כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      17/9/17 22:07:
    תודה רבה, דברים של טעם. אף שלא התכוונתי לראות את הסרט, אראה אותו, אחרי שקראתי את הרשימה
    0

    'דנקרק': קריאתו של כריסטופר נולאן אל האנושות המערבית ממעמקים

    1 תגובות   יום שבת, 16/9/17, 17:23

    ''

     

    ברוכים הבאים שוב אל הבלוג הזה, שמבקש לחדור באופן ישיר אל 'כוונת המשורר' בסרטים שעליהם אני כותב, ולהציגה, כאשר הוא מתמקד ביצירות קולנועיות שמכילות צלילה אל עומקה של נשמת האדם ומסרים מטעמה.

     

    הביקורת הפעם מיועדת גם עבור מי שעוד לא צפה בסרט, והיא קצרה יותר מבדרך כלל.

     

    ***

     

    "'עלייתו של האביר האפל' מבטא את מה שאני חושש מפניו: שהערכים המשותפים והמוסדות המקודשים שלנו הם הרבה יותר שבריריים ממה שנדמה לנו."

                                                                                                                   (כריסטופר נולאן)

     

    -

     

    'דנקרק' הוא סרט שישב במגרה זמן רב. כריסטופר נולאן אמר שהעניין שלו בבימוי סרטי גיבורי העל שעסק בו, היה מכוון בעיקר ליצירת מיומנות בספקטקלים גדולים, שתאפשר לו לביים את דנקרק.

     

    הדבר שאמר נולאן שהוא חושש מפניו, מתבטא אולי בפועל, כמה שנים אחרי שנאמרו הדברים על הסרט 'עלייתו של האביר האפל', במה שאנו רואים בארצות הברית, ולא רק בה: שם, התפוררות יחסית של הרקמה החברתית, הובילה להשתלטותה של קבוצת אנשים לא יציבה, שאין לה עניין של ממש בדיפלומטיה ובמוטיבציה לשירות הציבור והמדינה, כך נראה, על מוסדות השלטון המרכזיים של וושינגטון, בהטיפה לרעיונות ולערכים שנוגדים את כל מה שנוכל לתארו כנאור.

     

    בעיצומו של המרוץ הצמוד לנשיאות ארה"ב בין הילארי קלינטון לבין דונלד טראמפ, ותוך כדי ההצבעה על הברקזיט באנגליה, צילם נולאן בחופי צרפת (המאיימת לבחור לנשיאתה את מנהיגת הימין הקיצוני, מרין לה פן) את הסרט דנקרק, שאפשר אולי לקרוא לו הפקת הענק ההוליוודית-האנגלית (ואולי באופן יותר כללי, האירופית) הראשונה.

     

    דנקרק, חוץ מהיותו עוד סרט גדול שעשוי בתנופה גאונית של אחד מטובי הבמאים האנגלים, וטובי המוחות בתחום הפקת הקולנוע בעולם, ודווקא בהיותו כזה, הוא שני דברים נוספים: קריאה מוסרית עזה לאנושות המערבית להיעמד על רגליה, על אנושיותה, לעמוד בפרץ; ותמרור אזהרה נוסף.

     

    זה איננו עוד סרט מלחמה שמטרתו לגרום עונג על ידי תיאור פלסטי ומועצם של אפקט קרבות המלחמה, וגם כשכן, רק לשם יצירת אפקט אמיתי, שהיצירה עומלת ליצרו, של תקווה, של הצלה. הוא גם איננו סרט שבא להראות באורח משוחד את גבורתם האלטרואיסטית של כוחות הטוב הנאבקים בכוחות הרע; והוא גם איננו סרט שמטרתו המידית והשוטפת היא לרגש, למרות שהוא מצליח ליצור ולהחזיק עוצמה ריגושית אדירה, שהיא אמיתית לחלוטין, מעשה ידיו של רב אמן שנראה יותר ויותר כמו אחד מגדולי האמנות האפית האירופאית - על מסך קולנוע. מעין באך או בטהובן של עידן המסך.

     

    אבל, המטרה המידית ביותר של הסרט היא להציג משבר חי ומוחשי; ולהדגיש את המקום שיש בו לרוח האדם. 

     

    אפשר להגיד אפילו: תיאור המשבר הצבאי וההומניטארי שהסרט מתאר, וניסיונם של האנגלים וכמה מן הצרפתים לשרוד בו ולהיחלץ ממנו, בא ליצור אצל הצופה הלם, אפילו הלם קרב קטן, שנוטל מהמלחמתיות את עוקצה המלהיב והרומנטי.

     

    ***

     

    האנגלים ב'דנקרק' (וכך גם במציאות, כי הסרט הזה, למרות תחבולותיו הדרמטיות, הוא כמעט בוודאות, מבחינת המתואר וחוויית המתואר, 'משהו שהיה באמת') אינם מנצחים גדולים, והם אינם עשויים ללא חת. הם בני אדם, וברבים מהם (לא בכולם) ישנם עוז וגבורה, ובעיקר חריצות מוסרית, מעשית. זו החריצות המוסרית של מי שבכוחם להכיל בזמן זה את תבוסתם, ולהיות נחושים להמשיך הלאה, כאשר ידוע להם שהם מפסידים. להמשיך בשם החיים, בשם העולם ובשם התקווה - וברגעים רבים, פשוט לשרוד. אם יבוא הניצחון מאוחר יותר, ובשנת 1940 דבר זה לא היה ידוע כלל, הוא יבוא בהכרח מתוך תודעה מסוג כזה.

     

    רוב גיבורי הסרט הם לא גברים שאי אפשר להם; הם גברים שחוטאים באנוכיות או בחטא היוהרה, וחושבים לעתים קרובות קודם כל על עצמם; אבל בכוחם לעתים גם לעמוד מול נטיותיהם האנוכיות ומול הדחף להיבריס, לגאוותנות, ולפשר בין דחפים ונטיות אלה לבין מה שהמציאות דורשת מהם: נחישות, הקרבה, והצלה של עצמם במצב של פגיעות ונחיתות מוחלטת מול האויב הגרמני, גם הצלה של זולתם, כאשר הדבר אפשרי – וחלק גדול מהזמן הוא אינו אפשרי.

     

    מלחמה היא דבר מלוכלך ומדמם, כאוס לא ברור, והניסיון לצייר אותה כדבר מלהיב והירואי, או כעניין מסודר ושיטתי פחות או יותר, מקצועי, מתעלם מזוועותיה ומהממד של הכאוס הכללי, חברתי, אתי, נפשי וארגוני, שנוצר בה.

     

    ***

    במרכז הסרט עומדת דמות אחת בעיקר (פיון ווייטהד), שהיא, כשם סירת ההצלה שהסרט מתמקד גם בה, מעין 'MoonStone', אבן חן יקרה. זהו נער עדין אבל עז, שלמרות שעודנו מדשדש בגיל הנעורים, הוא אדם חריף מבע ומבט, ועז מעשה; מישהו שהעולם עוד לא קלקל, ושאיננו מושלם, אבל שיש בו איתנות של אמון בעולם ובאדם, ונוכחות חיה של נשמה ומצפון ער. הנער הזה הוא מעין ביטוי לאור שקיים באנושות בכלל, ומסמן עבור הצופה את הדרך החוצה מתוך האפלה שמתארת היצירה, שהיא אולי גם סמל לתסבוכת שלנו אנו.

