כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      10/9/17 21:33:
    מעמיק ומפרה
      10/9/17 18:18:
    אחלה פוסט, ממתין לבא
      9/9/17 03:27:
    תודה רבה
      8/9/17 15:05:
    נגמרו כוכביי אבל נהניתי לקרוא. ניתוח מעניין ויפה
    0

    'ביג לבובסקי': "לפעמים אתה אוכל את הדוב ולפעמים הדוב אוכל אותך" - פו הדוב או הבודהיסט בלוס אנג'לס, ועידן החמדנות

    4 תגובות   יום חמישי, 7/9/17, 01:51

    ''

     

    ברוכים הבאים, בפעם הרביעית, לגרסתו החדשה של הבלוג הזה, שעוסק בביקורת קולנוע במבט אחר: מבט ששואף לרעננות, קונקרטיות, ושמבקש לחדור לעולמן הנפשי של הדמויות המתוארות בסרטים עליהם אני כותב, ולערכים התמטיים והסימבוליים הישירים שלהם, בהתאם ל'כוונת המשורר', וכדי לעשות מאמץ להבהיר כוונה זו. אופן הכתיבה מיועד למי שכבר ראה את הסרטים שאני כותב עליהם ומרגיש שישמח להבינם טוב יותר, או לקבל עליהם עוד מבט.


    הבלוג הזה מבקש גם להתמקד לעתים בסרטי מפתח שיש להם קשר לממד הנשמה שבאדם, ולאפשרות להכרה עצמית עמוקה ולגדילה תודעתית, אולי בזיקה לעולמן של 'דרך החכמה' ותנועת ההתעוררות, הנעשות נפוצות יותר ויותר בישראל, באפיקים ובאופנים שונים, ודרך מסורות תרגול, הגות ודת שונות. אבל, זהו גם פשוט בלוג על קולנוע.

     

    *המלצה: בפוסט שיבצתי, לצד תמונות, גם קטעים של כמה דקות מהסרט, שעוזרים להמחיש את דבריי ואת רוחו, אם כי זה לא דבר הכרחי והטקסט מדבר את עצמו גם לבדו. מי שמעוניין יוכל בכל זאת לצפות בהם כאן מהטאבלט או מהמחשב; הסמארטפון אינו מאפשר זאת בדרך כלל.

     

    ***

     

    'ביג לבובסקי' היתה עוד יצירה יוצאת דופן, חוצת ז'אנרים ומפתיעה, עמוקה מאוד ומסתורית, שעלתה לאקרנים בערך באותו זמן שבו צולמו שאר סרטי 'הגל החדש' ההוליוודי שכתבתי עליהם כאן עד כה (אמריקן ביוטי, מלהולנד דרייב וממנטו), מעט לפניהם, בשנת 98'.

     

    אני מרגיש שהסרט הזה כמעט עמוק יותר ומורכב יותר אפילו ממלהולנד דרייב ומממנטו, שכמותם גם הוא סוג של פילם נואר של המאה ה-21, פילם נואר שעבר תהפוכות והתערבות מבחינת השפה המבנית והקולנועית, שהן אישיות לחלוטין, ובמקרה הזה הוא רווי הומור שחור ופרוע, וגם לבבי, טוב לב, וכן מאוד.

     

    נדמה לי שהאחים כהן רצו ליצור סרט שמחדד וממחיש, כרגיל אצלם, את הדינמיקות הגרוטסקיות והחולניות שבעידן שאפשר אולי לכנות אותו פוסט אפוקליפטי, אולי פוסט מודרני ואולי פוסט ליברלי של ארה"ב והעולם המערבי, נושא אהוב עליהם: עולם שברובו (אך לא כולו, ולוס אנג'לס מייצגת גם את עצמה כאן ולאו דווקא תמיד את כלל העולם) ירד מנכסיו הערכיים, עולם של מצגי שווא אומללים שאופיים המניפולטיבי, הקיטשי והממוסחר זועק לשמים, ובני אדם בכל זאת שבויים בהם.

     

    זהו עולם שבו יותר מדי אנשים מנסים להיות משהו ומישהו, למרות שלא לרבים בו ישנם תוכן ומהות פנימיים שיאפשרו להם להיות משהו באמת – עולם שעבר דעיכה תרבותית ושאין לו כמעט שורשים לינוק מהם יותר. (בעל הבית של הגיבור בסרט, מנסה לרקוד ריקוד פולחן פאגאני אומנותי ומעודן, כמיטב מסורת המחול של המערב, לצלילי 'תמונות בתערוכה' האימתניים של המלחין מסורגסקי; זו סצינה עצובה ומשעשעת, שמבטאת רצון טוב להחזיק קשר חיוני עם העבר והגדולה שבחיים, וחוסר יכולת מוחלט לעשות את זה באמת).

     

    ''

     

    וזהו גם עולם שכסף, אלימות ומין מנהלים בו את הפנים ואת החוץ, אבל החוץ בו שואף להעמיד פנים נקיות באופן מניפולטיבי, אבסורדי, 'פוליטיקלי קורקט', לא רק פוליטיקלי, אבל כמעט רק פוליטיקלי.

     

    וכמו בחלק מהסרטים שלהם, ובסרט הזה במיוחד, ככה אני מרגיש, ואולי גם בגלל זה אנשים כך אוהבים אותו, האחים כהן מציבים מול העולם הזה דמות מסוג אחר כמעט לגמרי, אבל לא לגמרי. זו דמות אנושית, מהותית, עמוקה, חמה. כי בעולם הזה, בקליפורניה בפרט, אולי, וגם במקומות אחרים, ישנה גם הרבה נינוחות מפויסת ואוהדת, גם אם קצת מנומנמת. גם היא נמצאת כאן.

