כותרות TheMarker >
    ';

    ימינו כקדם

    אוסף סיפורים קצרים על חוויות ילדות , בשיכון עולים בבאר שבע

    נלה של נילי

    1 תגובות   יום רביעי, 20/9/17, 00:00

    נלה מלבסקי הייתה מהלכת במחנה המעצר בקפריסין, שיערה שנאסף לקוקו גבוה התבדר ברוח החמה שנשבה מהמפרץ, חוף הים המגודר היה מחוץ לתחום והרוח נשבה בעמק שנוצר בין שני מורדות ההרים הגבוהים, שנראו רחוקים כל כך, אך הקיפו את  חוף והים וסגרו עליו בטבעת חנק, גלי הים שהתנפצו על החול הרך השמיעו את רחשיהם בנעימה שכבר התרגלה אליה, הלחות הרבה עומעמה אך במעט מהרוח שנשבה, כל גופה להט מהחום והלחות הבלתי נסבלת, בגדי החאקי שעטתה על גופה היו רחבים בכמה מידות ממתאר גופה הצנום, שהצטמק יותר בשנה האחרונה. ולא נשאר הרבה זכר מהקווים העגלגלים שהיו לה אך לפני כמה חודשים, במולדתה ברומניה. הרבה לא נותר מאותה נערה חייכנית ובטוחה בעצמה, נערה שגדלה בבית חרדי, אורתודוקסי, ששמר בקנאות על קיום אורח חיים חרדי ומסורת חסידית, אך בהגיעה לגיל הנערות, נמשכה כפרפר אל האש, לתנועת הנוער של השומר הצעיר, מראה הבחורים והבחורות שהתכנסו מדי ערב וליהגו בלהט על הציונות הילך עליה קסמים ונשבתה בקסמם, לא הועילו כל אזהרות אביה ותוכחותיו, גם בכיותיה ותחנוניה של האימא לא פעלו כמצופה, שבויה הייתה בלהט האידאולוגי, בוויכוחים, בהחלטות ובעיקר היא מרדה במסורת ובמשפחה.
    רק דבר  אחד נותר מאותה נערה בטוחה בעצמה, ההילוך בגו זקוף, כמתריסה הנה אני כאן. למרות שתווי פניה לא היו יפים כשל אימה, ולמרות ששיערה החום והמתולתל על קווצותיו נצרבו בשמש החמה, ולא היה שטני וגולש כמו של אחיותיה, עדיין הביטחון העצמי שסיגלה לעצמה, נטה בלב כל רואיה תחושה של רצון להתקרב אליה ולהיות במחיצתה. שם במולדתה, רבים היו המחזרים אחרי אותה נערה עגלגלה וחייכנית, אך היא דחתה את כל הניסיונות, ליבה לא שת לכל אלה, ליבה היה נתון באמת ובתמים ללהט האידאולוגי הציוני.
    או אז באו ימי המלחמה הארורה, הגירוש, הגטו, מחנות העבודה, מחנות המוות. ושבה והתכנסה לתוך משפחתה, עברה איתם את המוראות, אך גם שם לא מצאה מנוח לנפשה. בימים אלה סיגלה לעמה את המבט הכנוע, המבויש, לא להרים עיניים, לא להישיר מבט.
    בימים של אחר המלחמה התגלגלה ממחנה עלייה אחד למשנהו, עד שהגיעה עם עליית נוער למרסיי, שם עלתה על ספינה, אם אפשר כלל לקרוא לכלי זה ספינה, ואכן כבר בתחילת המסע , עלתה הסירה על שרטון, וימים כלילות עמלה יחד עם חבריה להוציא את המים שחדרו לספינה, כל תנועה מצד לצד של המעפילים גרמה לספינה לנטות על צידה, באותן שעות אפסו כוחותיה והקיאה את נשמתה, הספינה הרעועה היטלטלה במי ים התיכון ימים ושבועות, היו רגעים שהייתה בטוחה כי היא נוטה להישבר, וכשם שהספינה לא נשברה, וצלחה לה  הדרך עד שהגיעה לחיפה ,כך גם לנלה עמדו כוחותיה עד שנגלה לעינה חוף ימה של ארץ ישראל. מלאת התרגשות עמדה זקופה על חוף ימה של ארץ ישראל. 
    כשהבריטים גילו את הספינה, ומעפיליה הבלתי לגאליים, הגלו אותה ואת חבריה למסע לקפריסין, אז נשברה רוחה. חלתה והייתה צהובה וצפודה כל כך, עד שאחד המלחים חשבה למתה והטיל עליה שמיכה לכסות גופתה, ואילולא טיבור רוזנצוויג שליווה אותה עוד ממחנה העקורים באיטליה, הייתה מושלכת הימה כחפץ שאין לו דורש, וזאת על פי הוראות הקברניט שחשש להתפשטות המחלות, אך טיבור שם עיניו עליה ודאג להשקותה ולהיטיב עמה, וכשעגנו לבסוף בקפריסין, סעד אותה עד ששבה לאיתנה.
    חבריה לתנועה, שקעו בדכדוך, חוסר המעש, הבטלה והשעמום נתנו בהם את אותותיהם, הרעב והמזון הקלוקל לא שיפרו את מצב הרוח, הבגדים שחילק הג'וינט היו גדולים או קטנים ממידתם, וגדרות התיל שסגרו על המחנה מכל עבריו, העצימו את תחושת המחנק העוול והמסכנות.