     

    הגברים השונים שמרכיבים את כוח הלוחמה  (ועתה כוח המנוסה) הבריטי והצרפתי, נמצאים במצב שאין בו מקום למלל רב, להומור, לסולידריות יומיומית. אלה גברים מבוהלים, חרדים, שמבינים שהם עומדים לנוכח אפשרות לטרגדיה נוראה, וסבל לא יתואר. חלקם מתייאשים לגמרי, חלקם מאבדים צלם אדם והכרה מוסרית, וחלקם נאבקים לחירות ולחיים מתוך משהו שהוא כמעט טוהר (הקצין חמור המבע ובעל הלב שמשחק קנת' בראנה המזדקן). רובם נמצאים היכן שהוא בין לבין. כאן אין, לפי נולאן, וכנראה גם לפי הכתובים הרבים שקרא והאנשים שראיין לצורך כתיבת ובימוי הסרט, נונשלנטיות גברית איתנה, או רוח אחווה פשוטה שעומדת תמיד בפני הכל.

     

    הרגש שכן מתגלה בסרט, והוא רגש רחב ומתגבר, עמוק, מטהר, דווקא בשל מהותו המאופקת, נולד מתוך מדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם. הדברים האלה מתגלים לפתע ככל כך גדולים וחשובים, על רקע המשבר הפוקד את העולם ואת האומה האנגלית, את ארצות המערב.

     

    הדברים האלה הם הדיוק היבש, המעשיות הכנה - הלא מתנוונת, לא דקדנטית - במי שנכונים ברגעים מסוימים להקריב הכל, לא מכיוון שהם גברים עתירי תהילה, אלא מכיוון שראייתם, לרגעים, היא צלולה, והם מבינים שהאדם עלול לשקוע באבדון נאצי ופשיסטי. זה חוסר ההתחנחנות, היעדר קליפות ונוצות, והשותפות האנושית, ששמה בצד את כל סממני היופי והפאר האישיים, לטובת משהו גדול ורציני יותר.

     

    הקליפות והמעטפות, האופייניות באופן גרוטסקי כל כך לתקופתנו, לדעתי, וכנראה גם לדעת נולאן (אפשר להיזכר בדמות ה'ג'וקר' שלו), ושמן הסתם היה להם תפקיד גדול גם בהנעת המלחמה ההיא, הם דברים שאני מרגיש שנולאן בא להאיר את מהותם ההרסנית: זה עיסוק אנושי טיפוסי וטראגי, במה שמקומותינו מבוטא, לא תמיד אבל לעתים קרובות, ב'מגניב', ב'סקסי', ב'מדליק' וכן הלאה.

     

    לדברים האלה, אז כמו היום, פשוט אין מקום במי שעומדים עמידה ערה בתוך משבר, ואולי גם לא בנו, העומדים מול משבר הולך ומעמיק, שמאיים לקרבנו לסיטואציות דומות לאלו שהסרט דנקרק מציג. גם לא, ושם אולי זה מתחיל, אצל מי שמבקשים בקשה פשוטה להיות נוכחים בעולם הזה באמת, במלוא מובן המילה, למען עצמם ולמען זולתם, ללא נוצות והצגות. זאת תהיה הדרך להגן על ערכינו המקודשים, על הנאורות שלנו.

     

    הרגש החי נובע גם מנוכחותו של הבית, עם כל כמה שהבית איננו דבר מושלם; היכולת לראות ולאהוב את אנגליה - וזה יהיה נכון באופן סמלי גם לכל מקום אחר - לא כי היא אימפריה אדירה, כיוון שהיא איננה אימפריה אדירה יותר, וגם היא מעצמה לוחמנית (ואפשר להגיד דברים דומים אולי על ישראל); אלא כי היא בית ומכורה, מקום של שותפות וזהות, ומקום שיש בו גם שפיות (להבדיל מהכוחות שהשתלטו על גרמניה). נולאן כמו בא לבשר לנו שעלינו למצוא את האנושי המשותף לנו במקום שבו אנו חיים, סולידריות, ולא מאבק בלתי פוסק ותוקפני בינינו לבין עצמנו, כדי שהמקום שאנו משתייכים אליו, יהיה אפשרי לאהבה, וגם לפעולה של חיוניות. מקום כזה הוא מקום שבו בני אדם מקבלים אלה את אלה, ולא חיים כדי לדרוך אלה על אלה. מקום שיש בו מידה משותפת של כבוד, ושל איפוק.

     

    כי בדברים ההפוכים מאלה, מתמחים כבר בסרט מי שהפכו לפשיסטים.

     

    הסולידריות האנושית מהסוג הזה, היא גם כזו שבאמת מקדשת את החיים, ולא בדיבור, אלא בעיקר במעשה. סירת ההצלה שהסרט עוקב אחריה, שעושה את דרכה בתעלה שבין אנגליה לדנקרק בחופי צרפת, מונהגת בידי גבר מזדקן ובנו, והרגע המשמעותי ביותר בסרט, אולי, הוא זה שבו הסירה הפעוטה הזו עושה במצוות אדונה הסחוף את דרכה אל מטוס ספיטפייר אנגלי שנחת נחיתת אונס במימי הים, למרות מחאת בנו, שרוצה לחסוך בזמן ובדלק כדי להתקדם לחופי צרפת ואינו מאמין שהטייס עשוי להיות עדיין בחיים. וכך זועק אביו לפתע: "אבל אולי הוא חי, בן. אולי הוא חי. ואנחנו נוכל לעזור."

     

    זאת האחריות של מי שמבינים שמלחמה היא עסק מלוכלך ואף פעם לא טהור לחלוטין, כלפי מי שנשלחו להרוג ולמות, הבנים, שאין להפקירם, ויהי מה. כאן הדבר הזה אמיתי, ובהמשך נבין שדמות האב הזו היא הגרסה הפוזיטיבית של מי ש'כולם היו בניו'. 

     

    נולאן, עם כל העמקתו באפלה, הוא איש שרואה את השמימי שבאדם. גם בזה הוא יותר איש רוח ומשורר, או מוסיקאי, מאשר רק עוד במאי קולנוע מבריק. זעקת האב הזו, בעיצומה של מלחמה נוראה, של מרחבי טבע אדירים ואדישים, שחוברים להם כוחות נוראים של צבאות אויב חסרי רחמים ונטולי מוסר אנושי, המפציצים אנשים חסרי ישע מן האוויר, שמפציצים ספינות הצלה ובהן אחיות ורופאים בטילי טורפדו מתוך מעמקי הים הגועש והאפל, היא לא זעקת קרב שנועדה להחיש ניצחון, אלא זעקתו של מי שהוא קודם כל אנושי, ועומד על אנושיותו כנגד ודווקא כל הסיכויים, כי לזה העולם זקוק: לאנושיות.

     

    'דנקרק' הוא כנראה קריאה לאדם המערבי של זמננו לשוב לערכי האחווה, השוויון והחירות, באמת ולא כמצג שווא, ולהשיל מעצמו את הנטייה שפיתח וטיפח להונאה, להונאה עצמית, להנאה כדרך חיים, לאלימות של סתם, ולצורת חיים של התנוונות. זו קריאה אל המערב, מתוך עומקו של המערב, לשוב לעשתונותיו, אל איפוקו האציל והיפה, ולהתכונן למאבק רציני ונחוש נגד כוחות עכורים, המבקשים לנתק את האנושות ממימי החיים – הכוחות הסוחפים אותנו אל עבר הריכוז העצמי וחוסר הדעת, והטירוף, והשאיפה לשליטה באחר ולניצולו.

     

    הניצחון בסרט המלחמה הזה הוא לא ניצחון צבאי, אלא ניצחון של רוח האדם הרווייה באור, ומכילה את פגיעותו של האדם. היא עומדת בפרץ היוהרה והאפלה שמכיל האדם. היא סולחת לו על אי שלמותו, ורואה את השלם שבפנימיותו. היא טעונה בחומר האלוהי הטהור הזה שנולאן כה טוב בהמחשתו, כרבי האמנים הגדולים, וששיא ביטויו בסצינת הסיום האדירה של הסרט. החומר הזה הוא תקווה, ותקווה נשענת על אמון, ועל אהבה בצורתה הרצינית, המעשית והישירה.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין