כותרות TheMarker >
    ';

    ימינו כקדם

    אוסף סיפורים קצרים על חוויות ילדות , בשיכון עולים בבאר שבע

    כי בשלי הסער הגדול הזה

    3 תגובות   יום שני, 18/9/17, 18:06

    ''
    I

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/9/17 20:01:
      ואחר כך הקשבתי לשיר. כה יפה
        18/9/17 19:57:
      פרשנות יפה. לא הכרתי. תודה
        18/9/17 18:06:
      ספר הזוהר קורא מחדש את סיפורו של יונה: יונה - כך הזוהר - זו הנשמה. הספינה היא הגוף. הנשמה שלי, הנשמה שלך. הגוף שלי, הגוף שלך. ולנשמה, יְרֵאַת האלוקים, יש חזון. יש לה נבואה. יש לה מסר לכל העולם מסביב. מהו המסר? קשה לדעת. מסתבר שכל אדם צריך ללמוד את עצמו היטב, ולזהות מהו המסר שלו לעולם, ל"נינוה העיר הגדולה". אבל, וכאן מגיע ה'אַבָל' הגדול, לעיתים קורה ואנחנו בורחים מביצוע השליחות. מתחמקים מביצוע המטרה המיוחדת לנו, רק לנו. שלשמה נשלחנו אנחנו, אני ואתה, לעולם. לפעמים... אנחנו מעדיפים לברוח רחוק, לתרשיש. ואז... לפתע יש רוח סערה. הכל מסביבנו רוקד, לא יציב, לא ברור. ושוב, אנחנו מעדיפים ללכת לישון. להתעלם. לעצום עיניים. נשלח אלינו "רב החובל", שהוא, לפי הזוהר, היצר הטוב. מנסה לעורר, להזכיר, לנער אותנו ולקרוא באוזנינו: מַה-לְּךָ נִרְדָּם?! או אז, בדרך כלל זה קורה סמוך למנחה של יום-הכיפורים, נופל לנו האסימון. אנחנו אכן נזכרים ומבינים שיש לנו שליחות, אישית, וכלל עולמית. נזכרים להיות מי שאנחנו, ומבטיחים לעצמנו, ולכל המבוהלים מסביב, לתת את המיטב ולמצות את עצמנו בשביל עצמנו. למטרת שליחותנו בעולם. ובאותו רגע מפלחת ההכרה בעמקי המודעות שלנו. בפיקחון שאינו יכול לזייף ולהטעות אנו מזהים את האמת, כואבת ככל שתהיה, ומודים אז, בלי להניד עפעף: יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה!

      ארכיון

      פרופיל

      קותיגוטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין