אירית שנקר, שותפתו של השף חיים כהן במסעדה בשם "קרן", בבניין ישן ברחוב יפו-תל אביב, יחד עם המסעדה של שאול אברון - "יועזר בר יין" ביפו מול השעון, היו שתי מסעדות עילית, שהגישו אוכל יצירתי, מופלא, בעיקר צרפתי ואיטלקי אבל גם ביתי משודרג ומופלא (ב"קרן" של חיים כהן), שספרה של אירית שנקר, שיצא כעת, הזכיר לי את שתי המסעדות, שהיו כאן ולא תהיינה כאן עוד כמותן. אם הנבואה שלי לא תתקיים, אשמח מאד להיווכח שטעיתי בניחוש שלי.

מהרגע שצמיגי המכונית דרכו על החנייה הקטנה בחצר הבניין הישן בו שכנה "קרן", אמנם לפני שנים רבות כל כך אבל הזיכרונות מתענוגות "קרן" לא יימחקו מזיכרוני לעולם - החל המסע הקולינרי המופלא שלנו, של אשתי ואני, שלא יישכח ממני לעולם. המקום קטן וצפוף בין השולחנות, מלא מדרגות, אבל הריחות והטעמים, עולם מופלא של הנאות קולינריות לאנשים שאוהבים לענג את בטנם. עברו אמנם שנים רבות אבל הטעם והניחוח של מרק דלעת שאכלתי שם לא יישכחו ממני לעולם. בהמשך, כשחיים כהן החל להופיע בטלוויזיה והתפרסם, שמענו שהוא מעורב במסעדה בשם "דיקסי" בתל-אביב, והזיכרון מטעמי וניחוחות "קרן" הריצו אותנו לשם. אבל ברחנו לפני שנכנסנו. מול עינינו בכניסה הרחבה התגלה חושך שמתוכו נשמעו צלילי כלי אוכל. אנשים אוכלים במעין מחסן חשוך לגמרי. רגע של היסוס נפתר על ידי אישה שקפצה מתוך החושך מול עינינו והתיזה לעברינו שאלה: "הזמנתם מקומות?!!" מאיים, כאילו אנחנו עומדים להיכנס לחדר חקירות במשטרה. ברחנו כמובן כל עוד נפשנו בנו. שם הבנו ש"קרן" לא תהייה עוד בתל אביב לעולם, כי תל אביב התמלאה מסעדות מסוג "דיקסי" שמייצרות לבעליהן תזרימי מזומן למכביר.

המסעדה השנייה שזכורה לנו לטוב... מה טוב, מצוין ... הייתה "יועזר בר יין " של שאול אברון. אוהב אוכל עילית, יודע לבשלו, ולדור הצעיר שוודאי אינו יודע מי הוא היה, כי הוא נפטר בטרם עת, בטרם מלאו לו 70. אני יכול לספר עליו שני דברים. האחד, כששאלו אותו אם הוא יכול להגדיר בקיצור מהו אוכל טוב, הוא ענה במילה אחת: "כולסטרול". השני, אשתי ואני אהבנו לאכול במסעדה בולגרית (בגלל מוצאנו...) קטנה בשדרות ירושלים ביפו, שנקראה "בלקן" והגישה מנות בולגריות ביתיות. ערב אחד ישבנו שם ואכלנו והנה שאול אברון נכנס ושואל את בתו של בעל הבית - יחיאל פילוסוף - שהיה בעיקר פילוסוף של אוכל טוב - איפה אבא, לא כאן היא עונה לו והוא שואל אותה, יש לכם -" DROB SARMA", לא יודעת מה זה, והוא אומר לה תני לי לראות את המקרר, מחפש שם ומוצא ומנחה אותה איך לחמם. יושב אוכל משלם לה והולך. זו מנה שמי שלא נולד בבולגריה לא מכיר את טעמה המופלא, אבל שאול אברון ידע את טעמה המופלא ובא שם להתענג עליה.

אכלנו במסעדה של שאול אברון לא פעם. אני אהבתי לאכול שם "רוסטביף"  עם יין קברנה פשוט לשתייה יומיומית. כל הבשרים במסעדה של אברון היו חלום.

כעת אל מה שהישראלים אוהבים לדבר עליו הכי הרבה. המחיר. נכון, המחירים בשתי המסעדות היו יקרים מאד (לא כמו שהישראלי המצוי אוהב להגיד: "... לא זולים...) אבל שתי אלו היו מסעדות לאוהבים לאכול. עשירים אכלו שם כל יום. פחות עשירים אכלו שם גם כן אבל לעתים רחוקות יותר. ובעיתונים כותבים שבתל-אביב יש "מכה של מסעדות נסגרות.

מסעדות כמו "קרן" ו"יועזר בר יין" הם נדירות ביותר ונסגרות רק כאשר הבעלים מת או שהוא מחליט לעבוד פחות ובקלות ולהרוויח הרבה יותר.