מרד.

הלב והנפש מתעקשים לנסות לברוח,

רק רוצים לשחק שם בחוץ,

עם כולם.

מסרבים להבין שאני רק שומרת עליהם,

שלא ייפגעו.

שוכחים שכל פעם שהם מתנפצים,

אני זו שיושבת נצח,

מרכיבה חלק חלק, בעדינות אינסופית,

שוכחים שכשהם נפגעים,

אני זו שנפצעת.

הייתי חייבת לפנות להתמכרות אחרת,

רק לא להתמכר למגע, לחיבוק.

לא שוב.

הכאב הפיזי הציף,

שובר את כל חומות ההגנה של הנפש.

פרץ בכי,

בכלל לא חשוב בעקבות מה.

שכחתי שאני מסוגלת,

לבכות.

משום מקום,

השיר "לבכות" של ריטה,

החליט להתנגן לו,

ממש עכשיו.

"הימים נאספו לביתי,

השנים נחרטו,

בגופי.

האם אתה זוכר?"

אלוהים מנסה לעשות לי דווקא.

תינוק.

קעקוע חדש,

הסשן הפיזי הכי כואב שחוויתי,

להזכיר,

שאני מסוגלת לגבור על הכל.

גם על הרגש.

אווץ'.