המשמר, מי שמסוגלים לגונן על הנשים שאנחנו אוהבים, וגם, על החלקים הרכים שבתוכנו. ואולי זה קשור קשר אמיץ מאוד לפחד שלנו מגברים אחרים, ומהגברים שנשים מסביבנו, אולי גם אמותינו, אומרות או רומזות לנו שהיו רוצות שנהיה. מצד אחד שריון קשקשים, ומצד שני לב אציל. מין פרדוקס בלתי אפשרי, שלולא היינו יצורים יצריים יותר מרציונליים, היה נראה תמוה. 

     

    ''

     

    לני רצה בכל מאודו להימלט מכל המכאובים האלה והאימה שכרוכה בהם, ולכן הפך למה שהפך, למרות שאשתו החלימה. בעמקי נפשו, ובגופו, הוא היה הנאנס, גבר נאנס. וסיפורו של הסרט הוא סיפורה של הבריחה של לני מהאמת על אודות מכאוביו ועל אודות מעשיו האמיתיים ועל אודות הטרגדיה של חייו ושל חיי אשתו; גם על אודות מהותו האמתית, מתחת לשכבות הזהות המדומה שמכסות אותה, מהותו הפגיעה, האנושית.

     

    מאוחר יותר, אנו מבינים שלנארד הוא זה שהרג את אשתו. הוא סייע לה להתאבד בשל יאושה וחוסר האונים שלה לנוכח המצב הכמו תינוקי ששקע בו, של בריחתו מהמציאות אל השכחה. למה הוא סייע לה? האם לא ידע מה הוא עושה? ואם לא, מדוע המציא את הסיפור על סמי ג'נקינס? לני רצה באופן לא מודע, ככה נראה, להיפטר מאשתו, יחד עם כל סוגיות הכאב, חוסר האונים, הפגיעות והאהבה, שלא ידע איך להתמודד איתן, וכל האמונות והסיפורים והדרישות שהיו לו לגבי עצמו ומעצמו, שהיו פשוט יותר מדי מכדי לשאת מול נפש ועולם דורשניים ומאיימים, שלא היה בטוח, כמו חלקנו הגדול, שיש לו באמת מקום בו. הוא ראה עצמו כאביר שנפל מסוסו הלבן, ולא סלח לעצמו.

     

    לכן הפך לאביר אפל ומעוות, במקום.

     

    כריסטופר נולאן שואל, כמו סרוואנטס ('דון קישוט'), ככה נראה, אם אנחנו בכלל צריכים להיות אבירים, ומה למען השם אנחנו עושים עם כל רגשותינו הנאצלים והדרישות המוסריות המחמירות שלנו מעצמנו, כשהן הופכות מערכים עמוקים ואמיתיים, לתליין אשר לא נותן לנו מרגוע, אשר היה מאפשר לנו להיות, אולי, בני אדם אחראים באמת ובתמים. כל מה שסמי ג'נקינס מואשם בו, הוא כל מה שלנארד מרגיש, בעצם, לגבי עצמו, בגלל האופן שבו הוא שופט את עצמו.

     

    לני מרגיש אשמה וחרטה אינסופיות, ותחושת אבדן איומה. הוא חושב, שהוא צריך להשיב למישהו נקמה על רצח אשתו, והוא חי בתוך מסע נקמה לא נגמר. אני חושב שכמעט בחיי כולנו יש הממד הזה באופן סמלי, מול בני הזוג שלנו, ילדינו, הורינו, המדינה, הקבוצות הפוליטיות המתחרות, עמים אחרים.

     

    לנארד לא יודע, שהאדם שהוא רודף אחריו, מתוך חרדה, הוא בעצם הוא עצמו: הפושע שבתוכו, הפושע שהוא מאמין בכל מאודו שהוא. הוא לא יכול לעצור את מעגל הזעם ואת ההכחשה, מפני שהוא עצמו מאמין, האמין תמיד אולי, שהוא פושע, שמשהו בו פגום. ולשם הסדרת הבעיה הזאת, הרי יהיה צורך להפסיק את הרדיפה, ובעצם - לאהוב.

     

    בני אדם נוטים לעתים קרובות לחוש פגומים ולא ראויים לכבוד ולאהבה, להסוות זאת, אבל לנקום בעצמם על פגמיהם כדי לרצות את השופט הפנימי שדולק בתוכם. אצל לני נטייה זאת מוקצנת עד כדי הצורך ללבוש לבסוף דמות נכה אמנזי, פריק, אדם חולה במחלת השכחה המכסה עצמו בקעקועים. והרי בשביל לעשות את כל זה, צריך בעצם לזכור. לנארד, כמו שאני מבין זאת, זוכר הכל, ויוצר עוד ועוד זכרונות חדשים; אבל הוא יוצר אותם במרחב לא מודע, לא נגיש להכרה המודעת של היומיום. הפקפוק שלו בסיפור של ג'נקינס, הוא חוסר האמון שלו בשקר שהוא עצמו מספר, הוא ניסיון של הלא מודע שלו, ניסיון חלקי, כושל, טרגי, בכל זאת להתפכח.

     

    ''

     

    את הקונפליקט הנפשי העקרוני שלני חי בו אפשר לתאר במשפט אחד: הוא מאמין שהוא פושע; ורק זה מה שהופך אותו באמת, לסכנה אלימה לעולם. וזה מייצג ומסמל, בצורה מוקצנת, את הדינמיקה שרבים מאיתנו חיים בה.

     

    ***

     

    כריסטופר נולאן לא מציע פתרון לכאורה ליציאה מהכלא המנטאלי האנושי בסרט האפל הזה; אבל כן ישנו כאן אור בקצה המנהרה, והוא עצם המפגש עם היצירה הזו: 'ממנטו' הוא המחשה סינמטית מבריקה, של המבנה הקוגניטיבי של האשליה האנושית הטיפוסית, של מה שנקרא -- הכחשה. וכל הפנטזיות והסיפורים שמחליפים בה את המציאות כפי שהיא.

     

    נולאן רצה להלום בצופה במפגן כל כך חזק של הכחשה, כאב וזעם, עד שהצופה לא יוכל להמשיך להתחמק מהשהות הכנה והאותנטית עם הטרגדיות של חייו ושל סובביו; ושעל ידי חמלתו על לנארד, יחמול הצופה על עצמו, וכך ירגע ויתפייס אל תוך טרגדיות החיים, אל ההשלמה עמן, ויוכל ללכת אל עבר מה שיכול להופיע אחרי שלב ההשלמה - החיבוק המפויס והאוהב של הגורל, גם אם הגורל הוא פגום. גם אם כרוך בדבר הזה עצב, שעשוי להיות עצב מר. זה מה שלנארד, אינו מסוגל לעשות.

     

    בכל אדם, כמעט, עד שהוא מתפכח, יש איזה לני, כמו שבכל אדם כמעט יש דון קישוט, גם אם חלקנו שואף פחות אל הנאצל, או עיוור פחות.

     

    בכל אדם כמעט יש פושע פנימי, שנעלם כאשר אדם מסוגל להאמין באופן שלם, שבעצם אינו פושע. באותו הרגע, העולם משתנה והופך ממרחב זר ומסוכן, מרחב של 'פילם נואר', למרחב מסוג אחר, שהוא מקום של בית, שייכות ואהבה.

     

    ***

     

    אהבתם את הפוסט? הרגשתם שהבנתם משהו, שהשכלתם? אשמח אם תסמנו 'אהבתי' ואם תשתפו אותו ברשתות החברתיות, או תעניינו בו אנשים אחרים שעשויים למצוא בו עניין. תודה ~ !

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין