כשהלכנו לרופא וראינו את דופק העובר - בעלי ואנ היינו מאושרים עד הגג... באותו הרגע החלטתי שאשתדל לראות חיובי ושההריון הזה יעבור לי בכייף ובקלות; מהדברים הקשים בהריון השתדלתי להתעלם או לצחוק מהם ועליהם ולהנות כמה שיותר מהדברים הנחמדים.

מהרגע הראשון דיברתי אל בטני וסיפרתי לעובר הקטן שבתוכי מה אני עושה, לאן אנחנו הולכים ושאלתי אותו אם טוב לו שם... אמנם בהתחלה, לפני שידענו את מין העובר הייתי משוכנעת שיש לנו בת - דיברתי אליו בבלשון נקבה, אבל זה היה לפני שהשמיעה שלו התפתחה...

השתדלתי להרבות בשחייה בבריכה שבמקום עבודתי והרגשתי שהוא ממש נהנה מהשהות במים.

לקראת סוף ההריון, התחילו ההכנות לקראת הלידה הקרבה - לארגן ציוד לתינוק, להכין תיק, לחשוב על תנוחות לידה, מחשבות על אפידורל... כמו הרבה נשים שנתקלתי בהן - לא רציתי אפידורל ולא בגלל שרציתי כ"כ ללדת בלידה טבעית כמו שפחדתי מהדקירה בגב...

הכנתי את עצמי נפשית לכך שיש לי 15-20 שעות של צירים לעבור לפני שאלד (למרות טענתה של סבתי שאני אהייה כמוה והלידה תהייה מהירה...) ועל כן אמרתי לבעלי שאני רוצה ללדת בירושלים - זמן לא יחסר לנו בכדי להגיע...

ביום שישי, 19.10.08 הייתי אצל הוריי בירושלים ובשעה 16:04 - ציר ראשון, בשניה שהנחתי את ספר הלימוד שלי והתכוונתי לישון... כבר בציר הזה ידעתי שהגיע הרגע ללכת לביה"ח. נגשתי לאימי בעודי מקופלת מכאב ואמרתי לה שאני חושבת שאני עומדת ללדת ותשובתה הייתה "לא יולדים כ"כ מהר"... כשראתה את תדירות הצירים והבינה את סוג הציר - מיד זיזרה את אבי ואחי לארגן את כל הדברים, להתקשר לבעלי (שבדיוק סיים לשחק כדורל כמדי צהרי יום שישי בפארק הלאומי ברמת גן) ולהגיע לביה"ח.

לביה"ח הגעתי בקושי, כאשר הצירים בלתי פוסקים ויש לי ירידת מים... אמי הייתה איתי בחדר הלידה ומעט זמן אח"כ בעלי הגיע נרגש מאוד.

הלידה החלה - אני ללא אפידורל, למרות שכבר בציר הראשון בבית הבנתי שאין סיכוי שאצליח לעבור את הכאבים של הלידה ללא משכח כאבים כלשהו... הגעתי עם פתיחה של 8 ס"מ ופשוט היה מאוחר מדי!

התחלתי את הלידה בישיבה על מעין סיר לילה (מקביל ללידה בכריעה) ולמרות מאמצי הרבים והלחיצות - הקטנצ'יק החליט שטוב לו יותר בבטן שלי... בסופו של דבר נשכבתי על המיטה ובעזרת ואקום ולא מעט צעקות שגרמו לאימי לבכות בני הקטן והמושלם יצא לעולם בשעה 18:52, כחול כולו וללא בכי... מרוב תשישות, בכלל לא חשבתי על כך שלא שמעתי בכי והתחלתי לדאוג רק כשאימי שאלה למה הוא לא בוכה ושניה אח"כ הוא צווח כמעט כמו שאני צעקתי כשהוא יצא! ילד כחול כמו דרדס, וכמו כל תינוק שרק נולד (ועוד בואקום), גם מכוער - אבל זה המכוער שלי ובעיני הוא היה הכי יפה בעולם, הכי מקסים ופשוט מושלם... כמובן שפשוט התאהבתי בקטן שלי ומיד בעלי ואני ידענו ששמו יקרא נועם... בתמונה, אנחנו כשעה לאחר הלידה - מתחילים את חיינו כמשפחה קטנה ומאושרת...

אני חייבת להוסיף שלמרות שחשבתי שאני יודעת מהי אהבת אם לבנה ואהבתי הרבה לעובר הקטן שגדל בתוכי, גיליתי מחדש את משמעות האהבה... הרבה אנשים אמרו לי שלאחר שיהיה לי ילד, לא אוהב את בעלי שוב כפי שאהבתיו לפני כן, אבל אני חושבת שאני אוהבת אותו אף יותר - הלא בזכותו יש לי עולם ומלואו וחיינו מלאים בתחוק וחיוכים (וגם בכי, חיתולים מלוכלכים והרבה רוק...)!