     

    ***

     

    בסרט הזה ישנן כמה דמויות כאלה, שכולן משמשות בין היתר גם זרועות והמחשה וביטוי לדמות המרכזית, העצלן שאין עוד כמותו, אבל יש רבים שקצת דומים לו: ה-'dude' - שהוא גם ביטוי לניוון ולדעיכה, אבל גם למשהו הפוך מהן, אולי – ליכולת לקבל ולחבק את הדעיכה מתוך רוך וגם מתוך פכחון עמוק כלשהו, למרות הערפול שכרוך בכל ההתפנקות בקוקטיילים (רצוי עם חלב או שמנת), בבירות, ובהרבה מאוד 'גנג'ה', של'דוד' היא כמו דבש לפו הדוב.

     

    מה זה 'דוד'? קשה להגיד בעברית ישראלית משהו שיש לו משמעות ואופי עמוקים ומאוד מסוימים באנגלית אמריקאית. זה מישהו שהוא חבר שלך, אח שלך, גבר, וגם איש שוחר טוב, בן אדם, בחור. אבל רק בדרך אגב, קצת בערפול, בנוסח היפי או סטלני משהו, ובכל זאת במובן חיובי, לא שוביניסטי שלילי. ג'ף ברידג'ס, שמשחק את דמותו של ג'ף לבובסקי, נראה כאילו עבר הזדהות מוחלטת בסרט עם הדמות של ה'דוד', ואולי לא לחינם האחים כהן לא שינו את שמו הפרטי של השחקן בבואו לגלם את הדמות.

     

    ''

     

    עוצמת האותנטיות והריאליזם של הדמות של לבובסקי, עד כמה שהיא מצחיקה ומוגזמת, מאפיינת גם את הדמות של וולטר (ג'ון גודמן), שהוא לדעתי כמעט גיבור שווה בסרט לדמות הגיבור הרשמית. אם ה'דוד' הוא המחשה לגישה אחרת, כנועה במידה מסוימת ומפויסת, חביבה וטובת לב, אזי וולטר הוא המחשה קיצונית ובוטה, מצחיקה ומבהילה, לדרכו של טיפוס אדם אולטרא-מודרני ונפוץ בזמננו, לחשדנות ולכפייתיות שלו, ולצורך שלו בעליונות ושליטה, במגננה, צורך בלתי פוסק ונטול אפשרות לסיפוק ולשובע. וולטר וה'דוד' גם משלימים זה את זה, דרמטית, קומית, אנושית וסימבולית, ובכל אחד מהם יש יסוד גרעיני מהותי מזולתו. הם קצת (אבל לא בדיוק) כמו ה'ימין' וה'שמאל' במערב.

     

    אני כמעט בטוח שהאחים כהן אמרו לעצמם משהו מהסוג הזה: ניקח את סיפור 'דון קישוט', נתאר את דון קישוט של זמננו באמצעות דמותו של וולטר (גרסה טראגי-קומית פרועה עוד יותר מדמותו המקורית של דון קישוט, לעומת הגרסה האפלה והדיכאונית של דון קישוט הרוצח, שמהווה דמותו של לנארד בסרט 'ממנטו' שכתבתי עליו). ואז הם אמרו: נהפוך את סדר הדברים, והגיבור המרכזי של הסרט לא יהיה דון קישוט, אלא סנצ'ו פנסה, נושא הכלים השוטה של דון קישוט, שהוא קודם כל איש טוב לב ותמים, אבל גם ערמומי קצת, ובעל מידה מסוימת של שכל ישר. הוא סוג של 'אידיוט', שהולך שבי אחרי הגוזמאות והבדיות של אדונו, גם כדי להרוויח משהו תועלתני, וגם מתוך סקרנות ויצר הרפתקנות.

     

    ''

     

    ''

     

    ה'דוד' שייך למסורת של דמויות דרמטיות אהובות, ובעיקר אני מרגיש שהאחים כהן הרהרו הרבה, חוץ מבסנצ'ו פנסה, כשתפרו דבר לדבר, בפו הדוב, ובדמות הנווד הקצת אנוכי ונצלן, הנבוך והעצלן, בסרטיו של צ'רלי צ'פלין, שהתכונות האלה משתלבות בו ברוך ובאהבת אדם, והופכות אותו לא ליצור מושלם, אבל כן ליצור אנושי מאוד, מעורר אמפתיה ונוגע ללב.

     

    ***

    הסרט נפתח, לא סתם, בהצגת עידן בוש האב ומלחמת ארה"ב-עיראק הראשונה, שבו מתרחשת 'העלילה'. והאחים כהן, בדרכם הישירה והחצופה, מגחיכים מיד את כל הוויית המלחמה והממשל האלה, כשהם מציגים בחטף את בוש שאומר באי נוחות בולטת לעין, שעל האגרסיה העיראקית נגד בת הברית כוויית, "לא תהיה אפשרות לעבור בשתיקה, לא תהיה אפשרות לעבור בשתיקה".

     

    הנימה האירונית של דמות המספר שמציג את הדברים, כנראה לא משאירה מקום לספק: האחים כהן, כמו האחים כהן, רוצים להגיד לנו שאלה הם שקרים, בין אם לבנים או שחורים, ואינטרסים, כמו בעולם של אינטרסים, וכמו שוולטר יגיד באחד מרגעי הצלילות האגבית והעצובה שלו, לקראת סוף הסרט, ולמרות גאוותו הגדולה על היותו לוחם אמריקני בויאטנם: הסיפור הוא בעצם נפט.

     

    כוויית שייכת לסיפור רק כצד אינטרסנטי, כמו שבאני, שלבובסקי הגדול ירצה להציל את חייה, שייכת לסיפור החטיפה שלה רק כצד אינטרסנטי, והסיפור האמיתי הוא הכסף וההזדמנות שלבובסקי הגדול זוכה בה כדי להעביר את דמי הכופר לידיו האישיות, כי הוא לא חושב שאשתו באמת נחטפה וגם כי לא כל כך איכפת לו, ואולי הוא בכלל יוזם החטיפה המדומה.

