לא רציתי להעליב, שכל מילותייך היו בעיניי ערימה צרופה של קלישאות,
כי אז תראי אותי מרים מעלייך את האף, וחושב שאין בך כלום.
כאב של ממש, ככל אחר. אבל סתם לומר כואב לי לא אומר חורג מהילד שחטף מכה בברך
ועכשיו מילל על הרצפה כמו כל העולם נחרב. אנחנו מסתכלים עליו בבוז, בואו נודו על זה, הוא נחשב מפונק.
לטובת היקום הזה, סליחה על הנפיחה הזאת, אבל באמת לטובתו, על הכאב שלך להיות מושחז שנים כתער,
כמו אמן חרבות יפני שעומד מול הקיר ובוהה במתכת הקרה, ויודע שזו יכולה בהינף יד לקטוע חיים, כך אמור להראות
הכאב שלך, אחרת נחרץ
לערימה של סיפורי בוקר בתוכניות בוקר, על הדברים הקטנוניים ביותר בעולם כמו פרידה שנשמעת כמו סיבוב של מכונת
כביסה ופטפוטי כאב עם אקונומיקה שמלבינה הכל עם שופינג. את לא רוצה להשחיז שנים בתער,
זה חודר יום ביומו, ממש כמו שהפרידה כבר שנים, קורעת בי כל סיב וחוט מהבובה הזאת שאחרים קוראים לה אני.
ואני לא יכול להטיף לך, איך לחתוך, את חתכת באיוושה אחת שנעלמה לפני שנים, מותירה את הדימום האין-סופי,
מחדד כל יום וכל רגע אותי, מוכן לקטוע חיים קטנוניים שלמים מבלי לעשות זאת.
במקום לחתוך סופית, אני בוחר לילל על הרצפה כמו שכל עולמו נחרב, מיחל לשבור את הסכין הזאת, לאיש
לא אכפת להסתובב ברחוב עם סכינים מדממות מוטלות בדממה, הם קוראים לזה ריפוי בזמן, במקום לעצור רק
ולבהות בפרצוף חסר המבע שלי, במקום לתהות על מהו הכאב ולראות את הלא-כלום , את המוות החי,
כמו סכין שאמן יפני גילף ועיצב במשך שנים, אני מוכן לחתך הסופי, עייפתי מהסיכות.
|