כבר שבוע עבר. שבוע שנראה כמו יום אחד ארוך ובלתי מציאותי. סוריאליזם חי. אבא מת.
עוד מעט בוקר ואני כאן, כבר שלוש שעות בדירה שלי ברמת-גן, אחרי נסיעה של דמעות מחיפה. שבוע עבר מאותו צלצול ביום שני בבוקר בשעה 07:19 מאמא. אבא מת. לא נכון, זה לא אמיתי אני אומרת לה. צועקת כמו מטורפת ולא מצליחה להבין שהנה- זה קורה. עכשיו.
כבר שבוע עבר.
שבוע של סבתא בוכה, שבורה, כואבת, חסרת חיים, ממתינה לצלצול שלו. ואין. שבוע של הצמדות גוף ונפש לאבלות סבתא ששכלה לפני שנה פחות שבועיים בדיוק את בעלה, סבא שלי, ולפני שבוע את בנה. אבא. ואבא מת.
הלב שלי. הלב שלי שורף, לא נושם כמו תמיד. לא יודע איך להגיב ונזכר. נזכר בכאב שהרגיש כשהייתי בת 10. כאב של יד אבהית עוצמתית. כאב של השפלה יומיומית. כאב של בת. עצבות של ילדה.ילדה שרצתה רק חיבוק אבהי אוהב, מגע מלטף, נתינה ללא תנאי. לעולם לא ידעה.
ילדה אבודה.
אני יושבת ובוכה כאן. בת 34 ואבא מת. נערה בת 18 שמרגישה ידי אב חונקות גרון. נערה שאיבדה שתי שניות נשימה מחניקת אב אוהב. ואבא מת.
שיר שנכתב בגיל 16 לאבא שהיה מעודד להצלחה בלימודים, קונה כל מה שצריכה וגם מה שלא צריכה. חיוך של ילדה ששמעה כמה היא מוצלחת, חכמה, מדהימה ואחרי חצי שעה הרגישה את היד הגדולה מוטחת על פנים קטנות ועדינות. ידי אב אוהב. שנתיים של ניתוק קשר. כעס, שנאה, מרירות, כאב עצום, חתונה, גירושין. שקט.
שש שנים שעברו מאותה שיחה בת 5 שעות של שאלות ללא מענה, של תובנות מלאות חמלה. 5 שעות בהן שמעתי את המילים "אני אוהב אותך" כנאמרות מלב אבא אוהב.
אבא אוהב, חולה, כואב, ממורמר, עצוב, ריק מבפנים, עטור בכל טוב חיצוני, מבקש אהבה ולא יודע איך לקבל אותה. מבקש לתת ולא יודע את הדרך. בכי של בחורה בת 28 ששמעה סוף-סוף את שלושת המילים נאמרות בפה מלא. בגרון נוטף דמעה. רוצה להיות שוב הילדה הקטנה שלך, אבל אתה מת, אבא.
סליחה גדולה, שיחות ארוכות, שיתוף, זכרונות, אהבה מחודשת, חיבוק, התרגשות, כעס, התמרמרות. קשר של שיחה פעם בשבועיים. חמלה מצפונית, ניתוק ריגשי, חסכים שלעולם לא יתמלאו, צורך באהבה.
אני אוהבת אותך אבא.
אוהבת ושונאת, כועסת ומרחמת, מבינה ולא רוצה להבין.נפש מפוצלת. רגישות חסרת שליטה.
אבא נוסע להשתלת כלייה בחו"ל. הוא חוזר אחרי שבועיים. המצב קשה. מתייצב.
אני רוצה לבוא לבית החולים, אבל ההתקררות שלי מונעת את המפגש. אחרי ניתוח השתלת כלייה חייב החולה להיות בסטריליות טוטאלית. רגע של הקלה.
טוב, אני כבר אגיע ביום שישי לבית שלך, כשתשתחרר מבית החולים. כן, זה הכי טוב.
יום שני, 07:19, צלצול מאמא. מציאות מוטחת בפנים, כמו אותה תחושת יד עוצמתית.
אבא מת.
|