כותרות TheMarker >
    ';

    הפינה הסינית

    אני שוהה כבר למעלה מ 15 שנים בסין. אשמח לספר חוויות אישיות, סיפורים ששמעתי, וכללי התנהות בעולם העסקים ובכלל

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      21/9/17 21:28:

    צטט: רחלי בן-צור 2017-09-18 08:49:57

    הפוסטים שלך מעולים! אני משתפת בפייסבוק. שנה טובה ומבורכת מוטי היקר.
      19/9/17 07:22:
    אין ספק שלא צריך בתי משפט. יש סוג מסויים מאד של אנשים שלא אוהבים בתי משפט.
      18/9/17 08:49:
    הפוסטים שלך מעולים! אני משתפת בפייסבוק. שנה טובה ומבורכת מוטי היקר.
    0

    ללא כלימה וללא גלימה: ספר חדש חושף מה באמת עובר בראש של שופטי העליון

    3 תגובות   יום ראשון, 17/9/17, 01:21

    ללא כלימה וללא גלימה: ספר חדש חושף מה באמת עובר בראש של שופטי העליון


    דליה דורנר הצטרפה לשפיטה כי "הגיע הזמן לקבוע", טירקל: "אם החוק בלתי נסבל, נמצא דרך לצאת מזה". כשהעליונים מדברים – כדאי להקשיב

     

    את שופטי בית המשפט העליון אנחנו מכירים בדרך כלל מפסקי הדין שלהם או מנאומים ציבוריים מחושבים ומנוסחים היטב. הם משקיעים מאמצים רבים כדי לשדר ממלכתיות וענייניות, ולשוות לבית המשפט העליון תדמית של מוסד המרחף מעל הפוליטיקה, מתגבר על חולשות אנוש ומתנהל בענייניות טהורה. המלך הפילוסוף של אפלטון לבש גלימה והתמנה לשופט בג"ץ.

    רק במקרים נדירים אנו זוכים לפגוש את בני האדם שמתחת לגלימה, את הלך הרוח האישי שלהם ואת עולמם הרעיוני והאידאולוגי. הזדמנות מסוג זה מאפשר ספר שיצא לאחרונה "ללא גלימה – שיחות עם שופטי בית המשפט העליון" (הוצאת ידיעות ספרים), המכיל ראיונות עם 13 שופטים לשעבר. השופטים הפותחים את לבם ואת עולמם בפני סטודנטים למשפטים ששוחחו עמם. הקריאה בספר מאלפת, והמסקנות מרתקות ומטרידות. כשהם מסירים את הגלימה ומתבטאים בחופשיות, נחשפות דעות קדומות, תפיסות רדיקליות ועמדה מתנשאת כלפי הציבור שאותו הם שירתו. ללא גלימה וללא כלימה.

    גזענות והתנשאות

    אחד הנושאים המרתקים ביותר שעולה מקריאה בספר הוא יחסם של השופטים לציבור הישראלי. הנושא עולה שוב ושוב כאשר נשאלים השופטים על הירידה באמון הציבור במערכת המשפט, שב-25 השנים האחרונות התרסק בסקרים מ-80% ל-22% בלבד. אך במקום להפנים את הביקורת ולערוך בדק בית, פונים השופטים שוב ושוב להאשים את הציבור.

    כך אמר למשל השופט שלמה לוין: "יש לזכור שאנשים מגיעים ממדינות שבהן מלכתחילה אמון הציבור במערכת המשפט היה מאוד מוגבל, כמו העליה מרוסיה" (עמוד 67). התשובה של דליה דורנר לא שונה: "יכול להיות שחלק מהמשיבים בסקר הם אנשים שאין להם מושגים של מדינה דמוקרטית, שבה לא נדרש שוחד כדי להשיג תוצאות. למשל: ברוסיה משחדים שופטים" (עמוד 164).

    דורנר מאריכה ומספרת על אשדוד של שנות ה-50 שהיו בה "5000 תושבים. רק 300 מתוכם היו ישראלים ותיקים, והשאר עולים חדשים בעיקר מרומניה וממרוקו". לדבריה, כשבן זוגה פתח משרד עורכי דין, הקליינטים היו שואלים עם אפשר "לגמור עניין" בהנחה שאפשר לעקם את החוק.

    על עולי מרוקו: "שכבה לא אינטליגנטית במיוחד". טובה שטרסברג-כהן | פלאש90

    גם טובה שטרסברג-כהן לא מרוצה מהעליה ממרוקו: "בזמנו כשהם עלו ארצה היתה שכבה לא אינטליגנטית במיוחד, בלשון המעטה, מכיוון ששכבת האינטליגנציה שלהם היגרה לצרפת, ולכן בא לכאן חומר אנושי בעל מאפיינים מסוימים" (עמוד 230). וכמובן שאם העם כה ירוד, אין מה להתייחס ברצינות לביקורת המופנית כלפי בית המשפט, כפי שסבורה דורית בייניש: לדעתה, במקרים רבים מי שמותח ביקורת על בית המשפט פשוט "לא קרא את פסק הדין כי הוא ארוך ומסובך מדי" (עמוד 308).

    הניכור של השופטים כלפי החברה הישראלית בא לידי ביטוי בתשובותיהם גם לשאלות אחרות. השופט יצחק זמיר לדוגמה שאדישות נוכח פרשיות שחיתות היא "כשל חמור של הציבור בישראל" משום שהוא לא "מייחס את החשיבות הנדרשת לטוהר המידות, להגינות ולערכים". גם זה לדעתו נובע מאפיו של העם: "בתקופה ארוכה של הגלות … עיקר המאמץ הופנה להישרדות" ועל כן היהודים "לא רחשו כבוד לסטנדרטים של אתיקה שנקבעו על ידי החברה שסבבה אותם" (עמוד 115).

    אם חשבתם שמדובר בעניינים היסטוריים גרידא, טעיתם. שימו לב איך שטרסברג כהן מתייחסת אפילו לציבור עורכי הדין של היום, בוגרי האוניברסיטאות והמכללות: "חלק גדול מהם פשוט לא טובים" היא אומרת. ומדוע? מכיוון שחלק מהם "לא מקבל את החינוך להתנהגות טובה מהבית או מבית הספר או מהפקולטה" (עמוד 239).

    אדריכלי החברה

    ואם העם כה שפל, מי יגאל אותו ממצבו? השופטים כמובן. שוב ושוב מדברים השופטים על השליחות החברתית שהם רואים במשפט ועל הכוח שהוא נותן בידם לעצב את פני החברה ולשנות את הנורמות המוסריות שלה. הדבר עולה כאשר נשאלים השופטים מדוע בחרו ללמוד משפטים ולהתקדם בתחום. כך מסביר יצחק זמיר את החלטתו כנער צעיר ללמוד משפטים: "גיליתי שהמשפט הוא תורה חברתית. הוא משקף מדיניות, ספוג בערכים, ומעצב את פני החברה ואת אורחות החיים". ושימו לב להגדרה הקולעת: "המשפטן, אמרתי אז לעצמי, הוא בעצם אדריכל של החברה" (עמוד 108).

    גם דורית בינייש התלבטה לא מעט אם הגלימה היא הקריירה ההולמת עבורה, ומעידה על עצמה שבצעירותה היא עדיין לא הבינה "את השליחות החברתית של המשפט" (עמוד 277) ולכן התלבטה. מי שמבטאת את הרעיון בצורה החדה ביותר היא השופטת דליה דורנר: "החלטתי ללכת לשפיטה כי כל השנים הייתי צד ונמאס לי להיות צד. הרגשתי שהגיע הזמן לקבוע מה צריך להיות". (עמוד 170).