     

    וכמו שעוד מעט נלמד על העולם הזה של ארה"ב של תחילת שנות ה-90: הסיפור הוא כנראה הצורך בשליטה, בנפט ובממון; אולי, בסופו של דבר, בשני הדברים שנותרו לבני אדם שאיבדו את דרכם, לעסוק בהם: שיהיה להם עוד כסף, ושיהיה להם עוד מין. זהו עולם שתאווה וחמדנות השתלטו בו במידה רבה על רוחו של האדם, לא דבר לא רווח ב'קומדיה האנושית' הנצחית שהקאובוי-המספר בסרט מדבר עליה עם סיום הסרט, אבל בימינו אולי רווח הרבה יותר.

     

    בזמן שבוש האב נואם את נאומו המפותל והמתפתל, ה'דוד', האנטי גיבור, אנטי אידיאליסט, אנטי אידיאולוג, מהלך לו בטבעיות חסרת מתח ופשוטה, שלא דורשת שום דבר מאף אחד, ושהיא מטבעה לא תובענית ולא אגואיסטית, ברחבי הסופר מרקט שאליו הגיע כדי לקנות קרטון חלב באמצעות צ'ק. ובוש נואם ככפוי שד ובחשש שמסגיר חוסר כנות – זה האיש שנמצא בראש הפירמידה, 'האיש הראשון', הכי חשוב. ובזה ה'דוד' הוא באמת גיבור, באמת 'האיש', כמו שאומרת דמות המספר של ה'קאובוי; גיבור שלא מדעת, ואולי דווקא משום שהוא 'האיש האחרון', הכי פחות חשוב, הדבר האחרון שדומה לנשיא.


    ***

    רוב המתרחש בסרט מונע, לפחות באופן מידי, על ידי ניסיונם של אנשים 'גדולים', כמו לבובסקי הגדול (שלא כמו ה'דוד', הלבובסקי הרגיל והקטן) ושבסוף מתברר שהוא לא באמת גדול בדבר, שהוא לא 'self made man' עשוי ללא חת כמו שהוא מציג את עצמו, שלא עלה לגדולה חרף אבדן רגליו במלחמת קוריאה בזכות נחישותו ותושיותו, כמו שהוא מנסה לגרום לאנשים להאמין (הונו שייך בעצם למשפחת רעייתו המנוחה ורק שגעון הגדלות והפחדים שלו מקטנותו גורמים לו להתעטף במעטפת שיש ופאר כמו של איזה קונסול רומאי, ובעצם גם הוא מחוסר תעסוקה, מובטל, בדיוק כמו ה'דוד', שהוא מאשים בבטלנות) - כל האנשים הגדולים האלה בסרט, שכל אחד מהם מבטא קו אופייני מעט שונה של ריכוז עצמי כרוני בחברה הליברלית-קפיטליסטית של לוס אנג'לס, מנסים להשיג משהו, בדרך כלל – כסף; לפעמים אפילו – ילד, גם סוג של 'רכוש'.

     

    הם עושים זאת על ידי שימוש תועלתני וחסר רגש, בדמותו של ה'דוד', כי הוא, כמו שנאמר בסוף הסרט, מישהו שלאף אחד כמעט לא איכפת ממנו, ושאין לו זכות אמירה ומחאה, אדם שנמצא בתחתית הסולם החברתי, טיפה ממולח אבל לא יותר מדי, ושאינו יכול להוות איום על איש או לטעון אף טענה כלפי אף אדם שיש לו מעמד וכוח. לכן תמיד אפשר לנצל אותו.

     

    ***

    בעולם שהאחים כהן מתארים, כמעט כולם שואפים להיות 'מובחרים', אציליים, סוג של אריסטוקרטים. רק לדוני (סטיב בושמי) בכלל אין השאיפה הזאת. ובשאיפה הזאת יש אמת, אבל כשם שהשורשים של תרבות המערב בגדולתה אבדו, גם אצילותה אבדה לה, ונותרה רק כמשאת לב וצל. אין להם את זה, הם לא יודעים איך לחזור לזה באמת; לא מועיל המבטא הבריטי המגוחך של מוד לבובסקי (ג'וליאן מור), לא העמדות הפנים של ג'קי טריהורן הפלייבוי ושל לבובסקי הגדול, לא זקיפות הקומה האבירית של וולטר, וגם לא עמוד השדרה המוסרי המזויף של הנשיא בוש בחליפתו ומשקפיו המכובדים.

     

    האציל האמיתי היחיד בסרט הוא הקאובוי הסטואיקן, שהוא מעין שריד לדמות הקאובוי ה'טוב' של המאה ה-19, או באופן יותר רחב הג'נטלמן של המאה ה-19. בעיניו, רק ה'דוד' הוא גיבור אצילי באמת בעלילה, אבל לא בדרך חיצונית וגלויה, אלא בדרך אחרת לגמרי, אולי הדרך האפשרית היחידה בנסיבות עגומות אלה. וה'דוד', שבתחילת הסרט מצטט מבלי משים את הכזבים הכוחניים והמתחזים של בוש, מצטט בסוף הסרט מבלי משים את האמת הנאצלת והכאילו סטואית ובודהיסטית של הקאובוי: "לפעמים אתה אוכל את הדוב, ולפעמים הדוב אוכל אותך." ההיפך משתלטנות ותאווה ללא גבולות, ומניסיון אגואיסטי לשליטה מתמדת בדברים.

