סונמארג

בספרי "אל מקורות הגנגס", המתאר את מסעי הראשון להודו, אני מתאר גם את חוויותיי בקשמיר, חבל ארץ שכמו לקוח מספרי האגדות, אך סובל קשות מן המצב הגיאו-פוליטי והסכסוך המתמשך עם פאקיסטאן.

יש לא מעט עמקים מושלגים ויפים בקשמיר. אני בחרתי לבקר בשניים מהם. האחד  – עמק גולמארג, שהקנה את שמו לחברה, שבשנות הששים של המאה שעברה, ייצרה מקררים חשמליים, וכל ה"פריג'דרים" (גם כן על שם החברה המייצרת) נקראו בקשמיר "גולמארג". השני – עמק סונמארג, השוכן הרחק מצפון מערב לסרינגר בירת קשמיר. על חוויותיי בעמק גולמארג כתבתי סיפור אחר, ולעמק סונמארג כלל לא הגעתי.

הדרך לעמק המרוחק הייתה חסומה בהררי שלג עמוק. משום קרבתה של הדרך לגבול טיבט, שהייתה כבר בשליטה סינית, פעלה ממשלת הודו נמרצות לפנותה מן השלג. היה חשש שסין תנצל את חסימת הדרכים ותנגוס בטריטוריה שבידי הודו. גובה השלג משני צדי קטע הדרך שפונה הגיע, להערכתי, לארבעה־חמישה מטרים.

הציוד המכני הכבד עבד עשרים וארבע שעות ביממה - "מסביב לשעון" - והמשיך לכרסם בשלג ולהעיפו לצדדים, כשהוא חושף את הכביש שמתחתיו. הגעתי עד סוף קטע הדרך שנפרץ, ולפניי השתרעו שטחי לובן אין־סופיים. אחרי השלג האחרון שירד, עדיין לא הסתמן עליהם "שביל" עקבות שמוביל לעמק סונמארג. שני איכרים קשמירים, נמוכי קומה ורחבי כתפיים, נושאי משא של גבעולי תירס להסקה על גבם, התנדבו להורות לי את הדרך לעמק. שמחתי והודיתי על נכונותם.

התחלנו ללכת בשלג הבתול. לקשמירים היו מקלות הליכה ארוכים, מתאימים להליכה בשלג, ומגפיים גבוהים, בעלי סוליות רחבות שחילקו את משקל גופם ומנעו את שקיעתם בשלג העמוק. אני, לעומת זאת, נעלתי סנדלי אצבע, שנקראו אז בלשון העם "סנדלי אילת", והמקל שבידי היה קצר מדי. תוך זמן קצר התברר לי שההליכה בשלג עבורי, היא בלתי אפשרית. השתדלתי ללכת בעקבות מלוויי הקשמירים, אך בכל צעד שקעתי עוד כמה סנטימטרים בשלג ועד מהרה הבנתי שזו הליכה חסרת תוחלת. הרגליים התעייפו וסבלו מן הקור. הבנתי שהסיכון רב מן הסיכוי, וחזרתי על עקבותיי.

אולי הפסדתי חווייה של שהות בעמק מושלג, אך נותרתי עם החוויה של הניסיון.