הסקתי מסקנות על הבן אדם בלי שדיברתי איתו. עברו שנים.

עשיתי אידאליזציית עבר, ואז כשאדבר איתו לא אקשיב באמת לאינטואיציה שלי, ולקליטת הווייב, בשביל להחליט אם הוא עדיין מתאים לי או לא. נשמתי.

אני אהיה שגויה באשליה.

אידאליזציה - כמה שאני אוהבת מונחים פסיכולוגיים.

שכנוע עצמי הוא מנגנון ששולט בי.

ויש לי נטייה לחזור לעבר, ולנתח אותו, או את ההווה. אז לפעמים אין לי ברירה אלא להחזיר את עצמי להווה. "את לא בהווה" שמעתי ציפור לוחשת לי. אני תמיד שומעת ציפורים שמגנות עליי.

"את מחוץ לגופך, תחזרי לפה."

התנתקתי, הבנתי שאני מנותקת, נענעתי את הרגליים והידיים, עשיתי הוקי פוקי, נשמתי נשימה וחזרתי להווה.

אך למה התנתקתי?

כי דיברתי איתו.

אזי חסמתי אותו בטלפון הנייד.

כנראה שהוא לא מתאים לי, הוא דמות מהעבר הרחוק.

תמיד אני חושבת שיהיה בסדר, שיהיה נפלא וורוד, אך בעצם עדיף שלא אשמור  איתו על קשר, הוא מסוכן.

לא פלא שהתנתקתי, ממנו, ומעצמי. נשימה.

אני צריכה להקשיב לעצמי.

נחתי על הספה, כשפרויד בראשי, ולא בכורסא מאחוריי, עשיתי לעצמי טיפול פסיכולוגי.

ביצעתי השלכות, הפסקתי להדחיק, ניהלתי דו-שיח עם התת מודע, שידרתי למוח שהכל בסדר.

הקאתי את הדמות שלו מעליי, והורדתי את המים באסלה,שיישטף ממני והלאה.

סה"כ דיברנו דקה או שתיים, אך אני ישר הוצפתי במים ובעבר. טוב ששתיתי משהו ונרגעתי.

עשיתי סטופ והמשכתי הלאה, לשנה חדשה. בהצלחה לי. ולנו.