     

    ''

     

    ביתר שאת, מבוטא זיופו של העולם הזה על ידי דמותו של ג'קי טריהורן (בן דמותו של יו הפנר, שהשם שהדביקו לו כאן הוא מצד אחד בעל גוון אצילי ורם, ומצד שני רומז רמז מיני וולגארי וגרוטסקי), איל הפורנוגרפיה, שאינו מסגיר אף יכולת מקצועית או אישיותית חוץ מאנוכיות, טמטום, חרמנות, היעדר גבולות וכושר יפה בהעמדת פנים והולכת שולל, והוא מייצגן של 'שכונות השפע והזוהר' החדשות של מערב ארה"ב ואולי עולם המערב בכלל (במקרה הזה – מאליבו ביץ'). למרות היותו שטוף זימה, בריון ותאב בצע, הוא גם בעל מעמד של טייקון, ג'נטלמן, כאילו, ו'איש חשוב מאוד', סלבריטי, והוא האדם הראשון שרוצה משהו מה'דוד', וככה בעצם הכל מתחיל: לבובסקי הגדול נשוי ל'שפנפנת פלייבוי' ששיחקה בסרטיו של טריהורן ושחייבת לו כסף (השם שלה הוא לא באמת 'באני', שפנפנה, והיא בעצם תיכוניסטית זה לא כבר, שברחה מחוות הוריה הנידחת במינסוטה).

     

    אנשי אמונו של טריהורן פורצים לביתו של ה'דוד' במחשבה שהוא לבובסקי השני, הגדול, ודורשים ממנו את הכסף הזה, עד שהם נמלכים בדעתם לעזוב את המעון אפוף אדי המריחואנה ונעדר ההדר, מתוך תובנה מאוחרת שלא יכול להיות שהוא ביתו של מולטי מיליונר, אבל מספיקים בינתיים, סתם לשם האלימות ובשם השנאה, להשתין על השטיח, אותו שטיח תמים ש'באמת עשה את החדר'.

     

    וזה מה שחשוב בסרט הזה, יותר מכל דבר אחר: הדברים הפשוטים, הלבביים, כמו השטיח הזה, שהיה יקר ללבו של ה'דוד', מקבילו של 'פו הדוב' – כי למרות שהיה שטיח זול, היה בו משהו שפשוט 'באמת עושה את החדר', ומשמח את הלב.

     

    ***

    שיר הפתיחה של הסרט, 'man in me' של בוב דילן, שהמילים החשובות והחוזרות בו הן 'what a wonderful feeling', מלווה את הצגת 'מרחב הבסיס' של הסרט, אולם הבאולינג, שהוא הזירה החברתית של ה'דוד', העוגן של חייו ושל חיי אנשים רבים אחרים בסרט (ככה זה כנראה גם במציאות עבור אנשים רבים), המקום שבו נרקמות התכניות שלו ושל וולטר, שבו נופלים האסימונים, נקודת המוצא לכל פעולה באשר היא, וגם מקום המפלט האולטימטיבי ממכאוביי וטרדות החיים.

     

    שיר הפתיחה ותמונות הנושא מבטאים את אותה רוח פשוטה, הקדימות של השלום הפשוט והתמים על פני כל דבר אחר, תום ראשוני, הנאה לא מתחכמת. זאת ההנאה הסולידרית והפשוטה שבמשחק הבאולינג של אנשים פשוטים שלא מחפשים שום דבר אפל או אקסטטי שנמצא מעל או מתחת או מאחורי הדברים, הנאה שטבעה קשור אולי לעמים לטמינת הראש בחול, אבל גם לשלום, ילדיות בריאה, הילדיות שהיא הגיבורה האמיתית של הסרט הזה, ילדיות טהורה בלבו של הסיאוב, עץ החיים לצד עץ פרי הדעת ומצב הגירוש והלוחמנות והערמומיות, שכאילו נטועים ביער של פו הדוב וכריסטופר רובין, או ביער של בודהה ותלמידיו.

     

    ''

     

    ***

    עושה רושם שנפשו של ה'דוד' נחצית ונמשכת בין שני אלמנטים מנוגדים; אחד מהם מתבטא בדמותו של דוני (שנאלץ למות מוות סימבולי בסוף הסרט, שהוא גם מוות של איזה תום בעולם בכלל). דוני הוא ילד מבוגר, אדם שכל כולו טוב לב והיעדר שאיפות, שאינו מבין כמעט דבר מהנעשה סביבו בשכלו, והבנתו היא רק הבנה של הלב, וששואב הנאה טהורה לחלוטין מבאולינג, ובעבר כנראה גם מגלישה, מאיזה יופי שמי שאכל מפרי עץ הדעת, לא יוכל ליהנות ממנו יותר, יופי שאין בו שום יצר גס, רק הוויה.

     

    הכוח השני הוא וולטר, שאוסיף עליו שהוא גם ילד, ילד מגודל, מעוכב התפתחות אולי, ולבטח הלום קרב, ווטרן כפייתי ומשעשע-מבהיל של מלחמת ויאטנם ושל נישואיו וגירושיו מאשתו לשעבר, שהוא לא יכול שלא לקשור אליהם (באופן לא מותאם) כמעט כל דבר שהוא אומר, שהוא עושה, או שקורה סביבו. לילד הזה יש באופן מוזר ומבהיל ארסנל גדול, לא רק של תחמושת, אלא גם של ידע ואינטליגנציה, שאין לו שום מושג אמיתי מה לעשות בהם, כי הוא פשוט מבולבל ודחפי (וכועס) מדי.

     

    לכן וולטר בעיקר משחק באולינג ונואם. במושגים פסיכיאטריים קרים, וולטר לוקה בפוסט טראומה, חי בזוועות העבר שרודפות אותו (כשהוא מבטיח לאנשים שעוברים על החוקים שהוא מאמין בהם, שהם עומדים "להיכנס לעולם של כאב", ניכר בו עולם הכאב שהוא נכנס אליו בעבר, ולא הצליח לצאת ממנו), יש לו אוסף של 'הפרעות אישיות', וקו אופי אובססיבי-קומפולסיבי ברור, שמסייע לו לשלוט במצבים שבהם הכאב והזעם גדולים מדי, ולהוכיח את עליונותו במצבים שבהם הוא מרגיש נחות.