    אבל דווקא שם, פרחה נלה, הרגישה שוב חיונית ומלאת חיים.
    פוסעת נלה  בגווה הזקוף בשבילים בין האוהלים המתוחים מחוף הים עד לאוהלי המנהלה, לשם מועדות פניה,  בין אוהל המרפאה והמועדון, לקבוצת הבחורים השליחים מארץ ישראל, משפילה מבטה מול איתן ,הבחור החסון בעל הבלורית  המוזהבת, ואבנר הצעיר הנמוך שחום העור וראשו עטור בשפעת תלתלים שחורות מקורזלות. מבטיהם בבחורה השדופה עטויה בלואי סחבות חורכים את נשמתה, חום גופה עולה ואתו עולה סומק עז שמטפס ומתפשט מבין קרביה מעלה לצווארה עד תנוכי אוזניה.
    "שלום לך נילי" - פונה איתן ומעוות את שמה, את השם שנתנו לה הוריה, השם שליווה אותה עד כה, ובוחר לכנותה בשם חדש, ישראלי ומלא תקווה, נ י ל י. נצח ישראל לא ישקר.
    "נלה" – מתקנת אותו. חיוך מבויש על שפתיה, ועדיין אינה מעזה להביט בו, משפילה עיניים.
    "נלה הוא  שם גלותי, יותר טוב שתיקראי נילי, הן את אחת משלנו" – ממשיך איתן, מקבע באוזניה את מנגינת שמה החדש. אבל היא קשובה לסיפא של דבריו, אחת משלנו. כל כך רוצה להשתייך.
    והיא, אישה של מילים, הוויכוחים הדיונים בתנועת הנוער, לימדו וחיזקו בה את כוחה של מילה.
    "ניחא, שיהיה נילי, אצטרך עוד להתרגל, אך לא באתי עד הנה כדי לדון בשמי, מהן התוכניות להיום? כיצד אנו ממשיכים ללמד עברית, להכשיר את העולים לעשייה"- ממשיכה נלה בטון מעשי.
    "היום נלמד כיצד מגדלים עגבניות ושאר ירקות "- עונה אבנר, ונלה מתענגת על אופן הגיית העין של העגבניות בפיו של אבנר, ע ג ב נ י ה, עוגבת על המילה וסמוקה כולה מאדימה כעגבנייה, ככלה העוגבת על בעלה.

    את כל שעות היום בילתה, בליווי שני המדריכים,  אספה את הבחורים והבחורות לרחבה,  ובשיעורים המאולתרים סייעה במלוא כוחה הדל בתרגום ובהנחלת הערכים והמושגים. איך שותלים עגבניות, איך דואגים לעטוף אותן בחום. מתי מבצעים את הקטיף. איתן ואבנר צופים בנערה שהייתה לאישה, בחיוניות שהקרינה, במרץ שליווה את תנועותיה והוקסמו ממנה על כל צעד ושעל. אף היא גמלה להם בחיוכים ביישניים, והתחרות הסמויה שהתנצחה על ליבה של הנערה, שבתה את רוחה.
     
    את שעות הלילה, עשתה עם חברותיה להכשרה, סביב מדורה מאולתרת שרו שירים בשפת המולדת וגם שירים חדשים שלימדו אותם השליחים. כאשר נלה פצחה את פיה, בקול הזמיר שלה, כל העיניים נישאו לעברה, דממה שררה, ונלה נבוכה פסקה מלשיר. זוג  עיניים לא מש ממנה כל אותה העת, טיבור המשיך גם עתה בחוף הבטוח, ללוות את נלה שלו. צופה בקנאה אחר מחול החיזור של  הצברים.  צופה ויודע כל הנסתרות.
    אבנר ואיתן הצטרפו למעגל סביב המדורה, בטבעיות התמקמו בין הבנות, שרים את השירים, מרגישים בנוח להתחכך, לחייך להצליב מבטים. לא ארכו רגעים ארוכים ונלה מרגישה את אצבעותיו של אבנר זוחלות על גבה. חוסר נוחות משתלט עליה והיא מנערת בעדינות את היד שמזדחלת עליה.
    "הרוח נושב קרירה" – מתחיל אבנר  לשיר .
    "הרוח נושבת, אבל שום דבר כאן לא קר ולא קריר" – סונטת בו נילי.
    "שמה באירופה אתם בטח יודעים מה זה רוח קרירה"- מנסה אבנר.
    "קור שאתה לא יכול לדמיין"- משיבה נילי.
    "ומה עשיתם כדי להתחמם" – מנסה איתן לחדור לשיחה.
    "מה עשינו כדי לשרוד" – טיבור מתקן, ואיתן מהנהן.
    נילי מרגישה איך הסומק מציף ועולה מגווה לצווארה זוחל לעבר עצמות לחייה ומבעיר אותן, וכבר אינה יודעת אם החום שחשה בה מהאוויר או מהאווירה. ניסיונותיו של אבנר להוליך שוב על  את אצבעות ידיו לאורך גבה, זוכות ממנה לשינוי תנוחת ישיבה, וברוב תסכולו מוצא עצמו כשידו נשארת מוטלת באוויר וצונחת על החול החם.
    דווקא כשנדמה שאיתן מאבד עניין, ואבנר חש מובס, טיבור נכנס לעובי הקורה, מיטיב את תנוחתו ונצמד קרוב קרוב לבת חסותו. פורש עליה כנפיו הרחבות וכאילו גופו הארוך מטיל צל עליה ומקרר מעט את חום גופה.
    נילי חשה בנוח בקרבתו, אינו מאיים עליה, אך גם אינו מסעיר אותה כמו שני הברנשים עם החספוס הצברי.
    בבוקר המחרת, נילי תשוב ותעשה דרכה אל עבר אוהלי המנהלה, או המועדון וקצת לפני הגיעה ליעדה, תעצור ובתנועה שטרם סיגלה לעצמה, תיטיב את בגדי החאקי הרפויים,  תאסוף את שיערה הגולש לקוקו, אך תקפיד להבליח כמה קווצות תלתלים גולשים על מצחה ועל עורפה כעדר יעלים הגולשים מהגלעד. תגביה את סנטרה ותודה בינה לבין עצמה כי אבנר ואיתן מצאו חן בעיניה והיא אף רוצה למצוא חן.
    קצת לפני האוהל, תקלוט את שמה, ותטה את אזנה לקלוט את הנאמר.
    "אני חושב שאתה צריך להניח לנילי, היא לא רגילה לחיזורים"- שומעת את איתן, ומטה עצמה טוב יותר לשמוע את תגובתו של אבנר, ושומעת קטעי תשובה, נילי, רוצה. סגורה. הסומק שעלה אט אט אמש מגבה לקדקודה , הציף אותה עתה בבת אחת, נטלה בחופזה את רגליה וברחה משם כנשוך נחש.

    נכנסה למועדון, עשרות זוגות עיניים בוהות בה עטורות תפילין, ונזכרה שאך אתמול הוסב המועדון בידי קבוצת מעפילים דתיים לבית כנסת. מראה הבחורים בטליתות מצויצות החזיר אותה לבית הוריה, לשטיבל החסידי בו התפללו אחיה ואביה, הפליגה במחשבותיה עליהם, ולא שמה לב לקולות "החוצה", "פריצות", הקולות חולפים עוברים ונמוגים מעבר לכתפיה, הפרצופים והשמות מתערבבים, מתערבלים והיא הוזה.  אחרי המלחמה שמעה רק מאחיה הבכור, וידעה כי שרד, גונב לאוזנה שמועה כי הוא נשבה בידי הרוסים, אך לא ראתה אותו פנים אל פנים. וכעת הייתה מהרהרת אם החלטתה להעפיל לארץ מנעה ממנה מפגש עם אחיה, וליקוט ידיעות על אביה ואחיה הקטנים, השמועות היו שנרצחו במחנה השמדה אך מי יתקע כף לידה שאכן כך?  געגועים עזים הציפו אותה, ודמעה לחה החלה זולגת על לחיה. הקולות סביבה החלו גועשים  ורמים. עיניים מזרות אימה ננעצות בה, והיא נעמדת דמומה, לחה וחולמת.
    אי משם יד בוטחת הוליכה אותה החוצה, ידו של טיבור נכרכה סביב צווארה ובעדינות אין קץ הוליכה אותה החוצה.   טיבור מביט בה, נלה כאילו שקועה בעולם אחר, עיניים שחורות בוהות בו, נמצאת היא במקום אחר, בעולם אחר. שמץ של טירוף ניבט מהם. טיבור לא מורגל במבט שנטוע בעולמות אחרים. מה היה שערפל את דעתה, האם היו אלה רצועות התפילין שכרך סביב זרועו, והזכירו לה עולם ישן? האם היו אלה צווחות הבחורים האדוקים, שהעלו בה חמת זעם וחרדה מעולם ממנו ברחה? והאם היו אלה געגועים עזים למשפחתה שנגדעה ממנה? לפתע חש כמה מעט ידע על נערה אצילית זו, כבר ידע כמה יכולה להיות שברירית. אך טרם ראה אותה ככה. בעודו מהרהר בה, הושיב אותה על  גזע עץ, והצליח להשיב את רוחה, המבטים הנסערים החלולים התחלפו בעיניים רכות, ונתיב של דמעה חמה שזלגה על ארובות העין הסתיים במקווה מתחת הלחי מעל שפתה העליונה. הוא רצה לשאול מה ראתה, איפה הייתה. ובמקום זאת רק חייך אליה, והיא חייכה אליו במבוכה.
    נלה נעמדת על רגליה, מטיבה את בגדיה, מוחה דמעה בקצות אגודליה, ומחליטה לשוב לאוהל המנהלה , לאוהל בו דובר בה.    
    נקרעת בין תשוקתה להיות במחיצת הצעירים מהעולם החדש, לבין הגעגוע העז שהציף אותה למראה החרדים והעולם הישן. מה יש לה משם? משפחה שלא הכירה בכישוריה וראתה בכל בחורה עקרת בית ורחם לגידול ילדים? חברה שכל מעייניה הם שימור המסורת ללא התחשבות בקדמה וברוחות המנשבות?  עתה כל המסורת הזו נערפה ונשחטה על מזבח קידוש השם.
    לעומת זאת ראתה איך האידיאלים עליהם דיברו בתנועה, הסולידריות והשוויון ממש מתממשים לנגד עיניה. ראתה כי היא שווה בין שווים במחיצת חבריה החדשים אבנר ואיתן. שמחה כל כך בכך. ואולי כל זה היה רק מסווה לחיזורים כפי שאמר איתן אינה רגילה בכך. היא חייבת לברר לעצמה נקודה זו.
    "בוקר טוב"- פנתה לאבנר ואיתן וניסתה לשוות לקולה עליצות שחיפתה על המועקות והחששות שהיו מנת חלקה אך רגע לפני כן.
    "בוקר טוב, העלמה נלה" – מחזיר איתן בעליצות מעושה.
    "לאן נעלמת לפתע" – שואל מתעניין אבנר – "האם לא היית בפתח האוהל לפני כמה רגעים? האם רק דמיינתי את  הצל שלך מאפיל על נשמתי הכמהה לחברתך" – מחרה ומחזיק אבנר באותו טון מעושה, והיא כבר חושבת בליבה כמה כבר הוא יודע? כמה שם לב לציתות שלה לשיחתם,
    "הרגע הגעתי, ואתה בודה רגשות מדמיונך הפורה"- מחזירה לו נלה באותן טון, מנסה לברר לעצמה באיזה מידה משפיעה תשובתה על אבנר.
    "שלום" – אומר איתן ופנה לצאת.
    "טרם הספקתי לומר שלום, וכבר אני אמורה לומר להתראות" – משיבה בתימהון נלה תוך שהיא אוחזת בגבשושית שצימחה לה מאחורי אוזנה, ממששת אותה, מנסה לאמוד את טיבה ומניין צמחה שם. מוזרה לה השפה העברית, המילה שלום משמשת גם כברכה בבואך וגם בצאתך, מחייכים אליה איתן ואבנר, שלום שלום ואין שלום, איזה שלום זה כשהבריטים לא מאפשרים לנו להכניס את שארית הפליטה לארץ. וקולטת כי איתן משאיר לאבנר את השטח לחיזוריו, ככה מהר וויתר עליה, בעוד היא מבקשת לדעת מדוע זה עזב לפתע, פונה אליה אבנר ומבקש שתשיר שוב את השיר ששרה אמש.
    "כמה ענוגה היא שירתך"- מדוע השתתקת לפתע.
    "היו כמה אצבעות שהילכו על גבי, שהפריעו לי להתרכז" – משקרת נלה לאבנר. משקרת נלה לעצמה.
    "צר לי, לא התכוונתי להביך" – מרצין אבנר.
    "בכל מקרה אני נבוכה כאשר החברים משתתקים ומאזינים לשירתי" אומרת נלה את האמת לבסוף, ומרגישה כי עול כבד, יורד מכתפיה.
    "אני מבין"- מחייך אבנר.
    "לאן נעלם איתן" – שואלת נלה.
    "הוא  בחר להשאיר אותנו לבד, הוא מבין שאני חושק בך"- משיב בפשטות אבנר. והסומק שוב עולה וצף, היא לא מורגלת בישירות הזו. וזה נעים לה.
    "לא כאן , לא עכשיו"- משיבה נלה, אומדת כל מילה שתוציא מגרונה.
    "כעת יש לנו משימה, יש ייעוד, בארץ ישראל יהיה לנו זמן לאהבה".
    אבנר מביט בה מובס, מותש , הוא יצטרך כוחות וקסם רב יותר לשבות את לבה.

