כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    זה וזה - סיבת המשתמש

    7 תגובות   יום שלישי, 12/9/17, 20:33

    זה שוכח את זה בתורנות, פעם זה שוכח את זה ופעם זה. זה זוכר רק את עצמו, וזה מחזיר לו קונטרה וזוכר את עצמו בלבד. אם כי סביר להניח שזה זוכר את עצמו בלי קשר לזה. לפעמים אני אוהב לקשור סתם, גם כשאין בסיס, כאילו זה וזה פועלים באותו מישור ויש השפעה הדדית ביניהם, בשעה שהם נפרדים ומנותקים זה מזה לגמרי. כל אחד זוכר את עצמו במישור שלו, נקודה. כמובן, הייתי שמח לזכור אותם יחד בו-בזמן במידה זהה, וכך לעצור את התנועה האינסופית ביניהם ולנוח ממנה קצת, אבל אז יוצא שאני שוכח באותה מידה, אז בשביל מה להשקיע זמן ואנרגיה בזכירה, אם אפשר להגיע לאותה תוצאה דרך השכחה. ואם לעשות את חשבון האנרגיה, זה גם יותר פשוט וקל; הזכירה דורשת כוונה ורצון חזק ויציב, כדי לנצח על מלאכת הרכבת הזיכרון באופן שווה לזה ולזה, ששום צד לא יצא מקופח, ומה נדרש כדי לשכוח, רק לא לחשוב על שום דבר באופן מיוחד, ובזה אני ממש אלוף, מספר אחת בשכחה. ברם, זה לא הגיע בחינם, כמעט כל יום בחיי הבוגרים אני מתאמן ומשכלל את המיומנות הזו, והיום הגעתי לרמה כזו שאני שוכח אותם עוד לפני שאני נזכר. מה שכן, עד היום אני לא יודע להסביר למה אני עושה את זה, בשביל מה אני מתעקש כל כך לשכוח אותם, ואם מישהו שואל ומתעניין בסיבה, אז התשובה שלי בדרך כלל; סתם כי זה עושה נעים בגב. אבל מה הסיבה הלוגית שמאחורי הקלעים, סיבת המשתמש לאובססיה הזו, לצורך העניין, מלבד העובדה שזה הדבר היחיד שמרגיע אותם, על זה אני לא יודע להשיב, והאמת שאני גם לא טורח לשאול, כי אין טעם כאשר הראש ריק ממחשבה, וכל ניסיון להתגייס לטובת העניין נכשל על הסף.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/9/17 11:31:
      כשאתה מניח מילים על הנייר זה פוטר את תאי הזיכרון מלשמר את התכנים.
        14/9/17 23:44:
      הכתיבה היא רק סימפטום של המצאה מחדש.
        14/9/17 20:55:
      טוב, אני בחיים לא הייתי מזמין כל כך הרבה אורחים, ולא בגלל שאני לא אוהב אנשים, אלא שאחר כך הייתי זקוק לשנה שלמה כדי להיזכר בעצמי חזרה. האמת שאני לא סגור לגבי מה שרציתי להגיד בפוסט הזה, אולי בדיעבד, שהכתיבה עצמה היא אקט של שכחה.
        14/9/17 15:51:
      אוקיי אריה. אתה דומה לי. אני מבצעת כמעט בכל רגע נתון בחיי "דיליט" של נקודות מסויימות על סיטואציה מסויימת שכבר אינה רלוונטית לי ולזכור אותה לא פרקטי לי יותר. לקח לי זמן לשדרג את המערכת המנטלית שהיתה מתוייקת מדי וכל פרט קוטלג באופן אוטומטי, למצב שאני משאירה בזכרון המיידי (יש תמיד כמובן את הזכרון החבוי ההוא שמסתער כמו קאובוי דווקא כשלא צריכים אותו) רק את מה שאני זקוקה לו לקיום הדיבורי והמחשבתי. זה באמת פחות משא כבד. אבל מה אני אעשה עם זה בחג מול 45 איש...אלוהים יודע :)
        14/9/17 00:13:

      לפעמים השיכחה זו מתנה גדולה

        12/9/17 22:49:
      אנדרלמוסיה.. מצא חן בעיניי
        12/9/17 21:01:

      מיומנות מאד חשובה. גם הראש כמו הגוף יודע איפה יותר נעים לו... אולי לא כתבתי לך את זה אף פעם אבל אני מחבב מאד את האנדרלמוסיה שאתה יוצר בכתיבה... תמיד יש בזה נגיעה פילוסופית.