     

    ''

     

    בזה הוא לא כל כך שונה אולי מחלק גדול מאוד מהאנשים החיים היום. (דרך אגב, האחים כהן הם יהודים, ולכן מותר להם לצחוק בחמלה לא רק על נפגעי מלחמות, אלא גם על הממד הכפייתי שיש לפעמים בשמירה על מסורת ועל השבת, נושא שעולה בהומור חינני במהלך הסרט כמה פעמים.)

     

    ''

     

    ***

    אבל למרות המפלט שבבאולינג, וולטר הוא גם המייצג של יצר השאפתנות, הערמומיות, הידע והכוח, ויש לו גם אידיאלים ושאיפות נאצלים, כמו לדון קישוט, שרוצה לראות טוב נעלה בעולם הזה, ושהם מגוחכים ומעוותים, אבל מבוססים על שאיפות ואצילות פנימיות אמיתיות. כמו דון קישוט, גם הוא מתעקש לחיות בעולם נאור וצודק, וכואב לו לראות מה מתרחש סביבו: חוסר משמעות, ביזוי וניצול. אבל בגלל שהוא רואה בעצמו אביר, והכל קשור אישית אליו, וגם בגלל שהוא פשוט מבולבל ולא מזהה מי הוא, הוא גם קצת נצלן. ויש לו הרבה מוטיבציה לצאת להילחם בתחנות רוח, וכמו דון קישוט זה נגמר בדרך כלל בהרבה מאוד אלימות.

     

    אם ה'דוד' מכור לחומרים מרגיעים ולבאולינג ומוותר באופן כללי על חיי העולם הזה ועל שליטה, וולטר מכור גם למנגנונים של כוח, אלימות וסדר נוקשה, דיסציפלינה, וגם להרפתקאות, והוא מפתה את ה'דוד' אל המחוזות האלה, כי גם ה'דוד' הוא לא אלמנט טהור לחלוטין אלא בן אדם מורכב ועמוק ביסודו, ויש בו משהו שמתעקש ועומד באמת על הטהור ועל המצפוני ועל השלום, דווקא מול כוחות פנימיים עכורים שקיימים בו, שהם גם כוחות חיים מניעים לפעולה (הוא לא לגמרי 'דוני'), ובזה הוא באמת גיבור. וולטר נוטה לחלק באנושות שתומך במלחמה וכוח, וה'דוד' הוא נוטה לצד של הליברל הפציפיסט, כמו שהוא אומר על עצמו. אבל חשוב להגיד עוד משהו: ג'פרי לבובסקי מתייחד גם בזה שיש לו, חלק מהזמן, חוש מוסרי מעשי, איזו ראיית עולם עניינית וצלולה שהצליח לשמור עליה, פרגמטיות בריאה ושפויה, שאין לשאר הדמויות, חוץ מלקאובוי המביט מהצד.

     

    הדוד ווולטר הם ביחד עולם שלם, טראגי-קומי.


    כמו כל גיבור דרמטי כמעט, גם ה'דוד' הוא גיבור הנסחף אחר יצרו בחלק מהמקרים, ואחרת לא היה מניע לעלילה הזאת. ולמרות שהוא מוותר בהיגיון ובכניעה שוחרת שלום על השטיח שלו, בהתחלה (למרות שבאמת 'עשה את החדר') לבסוף הוא מונע על ידי וולטר ללכת לדרוש שטיח חלופי ממי שבאמת רצו להשתין לו על השטיח, כלומר מלבובסקי הגדול. טענה קצת ערמומית ומטופשת, מהסוג שארנב בסיפורי פו הדוב היה בטח משכנע בה את פו.

     

    ''

     

    ***

    ה'דוד' מכניס את עצמו יותר ויותר לעומק הצרות שהוא מסתבך בהן בסרט, כי הוא משכנע את עצמו שהכסף שלבובסקי הגדול מציע לו, כמו כמה דברים נוספים, הוא כסף קל, והוא חושב שהוא יכול להיות הבלש המתוחכם בעולם ציני יותר ממנו, בסופו של דבר. גם הוא חושב שקצת מניפולציות לא יזיקו, אבל לבו לא באמת רע.

     

    האנשים החזקים והכוחניים סביבו מבינים את הדברים האלה, והם מפתים אותו לכל זה כי הם יודעים שאין לו כסף, שהוא מובטל, שהוא לא באמת מסוגל לעבוד. הוא לא מסוגל לעבוד, גם כי התמכרויותיו ואופיו הרך (כמו שאפשר להבין מחלומותיו והזיותיו) גוררים אותו מטה; אבל כי גם חלק אמיתי בו, בילד החופש שהיה, פשוט לא מסוגל להיות חלק מכלא העולם הקפיטליסטי והעבודה מסביב לשעון למען מטרות של רווח, ועוד רווח; והוא מחפש חופש אמיתי. בדיוק כמו צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים'.

     

    מבחינה עלילתית, לבובסקי הגדול והעוזר השמנוני והנכלולי שלו, ברנדט (פיליפ סימור הופמן), משתפים כנראה פעולה בצורה כזו או אחרת גם עם טריהורן וגם עם באני והניהיליסטים, כדי לנגוס נגיסה של מיליון דולר בכספי הצדקה שלבובסקי מופקד עליהם, ושלא שייכים באמת לו, אלא למוד לבובסקי. הם מטילים על ה'דוד' את האחריות לכסף שלא הגיע לידי חוטפיה של באני, ושמעולם לא שמו בתוך המזוודה שהפקידו בידיו, כדי שבמידת הצורך המשטרה תטפל בו ולא בהם, וכדי שהם יוכלו לשמור את הכסף האמיתי לעצמם.

     

    הם מערימים גם על הניהיליסטים, שחושבים שהכסף היה אמור להגיע לידיהם, לפחות בחלקו, ולכן הם, כולם בעצם, 'מתלבשים' על ה'דוד', כדי לברר איפה החביא את הכסף, וכדי לוודא באמצעים של הפחדה ואלימות (וגם פיתוי) שהוא יגיע לידיהם.