    "הגיע צו שחרור, אנחנו משתחררים" – נשמע צעקתו של אבנר, באלה הרגעים התקבלה ההודעה במפקדה, הבריטים אישרו למחנה שלהם לעלות ארצה, השמועה מתפשטת במהירות, בחורים בטליתותיהם יוצאים במחול, בחורות שאך תלו כביסה פוצחות בשירה, כל המחנה רוחש כמרקחה. הגיע השחרור.
    נלה, לא הייתה יכולה לצפות לשחרור כה מוקדם, מחשבותיה נתונות כעת לשמחת השחרור, אבל האם גם בארץ היא תמשיך להיות מחוזרת?
    שואלת , מבקשת מאבנר , איך להתארגן עכשיו, ומה אומר איתן, אבל השניים ממהרים למפקדה, לקבל הנחיות, והיא מצטרפת לשאר הבנות, ופוצחת איתן בשירי תנועה. אף אחד כעת לא משתתק לידה, ורק זוג עיניים שחורות כמו שלה , חמות וחכמות מביטים בה מרחוק בחמלה.
    חודש לאחר השחרור, נילי כבר התמקמה בקיבוץ בהכשרה . מארגנת ממריצה והרוח החיה של ההכשרה, כבר נראים זוגות  בין החברים החדשים, המחיצות התפוגגו, ואפילו יש אומרים שיש רומן בין ציפורה מההכשרה לבן קיבוץ וותיק.
    את אבנר ואת איתן היא לא ראתה כלל מאז שהגיעו להכשרה.
    בפתח חדרה המתין לה מדי ערב טיבור, והיא הרגישה ששבה לביתה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/17 13:53:
      תיאור בשפה עשירה וקולחת. יפה

      ארכיון

      פרופיל

      קותיגוטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין