לא הייתה לי אפשרות אינטלקטואלית להבין את התהליך המדובר, כאשר הפכתי לאבא ואחר כך לסבא. הייתי צעיר ותמים מדי בכדי להבחין בתהליך והיכן הוא נוצר. בעת, עם ניסיון חיים של עשרות רבות של שנות ישראליות, התחלתי להבין כיצד אנחנו מטילים על מי שנולד בישראל להפוך לישראלי כפי שהוא נראה כיום. לדעתי, לא מי יודע כמה טוב.

הנה חגי תשרי קרבים בצעדי ענק, בפרסומות בטלוויזיה החלו לקדם מכירות של בשמים, והנין שלי חוזר מהגן ושר - "שלומית בונה סוכת שלום". איתי, מה זה סוכת שלום, אני שואל אותו, אני יודע שסוכה בונים מקרשים ועליהם סכך. קרשים אני יודע מה זה, הוא עונה לי, אבל סכך אני לא יודע מה זה ושלומית בונה סוכת שלום כי אנחנו רוצים שלום והערבים לא רוצים. הנה תשובה של ישראלי מודרני בישראל של ביבי. איתי הולך לגן ילדים חילוני, בישוב חילוני לגמרי. למה אתה חושב שהערבים לא רוצים שלום? אני שואל אותו והוא יורה מיד תשובת בזק שכמעט מפילה אותי מהכיסא: כי הם לקחו לנו את הר הבית והם לא רוצים להחזיר לנו אותו. איפה שמעת דבר כזה, אני שואל אתו. הגננת אמרה לנו, הוא עונה לי. בטח אנחנו רוצים שלום והערבים לא, הם עושים פיגועים ואנחנו לא. והוא פוצח מיד בשיר: על כן תשירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה ... אתה רואה נונו (בלדינו נונו זה סבא רבא), הוא אומר לי, הם רק רוצים להרוג את החיילים שלנו. בנקודה זו אני רוצה לגמור את הוויכוח עם הנין שלי, כי אין טעם, הוא צומח במדינה של ביבי. אני מנסה: איתי, אתה יודע מילה אחרת ל-"בטח", מילה נחמדה יותר - "וודאי"? לא, הוא חותך, בטח היא גם מילה נחמדה.

 על כן נמשיך עוד כמה שנים טובות רק לשיר את שיר השלום. גם כשאיתי יהיה סבא רבא, או כמו שאומרים אצלנו בשפת הלדינו "נונו", וביבי יהיה עדיין ראש ממשלה.