לפני שנים בודדות בלבד נחתה עלי ההכרה: אני מהמחטטים. אני מניח שאני מהמחטטים מאז שנולדתי, אבל עד אז חייתי בהכחשה. חיטטתי בחשאי, כשעין גברית או נשית לא רואה. ואיפה הבנתי שאני מחטט? במכונית, ברמזור. דור אבולוציוני שלם מנסה להכחיד מהגבר את סממני גבריותו, ואני כמעט דוגמה מושלמת להצלחה הזאת (אם רק היה לי טעם בבגדים). כמו סבון-ללא-סבון, אני גבר-ללא-גבר. בלי גרעפסים, בלי שיעור יתר, בוכה בסרטים, מסוגל לנהל שיחה על הרגשות שלי, נרתע מאלימות, אגרסיביות ונימוסים רעים. ליידי. אבל כמו שגם סבון-ללא-סבון עדיין שורף כשהוא נכנס לעיניים, ככה גם מיליוני שנות אבולוציה הצליחו לשמור מאחז אחד אחרון בגנטיקה שלי: החיטוט באף. לאבות-אבותיי הקדמוניים היתה מסורת של יציאה למסעות איסוף וציד ולינה במערות, ואפי היא הגרסה הממוזערת לכך. המערה כבר שם, את התאואים אני מחפש בכל רגע פנוי. באופן בלתי מודע, כשאני עסוק במלאכה הגברית האינטואיטיבית השנייה (נהיגה), אני יוצא למסעות ציד. ראשי ריק, אבל נחירי מלאים. כשקלטתי את עצמי הרגשתי מבוכה לרגע. ולא רק כי הנהג לידי בצומת בהה בי וחייך בהזדהות (ואולי גם מקנאה: אפי גדול מהממוצע), ולא רק כי התחלף האור ברמזור והייתי צריך להושיט יד מרוחה בסמארק אל מוט ההילוכים (מעניין אם היא תשים לב). פשוט חשבתי שאני לא כזה. ובכן, אני כזה, ואני גאה. רק אל תבקשו ממני להשוות ממצאים. איכס.

(* הקטע הזה נכתב במקור ל"עלמה", עיתון גברי לנשים שמשום מה הסכים שאכתוב עבורו. מ.ז, שערכה את הקטע, אחת הנערות הכי חכמות בעיתונות הישראלית כרגע, בישרה לי בשאט נפש מאוכזבת שהיא לעולם לא תהיה מסוגלת לקרוא ביקורת קולנוע נוספת שלי מרוב גועל).