     

    ***

     

    ביטוי מוקצן לנוירוזה של וולטר וארנב, לאפלה אנושית בכלל, הוא מין סמל מרכזי בסרט, שאין לו מקום בהקשר העלילתי, אבל כן יש לו כוח פיוטי אדיר, מרטיט וגם מוזר ומעוות במכוון, והוא מי שקורא לעצמו ג'יזס (ישו), שמשחק ג'ון טורטורו.

     

    בג'יזס העכשווי הזה, המתחרה של דוני, וולטר וה'דוד' בטורניר הבאולינג, אין יותר שום מתום, ובזה הוא מתבדל מה'דוד' וגם מוולטר. הוא מייצג ביטוי לאבדן עשתונות כללי, לאבדן גבולות מוחלט, לאיבה ולתאווה מינית פרועה. ("ילדים בני שמונה, דוד. בני שמונה.")

     

    ג'יזס מבטא בתמימות אינפנטילית ותמימה את אותה אקסטרווגנטיות של מוד לבובסקי, של ג'קי טריהורן, של וולטר, של רוב הדמויות בסרט; אבל בדרך לא 'מעודנת' ועקיפה, כלומר בדרך שהיא... ישרה. זוהי המוחצנות בשיאה, ה'כמה אני מוצלח' ללא בלמים ומנגנוני סובלימציה, הקידוש העצמי החולני כשהוא סופי ומוחלט.

     

    אפילו למשחק תמים כמו באולינג אפשר לעשות את זה.

     

    ''

     

    אני מרגיש שהמטרה של הדמות והסמל האלה היא לבטא את האפלה ששוכנת אי שם בלבן של כל הדמויות כמעט, בעולם של הסרט ובעולם בכלל, אבל גם ליצור הנגדה: להראות מה זה חושך ללא אור.

     

    אמנם גם בג'יזס יש אור בסופו של דבר, מעצם היותו מצחיק כל כך, עקום, תוקפני, מבולבל, ובסופו של דבר כנראה גם מפוחד – כל כולו של ג'יזס, ולא רק הוא, היא תוקפנות כוחנית, הרצון ל'זיין אותך' שמבוטא כל כך הרבה פעמים בסרט, ושגם ה'דוד' נסחף אליו לעתים, אבל לא מתוך רוע לב לשמו. זהו צורך בכוח על האחר: להיות בעמדת עליונות באמצעות מניפולציה על הזולת, כדי להיראות חזק בעיני האחר וכדי שהוא יראה חלש בעיני עצמו. וזה משום שלכוחני, לנרקסיסט, אין אפשרות לאהבה עצמית פשוטה, והוא זקוק לאישורים ולאמצעים מתווכים כדי לדעת שהסביבה הרומסת לא תגרום לו לחוש, שהוא אינו ראוי להשתייך אליה; מפני שהוא מפחד לא להיות מסוגל לבטא את עצמו ואת צרכיו, ומפחד מפני האחרים.


    סביבה שמייצרת אנשים כאלה היא סביבה שאבד לה לעתים קרובות היסוד של האמון בין בני אדם ובין בני אדם לבין עצמם; למעשה, האנשים היחידים שהם באמת חברים בסרט הזה, גם אם באופן מתסכל, מתוסכל וקצת אלים, הם וולטר, ה'דוד' ודוני, ואולי באופן כללי יותר, רוב האנשים ב'באולינג'. גם זה נמצא פה. ועוד נגיד כמה מילים בהמשך על חברות, כי אולי היא הנושא המרכזי כאן.

     

    כהקצנה של וולטר, של הטיפוס הפנאטי, ג'יזס מחדד עד כמה וולטר מרגיש, בעקבות 'נאם' וגירושיו מסינתיה, רמוס ונרמס. לכן וולטר, כמו דמויות אחרות בסרט (לבובסקי הגדול למשל, בצורה לא מוסווית אלא בולטת), תמיד נלחם, תמיד לעומתי, מוכרח להוכיח את עצמו שוב ושוב, וזה בא לידי ביטוי בהשתקתו האלימה את הילד התם שבתוכו, וכלפי חוץ – את חברו דוני, שהוא לא מסוגל לאהוב באמת, כי החלש והתם הוא, בעולם כזה, נרמס ומאוים.

     

    ג'יזס, שהוא ההיפך הקוטבי של דוני, לא רוצה ליהנות יותר מהטורניר, אלא רק לנצח בו. כל כולו אכול מטרות, ורגע ההווה לא מעניין אותו. אבל גיבורינו, ה'ילדים' המבולבלים, כמו פו הדוב, חיים סוג של חיים הרתומים לבטלנות, שחלק גדול מהזמן היא בטלנות קדושה ועמוקה, אשר כל כולה הנאה תמימה (וקצת מטושטשת), הנאה תמימה מ'הווה טהור'. זו ההנגדה שדיברתי עליה.

     

    כאן אני מרגיש שהאחים כהן, והדובר שלהם - הקאובוי - רצו להגיד משהו על הקטן והפשוט בעולם שלנו: למרות מה שנדמה לנו, הם יכולים להיות הדבר הגדול באמת. זאת הרוח הצ'פלינית.


    (גם כשהחברים חושבים שבידיהם הדבר ה'גדול', מזוודה עם מיליון דולר - כך אנחנו מאמינים לפחות - הם משאירים אותה בשלומיאליותם הקדושה והמצחיקה במכונית כמו פרצה קוראת לגנב. ובאמת ילד בן 15, מושחת, חתום הבעה וחסר מצפון, גונב את המכונית ללא נקיפות מצפון, וגורלה של המזוודה לא נודע עוד.)

     

    על כוחם של הקטן והפשוט האלה יודעים הקאובוי, הבודהות, סנצ'ו פנסה, פו הדוב והנווד של צ'פלין.