    באה לקבוע. דורנר | פלאש90

    וכיצד מעצבים את פני החברה? יצחק זמיר מסביר בפרוטרוט: "מערכת המשפט אינה רק מערכת של כללים טכניים, אלא מערכת המבוססת על ערכים". ביניהם הוא מונה ערכים כמו "זכויות אדם", "שוויון" ועוד, שחשיבותם ואופן יישומם שנויים במחלוקת פוליטית עזה בישראל. אך למרות זאת, אליבא דזמיר "תפקידו של כל משפטן… להגן על ערכים אלה… ולקדם אותם" (עמוד 110).

    אקטיביזם על סטרואידים

    כמה מהשופטים חשפו כי הם מחזיקים בתפיסות רדיקליות של תפקידם. דליה דורנר למשל מתגאה במקרה שבו הסתמכה על ההוגה הפוסט-מודרני מישל פוקו כדי לעצב את פסק הדין שלה, שהרחיק לכת אף יותר מזה של אהרון ברק: "ציטטתי את פוקו, שאמר שהנורמות החברתיות חודרות לנורמות המשפטיות ומשנות אותן" (עמוד 155). והשופט יעקב טירקל מסביר כיצד שופט מסוגל "להתגבר" על דרישות החוק: "אם שמו לך על השולחן הוראת חוק שלדעתך היא בלתי נסבלת… בשביל זה אתה שופט, מצא את הדרך לצאת מזה" (עמוד 250). הבנתם את זה? הכנסת יכולה לחוקק מה שהיא רוצה אבל המצפון של טירקל והתיאוריות הרדיקליות של דורנר גוברים על רצון העם. הם כבר יצאו מזה.

    מעבר לסמכויות היתר שהם נוטלים לעצמם, חושפים השופטים גם תפיסה בעייתית של מבנה מערכת הממשל בדמוקרטיה הליברלית. דורנר למשל מסרבת להבין שרעיון זכויות האדם והשלכותיו הוא אחד ממוקדי המחלוקת בין הימין והשמאל בכל העולם המערבי מזה כמעט 200 שנה. על כן היא טוענת ש"פסק דין אינו מושפע מהשקפה פוליטית", אבל הוא כן מושפע "מהשקפה משפטית, מהגנה על זכויות האדם". מכיוון שהיא לא מבינה שזכויות אדם הוא נושא למחלוקת פוליטית, היא ממשיכה ותוהה: "למה חלק מהימין מוותר על שמירה על זכויות האדם? למה הוא אומר שזה רק עניין של שמאל? זכויות האדם הן לא בבעלות השמאל" (עמוד 167).

    שטרסברג-כהן לעומתה, מנסחת מחדש את תפקידה של הרשות השופטת על פי מודל הפרדת הרשויות: "יש רשות מחוקקת שתפקידה לחוקק, יש רשות מבצעת שתפקידה לבצע ויש רשות שופטת שתפקידה לבקר". (עמוד 235). קביעה זו מתעלמת ממסורת עשירה של תיאוריה מדינית המסבירה כי עקרון הפרדה הרשויות נועד לבזר את הכוח ולא להפוך זרוע אחת של הממשלה לשופטת, חוקרת ותליינית. במקום זה היא ממציאה רשות חדשה – "רשות מבקרת" אליטיסטית ולא-נבחרת, שמרכזת בתוכה את כל הכוח, וכופה את עצמה כסמכות עליונה על הרשויות האחרונות. לאור זה אין להתפלא כי דליה דורנר חושבת שבית המשפט של ישראל "פסיבי מדי" ביחס לכנסת. (עמוד 165).

    בשבתו כמקדם הסוציאליזם

    לשופטים יש אג'נדה ברורה גם בחלק מהסוגיות הפוליטיות המובהקות שעומדות על סדר היום. פופולרי במיוחד מבחינתם לדון בשאלת "הזכויות החברתיות". סביב השאלה הזו נחלקים הימין והשמאל הכלכלי בכל העולם המערבי והיא גם נושא לוויכוח עז בתוך ישראל ועולה לדיון סביב חוקי הכנסת באופן תכוף. השופטים, כמובן, מצדדים בעמדות השמאל ומביעים תקווה לחקיקה יותר פרוגרסיבית. כפי שמסבירה שטרסברג-כהן: "אילו היה אפשר לחוקק חוקי יסוד בכל התחומים החברתיים, זה היה מאוד רצוי… ולחוקק חוקים סוציאליים" (עמוד 237).

    ומה עושים כשהכנסת סרבנית, והימין בישראל לא מעוניין לקדם חוקים סוציאליים בכל "התחומים החברתיים"? בשביל זה יש לשופטים כוח לעצב את החוקים בעצמם. בייניש מסבירה: "היום אנחנו חיים בעידן שבו הזכויות החברתיות הן חלק מהמשפט ולכן צריך להגדיר את הזכות". ולא מדובר רק בזכויות תאורטיות אלא גם בהנחיות ברורות ומוגדרות "בית המשפט יכול להתייחס בפסיקתו לקביעת הזכות ולהיקפה" (עמודים 296-7).

    החוק מפריע? הוא כבר יצא מזה. טירקל | פלאש90

    השופט זמיר מתלונן על כך ש"בהיעדר חוקה … האפשרות של בית המשפט לקדם זכויות חברתיות מוגבלת", ואז הוא מוסיף שואל: "מה הבסיס המשפטי שעליו בית המשפט יכול לפתח את הזכויות החברתיות?" (עמוד 138). אבל אל תהיו במתח, כי את התשובה מספק בקלות השופט גבריאל בך: "ברור שהזכות לשוויון, הגם שאינה מצוינת במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חייבת להיות חלק מפרשנות החוק" (עמוד 95).

    מעבר לחקיקה סוציאלית, השופטים מגלים בין השורות כמה חוקים שהם היו רוצים לשנות או לחוקק. מאלף לראות עד כמה מרחיקת לכת תפיסתם לגבי שימוש בכוחה של המדינה כדי לעצב את אורחות החיים של אזרחיה. טובה שטרסברג-כהן, שפסקה נגד פיטום אווזים, חושפת כי ייתכן שהייתה פוסקת לאסור על השחיטה הכשרה: "יכול להיות שאילו הייתה עולה שאלת השחיטה, גם הייתי אומרת אותו דבר" (עמוד 218). ויעקב טירקל, המגלה לקוראים שהוא הפך לצמחוני, אומר כי תיאורטית הוא היה בעד לחוקק חוק נגד אכילת בשר: "לעניין התערבות של המדינה, אני חושב שאנחנו עוד לא יכולים לעשות את זה". לא ייאמן.

    אחת התגליות מקריאת הספר היא עד כמה השופטים מושפעים מהתקשורת אותה הם צורכים. טירקל, לדוגמה, מסביר מדוע הפך לצמחוני: "לפני שנתיים בערך פורסמה כתבה באחד העיתונים שתיארה בצורה מפורטת וצבעונית את המתרחש בבתי המטבחיים. קראתי את הדבר הנורא הזה והתחלחלתי. אמרתי לעצמי: אינני מסוגל עוד לאכול בשר אחרי מה שקראתי שם" (עמוד 257). ואם כתבת צבע רגשנית מסוגלת להשפיע על אורחות חייו הבסיסיים של שופט, מותר רק לתהות עד כמה כתבות דומות בנושאים בוערים יותר עשויים להשפיע גם על החלטות שיפוטיות.

    היחס המועדף שזוכה לו התקשורת משפיע גם על פסיקה, כפי שמתארת עדנה ארבל את שיקוליה בפסק שזיכה את אילנה דיין מתביעת הדיבה של סרן ר': "אני חושבת שזה היה קשור גם לכך שבמקרה הזה היה מדובר בעיתונאית מוערכת עם תכנית משלה" (עמוד 382). לעיתונאים מוערכים עם תכניות משלהם מותר, כך נראה, מה שלאנשים רגילים אסור.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      מוטי הרכבי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין