יש לי קוקאין פרטי, הוא לא מלווה בשום תחושת high, אני מחטט בפוסטים ישנים שכבר מחקתי, מנסה לשחזר אותם על מנת למצוא את הכינוי האינטרנטי שלה מחדש. אין אפשרות כזאת, אגב, זאת בהיה מסוכנת בדף ריק. שטויות של ילד בכיתה ט', לזה אני מכור, בכל יום בארבע בבוקר, כאשר אין סיכוי שאצליח לעשות משהו עם ההנגאובר הזה למחרת.
והיא לא שם, בכינוי הבדוי, האצבעות מחליקות מעצמן על השורה הלבנה, מסניפות את הרוע המוצק הזה של האינטרנט, קפה דה מרקר, ששם נכתבו לפני כה הרבה שנים, השורות שאם הייתי אומר את זה אחרת, הייתי אומר שבטח השטן עצמו זימן לי, או אני עצמי כשסיפרתי למישהו אחר איך למצוא בחורות כמו שצריך, והיא הקשיבה מהצד לכל הסיפור.
אה, נקמה! כמה את יודעת לשחק בנו היטב באותו תזמון מושלם שבו, נקלל את עצמנו חיים שלמים לאחר שהלכת, או אולי עדיף לומר, שננקום בעצמנו על שהתמכרנו אלייך. והיא לא שם, בכינוי הבדוי, היא מאמינה בתמימותה שאתה התגברת על הכול, והחיים שלך ממשיכים. ואני רק תוהה איך מצליח הסיוט להעיר אותי לתוך הבועה המצועצעת הזאת של קפה דה מרקר, והאם יש עוד מעגלים נסתרים שיש לגיהנום הזה שעוד לא גיליתי.
כי לי זה מספיק ודי, הטפטוף של המים על הקרחת, עוד טיפת דם על מילים שאמרתי, והזהרתי אותה שתתחרט יום אחד, לעזאזל אני מתחרט על כל שניה שם. אין גורלות, האמת. רק אחד. כאשר אתה מסניף את השורה הלבנה הזאת ובאמת מאמין לה, מאמין שהיא מבינה אותך, אתה בלחיצת כפתור הופך לאידיוט מכיתה ט'.
בינתיים משפצים פה בבניין ממול, טוחנים לי את הראש עם מקדחה בשמונה בבוקר, כאילו הקוקאין של דה מרקר לא מספיק. ואני נלחם בכוח להרים עכשיו את האצבעות מהמקלדת ולצעוק למוח המקולקל הזה, בפעם המיליון, אותו אחד שמשום מה היא הבינה שהוא לא אובססיבי כמו שהיא חשבה בהתחלה, היא לא תשוב עוד לעולם. |