     

    ***

    ה'דוד' מונע בידי שאיפות מיניות מודחקות ופחדים מיניים שמופיעים בחלומות שלו, שבהם אנשים (ונשים) עוינים יותר ורכים פחות ממנו, מאיימים לרמוס אותו, הפציפיסט, לוחם הצדק וילד הטבע לשעבר. הוא איבד קשר עם מה שהיה, הוא וויתר על משאות לבו הגדולים ועל החתירה למימוש האידיאלים ודחף החיים שלו, הארוטי והרומנטי, ובכלל; זה לא צלח. אבל, זה גם לא נכשל לגמרי, וזאת נקודה חשובה לאחים כהן.

     

    דור שלם של ילדי טבע וחופש, אידיאליסטים פציפיסטיים שהפגינו נגד ויאטנם ('נאם' של וולטר), ניסה וכשל, נעלם, אבל משהו ממנו ומרוחו שרד. ה'דוד' מחבק את עצמו, למרות שחיבוקו הוא קצת מפונק ויש בו מעט בריחה מהמציאות. בריחה מהמציאות היא לא רק דבר רע; ומשהו מהתום של ילדי הטבע, מצליח להמשיך לחיות בקליפורניה המסואבת של לוס אנג'לס, בדרך מוזרה ועצובה, מצחיקה ונוגעת ללב.

     

    ***

     

    אבר המין הגברי הוא מוטיב חוזר בסרט, ומתואר כמה שמעורב אולי בהנעת רוב הדברים שקורים בו. אבל אם הפאלוס -דחף החיים, היצירה, האהבה והגדילה - של ג'קי טריהורן הוא ענק ומרושע, ואין בו שום תכלית חוץ מ'זיון' טהור, הפאלוס שהוזה ה'דוד' ושרודף אותו, כרוך ברגש, באהבה, בזיקות, והוא עובר עידון והמרה לעיסוקים ולעניין שאינם פעולות מיניות גרידא – אפילו למשחק באולינג.

     

    חוסר האמון בעולם שמתארים האחים כהן הוא חוסר היכולת לאהוב באמת, את עצמי ואחרים, ולהאמין, שהכוחות החזקים שמניעים אותנו יכולים לקבל ביטוי חיובי ויפה באמת, ושהם אינם מעידים עלינו שאנחנו יצורים טמאים ומלוכלכים. אבל הראייה העצמית וראיית האחר, כשהן ממוקדות בשפל שבנו ובו, מולידות תחושה של בושה באדם, וחוסר יכולת לחשיפה ולכנות, שיכולות להוביל לשיפוט ולפגיעה: גם ביחסים בין מדינות (ארה"ב, עיראק וכווית) וגם בין 'אזרחים' במדינה 'שוויונית ודמוקרטית' (או לא כל כך שוויונית ודמוקרטית באמת).

     

    זה גם חוסר אמון בין גברים לבין נשים (מוד לבובסקי, למרות מה שהיא מנסה לתאר את באני באופן הזה, וכנראה צודקת בזה, היא בדרך אחרת, בעצמה, ביטוי לחוסר קשר אינטימי אמיתי בין גברים לבין נשים, והאחים כהן עושים מטעמים כשהם משרטטים את דמותה ואורחותיה, על בסיס הווייתן של 'נשים משכילות, פמיניסטיות ועצמאיות' רבות, כשהם עושים ממנה טיפוס שחי במרחב סטרילי מוחלט, כלומר, מופרע לגמרי).

     

    ביטוי השיא לחוסר האמון הזה הם אולי הפורנוגרפיה והניהיליזם.

     

    דרושה מילה על הניהיליסטים בסרט. ה'ניהיליסטים' (= חסרי הערכים, שאינם מאמינים בדבר, או בעלי הערכים של מי שרואים עצמם עליונים, אדונים, בהתאם לדמותו ולהגותו המגוחכות במקצת של ניטשה, הפילוסוף שתרבות המערב חיבקה ואימצה באהבה כל כך גדולה ושלא בטובתה, כנראה), הם לכאורה אלמנט לא לגמרי ברור בכל הסיפור הלא לגמרי ברור הזה. 

     

    לא ברור לגמרי אם הניהיליסטים שיתפו פעולה עם טריהורן, לבובסקי הגדול, מוד או באני, כנראה במידה זו או אחרת, עם כולם. זה מעיד על כך שכמעט כולם בסרט, הם קצת, או לפעמים לא קצת, ניהיליסטים; חדלי אישים במידה זו או אחרת. אבל הניהיליסטים הרשמיים בסרט הם חבורה של תמהונים, כביכול, שטוענים בגלוי ובאופן מתריס, שאין להם שום ערכים ושהם רק רוצים להשיג משהו אנוכי לעצמם, אבל בזה הם גם חושפים את אחד מפרצופיה הבולטים (אבל הכאילו מוסווים, בנחמדות מתקתקה ו'ממותגת') - של אמריקה.

     

    הדימוי של הניהליסטים בסרט, בא גם הוא לייצר הנגדה, וגם לתת ביטוי למערכת האמונות והאידיאות של הדמויות האפלות בו, כלומר, למה שהן מספרות לעצמן על טיבו של העולם באופן מושגי ואינטלקטואלי, תודעתי; אותו דבר שג'יזס מבטא באופן לא תודעתי, כלומר, בצורה חייתית שאינה מדברת עם עצמה במילים על צידוקים לעצמה. 

     

    בסופו של דבר אותה הצהרה מתריסה של הניהיליסטים, היא כן הצהרה ערכית - כי האם היצור האנושי יכול להיות באמת לא ערכי? בסוף הסרט, הם מתעקשים על הצורך שלהם בתועלת, ועל זכותם לקבל מה שמגיע להם מכוח היותם גנבים ובריונים, שלמרות בריונותם לא הצליחו עדיין להשיג מזוודה מלאה בכסף; זה נראה בעיניהם בלתי צודק.

     

    ביסוד הטענה הזו יש מניע ערכי ורגשי: הם מחפשים אידיאולוגיה בעולם שאין בו אידיאולוגיה, והם הופכים את היעדר הערכים, או העמימות הערכית, את האנוכיות, באין דבר אחר יותר, לאידיאולוגיה. (האחים כהן משתעשעים בכך שלגרמנים יש נטייה אנושית מוגזמת אבל סמלית לאידיאולוגיות, וגם, לאלימות). ה'דוד' הוא ביטוי מאוחר לתנועה ההיפית ששקעה; והניהיליסטים הם ביטוי מאוחר לתהילת הרייך הנאצי (והסדיסטי והמופרע), ששקע.

     

    בני אדם ציניים הם לא באמת ניהיליסטים: הם רק מגנים על עצמם מרגשות. הניהיליסטים מתעקשים בסוף הסרט, שכל הסיפור הוא לא הוגן כלפיהם. גישות פוסט מודרניסטיות, נטולות ערכים או נוזליות לחלוטין, שרואות באדם סוג של מכונה בלבד, ללא מהות, ולכן פוטרות עצמן מהתחייבות מוסרית - ניהיליזם - הן בעצם סוכנות של רגשות פגועים ושל חולי: החולי שבחוסר היכולת לאהוב, להיות כן, לזהות את האמיתי שבבני אדם ובעולם; וההתגוננות מפני המכאובים וחוסר הקשר, שיצרו חוסר זה. וזה נכון לגבי כל הדמויות בסרט כמעט, ואולי גם נכון לגבינו במידה זו או אחרת.

     

    בזה הניהיליסטים מבטאים באופן קיצוני את ההיפך מרוח ה'דוד' ששוכנת אף היא בלוס אנג'לס, שהיא רוח של חופש וקיום ללא מטרה או תכלית ערכית נוקשות, אבל שכן יש לה ערך, שהוא רך ולכן גם אנושי יותר. החבורה של ה'דוד' היא גם ניהיליסטית בדרכה – אלה שלושה גברים ילדותיים שלא מסוגלים לעשות הרבה, ומתבטלים. אבל שם יש רגש אנושי ועומק אנושי ניכר, תמיכה הדדית (לא מושלמת ולא מלאה) וזיקה, קשר, או בעצם ניסיון מעט מגושם לזיקה ולקשר, ולחברות, שהיא דבר שאינו מבוסס אינטרס. הדוד ווולטר אינם קוצצים זה לזה אצבעות, כדי לשלוח אותן לנסחטים מבוהלים בעבור דמי כופר.


    הניהיליסטים, פורנוגרפים ופאנקיסטים, הם בני אדם מכאניים, פוסט מודרניסטים אמיתיים, קרים: הם האידיאולוגים של הפוסט מודרניזם, הקור המנוכר, שאנשים פשוטים וטובי לב (גם אם רק בדרך כלל), באמת לא יודעים עליו דבר, כי הם אינם מתוחכמים מספיק בכדי להתבלבל כל כך. הניצחון של וולטר עליהם בקרב המגוחך והנורא שחותם את העלילה, הוא ניצחון של מי שיש בו אש חמימה של חיים למרות בלבולו, עמימותו וטירופו, על מי שלא רוצים יותר כמעט דבר, אלא לפגוע ולהכאיב ולהשיג דבר מה לעצמם.

     

    ***

    וולטר הוא כמו מה שמכנים ה'mind', הגעישה של המחשבה והדעתנות, כשאין יכולת להכיל את געישת הלב והגוף. דוני הוא חסר דעות, וכולו לב בגוף. ה'דוד' הוא מי שיודע שהוא חי בבית חומר שבעולם החומר הזה, אבל מבקש מאוד לא לעשות עניין גדול מעצמו וממה שקורה מחוץ לו. וולטר, דוני וה'דוד' מחפשים באומץ ידידות ואחווה אמיתיות, אבל יש ביניהם חומות ומחיצות של אי אמון, שעשויות מפחדיהם ומהמקומות בהם חשו שהושתקו או הועמדו במקומם בבושת פנים.

     

    הממד הטראגי, שיש לו עומק רגשי גדול באמת, בסצינה בה האפר של דוני חוזר חזרה עם הרוח לכסות את ה'דוד' ואת וולטר, במקום להתפזר בגאון אל האוקיינוס, מבטא את הרצון העמוק והנואש של בני אדם רבים בעולם שלנו להמשיך לחוות את העולם הזה, כבימים עברו, כבית לאדם, שיש בו פלא, תהילה, יופי, ופיוט. זה רצון לחיות בידידות ובאחווה שיש בהן מהנאצל, ואי היכולת לעשות זאת באופן שלם, למרות הרצון הטוב והמאמץ.

     

    מה שהסרט מתאר לנו, במובן מסוים, הוא ניסיונם הנבוך והאמיץ של שני גברים, אולי שלושה, להתיידד באמת, ואת הקושי שלהם לעשות את הדבר הזה, בגלל כל אותן מורכבויות חיים ונפש שתיארתי לעיל, בעולם ששקע.

     

    כמו בשאר הסרטים שכתבתי עליהם עד כה, גם כאן היכולת לראות את העצמי ואת הזולת במבט של אמון, במבט אוהב, היא סוג של תנועה של התעלות שעל האדם לעשות, כדי לא להיות עוד אדם מבין האנשים אובדי הדרך, שהסרטים האלה מספרים לנו, לא רק, אבל גם, עליהם. 

     

    ***

     

    כמו תמיד, אפשר לכתוב ולהגיד עוד הרבה מאוד; אבל כאן אאלץ לסיים. ותודה שקראתם. אהבתם את הפוסט? הרגשתם שהבנתם משהו, שהשכלתם? אשמח אם תסמנו 'אהבתי' ואם תשתפו אותו ברשתות החברתיות, או תעניינו בו אנשים אחרים שעשויים למצוא בו עניין. תודה ~ !

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין