כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    במגרש הרוסים

    36 תגובות   יום חמישי, 21/9/17, 13:10

    בשעה שתיים אחר הצהריים, באמצע יולי, שלהט השנה במיוחד, האוויר בירושלים היה ערפילי ומעושן כמו עולה באש של עצמו. יצאתי מחניית הסטודיו למכונית, שלהטה לא פחות, כאילו עמדה להימס ולהמיס אותי אִתה. פחי האשפה הסמוכים לגדר בריכת הסולטן עלו על גדותיהם, לידם נערמו ערמות של קופסאות קרטון ומסגרת תמונה מעץ. צעיר, פניו כהות ומוארכות,  הצית את קופסאות הקרטון, הלהט סינוור,  מד הטמפרטורה הראה 36 מעלות, האש נישאה מיד. עצרתי ליד הצעיר ובקשתי שיישאר במקום  עד שהאש תכבה.


    "היא תכבה לבד," ענה לי.

    "בכל זאת תישאר, בחום הזה היא עלולה להתפשט."

    "טוב," עשה לי טובה, הבטיח.


    מהרתי לתחנה הבאה שלי באותו יום, אבל במראה הקדמית, הבחנתי  שהבחור מתרחק מפחי האשפה והאש בְּשֶלה. מישהי שהבחינה במבט המודאג שלי, טרחה להגיד לי שהתקשרה כבר למכבי האש. עצרתי בצד, המבעיר נעלם משדה הראיה. טלפנתי למשטרה, כי לא זכרתי מה הטלפון של מכבי האש. בינתיים כובתה השריפה. אין לי מושג, אם מכבי האש הגיעו, המשטרה הגיעה, אבל המבעיר מזמן לא נראה באופק.


    למחרת טלפנו אלי ממספר חסוי. מישהו הציג עצמו, שהוא מהמשטרה ומבקש לגבות ממני עדות על הארוע. מיד הסכמתי.

    "בטלפון אי אפשר, אַת צריכה להגיע אלינו."

    "אליכם," נזעקתי. לא אחת התלוננתי והעדתי במשטרת ישראל, כל הגשת תלונה ארכה חצי יום, אין לי חצי יום מיותר לשרוף במגרש הרוסים. "לא בא בחשבון" עניתי, התקשיתי להאמין שהעזתי לסרב.

    "אם תרצה לגבות עדות, בבקשה, תבוא אלי." התעקשתי.


     ואכן, החוקר הגיע למקום עבודתי. שאל, חקר, רשם. ביני לבין עצמי, תמהתי מדוע אינו מקליט אותי, אבל הוא בשלו, רק כתב. חתמתי על העדות, תם ונשלם, חשבתי. שבוע עבר ושוב הגיע הטלפון החסוי, האם אצליח לזהות את המבעיר, שאל החוק. "כן," עניתי ומיד הבנתי שהסתבכתי, הוזמנתי להגיע למסדר זהוי במגרש הרוסים.


    עפתי, הדמיון התחיל לפעול, סרטי מתח, סרטי פעולה, הנה הם העצורים, עומדים לפני. לא, מה פתאום, הם אמנם לפני, אבל אני במקום נסתר, מוגן ממבטם, אבל לא מעצמי. אני מגניבה מבט, מציצה בהם, אשמה מהם, זה שמשמאל, לא, לא, האמצעי, הלפני אחרון מימין, בעצם, לא, הוא דומה מדי לזה מימינו. איך אקבע גורלות, איך אחליט אם לכסא החשמל או לחיים, איך התחפשתי פתאום לד"ר מנגלה, אלוהים. מה כבר לא עובר לי בראש באותו הרגע.


    ''

     

    ''

    אלוהים, אני אהיה אלוהים, אני נבהלת,הרגשתי שההתנגדות נחלשת, שעוד מעט איכנע.

     

    Image result for ‫מגרש הרוסים תמונות‬‎

    מוסקוביה, מגרש הרוסים פעם. 

    מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני בשנת 1860, בגבול  רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. (מויקי)


    Image result for ‫מגרש הרוסים תמונות‬‎

    מגרש הרוסים היום. שטח מריבה.

    מאז אוקטובר 2006 דורש  ולדימיר פוטין  להחזיר את המתחם כולו לבעלות רוסית. 

     

    והנה, אני שם, במגרש הרוסים, עברתי את הבידוק בכניסה, הנחו אותי לחדר חקירות 152. יותר משלושים שנה אני גרה בירושלים, לא אחת נזקקתי לשירותי המשטרה, תמיד חוויתי מריטת עצבים, בלאגן, אי עמידה בלוח זמנים, המתנה מיותרת, הזנחה. כל התייצבות בתחנת משטרה ולא משנה מאיזו סיבה היתה מחזירה אותי לשנות השירות הצבאי, להמתנה בחדרי השלישות.


    ובכן, הפתעה. משהו השתנה במגרש הרוסים. הביתנים, הפזורים במגרש, מסויידים, ממוספרים, שלט המספר בולט על כל ביתן. השבילים בין הביתנים נקיים. יש שלוט לשירותים הציבוריים. הנקיון בשירותים סביר, אפילו יש שם נייר טואלט. ימות המשיח, אני חושבת ומתקרבת לביתן המיועד.


    אמנם הדלת היעודה לא נפתחת, אבל מישהו לידי, בלבוש אזרחי, אולי איש משטרה סמוי, מבחין במצוקתי, לוחץ על כפתור, שזם... הדלת נפתחת לפרוזדור המתנה, עם שולחן קטן ומספר ספסלים, הפרוזדור מוביל לחדרים, שדלתותיהם סגורות. אני מקישה על אחת הדלתות, שואלת על החוקר א., אבל הוא איננו שם.

     

    אני עוטה מסכה של חסרת אונים עצבנית, צדקנית, מאשימה, נעלבת, נדמה לי שהמסכה תפורה לפרצופי. "...אבל הוא קבע איתי פגישה." מישהו שם מתרשם מפרצופי הזעוף, מנסה להסיר ממני את המסכה, "בבקשה תמתיני, הוא עוד מעט יבוא," הוא אומר לי.


    אני מרגישה איך מסכת הדפוקה, שלא באשמתה, הולכת ומתהדקת לפרצופי. איך מתחילה הרתיחה שבפנים. אני ניגשת למזוג לעצמי כוס מים, לצנן את הרתיחה. אבל ליד מתקן המים, אין כוסות. אני מתנפלת על השוטרת הראשונה שיוצאת מאחד החדרים. היא מתנצלת, היא לא אחראית לזה. אני ממשיכה לרתוח, עוד מעט אוכל להכין לעצמי קפה מעצמי. מגיע לך, אני גוערת בעצמי, היית צריכה ללמוד מנסיון. מישהו נכנס לפרוזדור ההמתנה, ודאי זהה אותי לפי הפרצוף החמוץ, פונה אלי בשמי, מתנצל. אחור של רבע שעה, יכול היה להיות גרוע יותר, אני מתנחמת.


    "דברתי עם הסניגוריה הציבורית, לצערי, עורכת הדין משם מאחרת, אבל היא בדרך." הוא מתנצל ושוב מתנצל, שהאשמה לא בו, מאתמול היא יודעת, עורכת הדין, על מסדר הזיהוי, יכלה להגיע בזמן.


    דלתות נפתחות ונסגרות. הנה השוטרת שבפניה רטנתי שאין כוסות למים, בידיה שתי כוסות קרטון, היא מגישה לי אחת מהן, את השניה היא שומרת לעצמה. הם בכל זאת משתדלים, אני מציינת לעצמי, ומודה לה, תוהה למה לא הביאה עוד כוסות גם לממתינים האחרים ושמחה על ההתעסקות במים, שתמלא לי דקה של המתנה.


    באחור של  45 דקות הגיעה עורכת הדין מהסניגוריה הציבורית. החוקר היה הראשון להתנפל עליה, הוא באמת השתדל להוכיח לי, שחל שיפור במשטרה, המשטרה שהוא משרת בה היא משטרה אחרת מזו שהכרתי. גם אני הוספתי את אי שביעות רצוני, אבל איכשהו הטרוניה לא זרמה לי, לא נעים להודות, אולי בגלל שהגיעה אשה, אולי בגלל שהגיעה ערביה, אולי בגלל שהתנצלה על הפקקים, אולי בגלל אלף סיבות אחרות, סימפטתי אותה, הבנתי, אפילו קצת הזדהיתי. מאז שאני מודעת לעצמי יש לי מין תכונה כזאת, צודק לא צודק, תמיד אני מצדדת בדפוקים. למרות האחור, עורכת הדין התעקשה על זכותה להיות נוכחת במסדר הזהוי, ועל חובתה לדווח על תנאי המסדר ועל פגמיו. החוקר התנגד, וטען שבגלל האחור, שלא תתקטנן איתו, אין זמן לדקויות של מילוי או אי מילוי טופס. המלים שהוחלפו שם, אף שעפו בנוכחותי, לא הצטיינו באדיבותן.


    עורכת הדין התקשרה לסניגוריה הציבורית,  התלוננה שמאיימים עליה, שלא  נוהגים לפי החוק. החוקר שִנֵס מותניים ואיים שיתלונן על האחור. למעגל הניצים הצטרפו עוד שוטרים שהציצו מבעד לדלתות, איזו פקידה לא הסתירה את דעתה על עורכת הדין. ניצוצות עפו, כל אחד הוסיף איזה גיץ, גפרור של עצה, עוד מעט תוצת גם פה אש, גם היום הזה להט כהוגן. רק הזמן בשלו, לא עמד מלכת, רץ.


    אחרי דין ודברים שלא הובילו לשום מקום,  הוזעק למקום חוקר בכיר, הפריד כוחות, די לבושות. כולם חוץ ממני, שנתבקשתי לחכות, נבלעו בחדר החקירות. הדלת נסגרה בפני. דה פארטי  איז אוור. עוד כעשר דקות נקפו. הוזמנתי לחדר, הריב שכך, הכל, כולל עורכת הדין,  נראו מפוייסים. הושיבו אותי מול מסך של מחשב. העלו סדרה של בעלי פנים כהים, מוארכים, כולם בתספורת דומה, אף אחד מהם לא חבש כובע כמו המצית, כשראיתי אותו.

    אלוהים, או שאף אחד מאלו אינו האיש, או שכולם אחים, אולי רק מצד האמא. אף אחד לא דמה למצית. הייתי צריכה להתבאס, אבל רווח לי.


    "אף לא אחד מהם," פסקתי,  מה שמיד העלה חיוך על פניה היפות של עורכת הדין מהסניגוריה, נהיינו כמעט חברות.

    "אני לא מסוגלת להצביע על אף אחד," המשכתי, נדמה לי שהחוקר רשם את דברי. עורכת הדין הססה רגע.

    "הבטחתי שלא אדבר," אמרה, "אבל אולי תחזרי על המשפט הראשון."

    "איזה משפט?"  תזכירי לי, בקשתי ממנה.

    "טוב אבל אסור לי לדבר פה," ענתה.

    "רק תזכירי לי מה אמרתי," בקשתי.

    "טוב, תזכירי לה," הסכים לה פתאום החוקר, מפויס, אף סימן של יריבות לא נותר על פניו.

    "אף לא אחד מהם," היא אומרת. "אף לא אחד מהם," אני חוזרת על דבריה,

    "בבקשה לרשום את זה," היא פונה לחוקר.


    בראוו, חברה, כל הכבוד, אני אומרת לעצמי, ובא לי לקום מהכסא ולחבק אותה פתאום. אור של נינוחות שורה בחדר, כאלו חתמנו לפחות על הסכם שלום.


    כשאני קמה לצאת, כולם קמים איתי, תם ונשלם. בפרוזדור עורכת הדין הערביה מהסנגוריה הציבורית, שואלת אותי, איפה קניתי את הסנדלים שלי,

    "פיל אל קודס," אני עונה, ומוסרת לה את שם החנות.

    חיוך מרוח של שפתי.

     

    ''

    ''

     

    למעלה, סרט קצר, "במגרש הרוסים, מוסקוביה " של ענר פרמינגר, מעניין

     

    * על מגרש הרוסים  בויקי -

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%A9_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D

     

    כתבה: באבא יאגה

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/10/17 22:53:

      צטט: שטוטית 2017-10-18 19:35:37

      סיפור מארץ הסיפורים. רק את מסוגלת לכתוב כך. וואללאק את צריכה למסור לי גם את שם החנות. לא שבזמן הקרוב או הרחוב אני מתכוונת להגיע לירושלים :)
      תפדלי, בואי, אבל קודם תראי את הסרט שעשיתי, זה בכלל יעשה לך חשק לבוא לבקר

       

        18/10/17 19:35:
      סיפור מארץ הסיפורים. רק את מסוגלת לכתוב כך. וואללאק את צריכה למסור לי גם את שם החנות. לא שבזמן הקרוב או הרחוב אני מתכוונת להגיע לירושלים :)
        30/9/17 15:02:

      צטט: כורך דברים 2017-09-30 07:36:17

      ''

       

      איפה מצאת את הפלא הזה?

        30/9/17 07:36:

      ''

        24/9/17 21:30:

      צטט: P65 2017-09-24 21:06:29

      חוויות
      כן, חוויות זה לחיות
        24/9/17 21:29:

      צטט: חבצלתהעמקים 2017-09-24 15:15:08

      לא הצלחתי להבין מה הרלוונטיות של עורכת הדין לסיפור. או היותה יפה. או עניין הסנדלים. ואם היא היתה יהודיה, לא יפה, ולא מגלה עניין בסנדלים שלך, גם היית מכניסה אותה לסיפור? ד"א, בהנחה שהמצית ביצע את ההצתה כשהטלפון הנייד שלו נמצא עליו, המשטרה היתה יכולה לאתר אותו בקלות, אבל מכיוון שהיה כאן תכנון מראש, ככל הנראה, לא הגיע עם הנייד עליו. בכל מקרה, כתיבה משובחה
      תודה רבה.
      ענין עורכת הדין לא שייך ולא שייך, חוץ מעובדה אחת, שייך למה שהתרחש ולמה שהרגשתי, או ליכולות הקליטה שלי. מי אמר שהכל צריך להיות שייך, אני אוהבת את מה ואת מי שלא שייך
        24/9/17 21:06:
      חוויות
        24/9/17 15:15:
      לא הצלחתי להבין מה הרלוונטיות של עורכת הדין לסיפור. או היותה יפה. או עניין הסנדלים. ואם היא היתה יהודיה, לא יפה, ולא מגלה עניין בסנדלים שלך, גם היית מכניסה אותה לסיפור? ד"א, בהנחה שהמצית ביצע את ההצתה כשהטלפון הנייד שלו נמצא עליו, המשטרה היתה יכולה לאתר אותו בקלות, אבל מכיוון שהיה כאן תכנון מראש, ככל הנראה, לא הגיע עם הנייד עליו. בכל מקרה, כתיבה משובחה.
        23/9/17 13:02:

      צטט: ~בועז22~ 2017-09-23 06:34:46

      "כמעט" סיפור קפקאי... (:
      כמעט, בגלל החיוך שנמרח על פרצופי בסוף
        23/9/17 06:34:
      "כמעט" סיפור קפקאי... (:
        22/9/17 18:55:

      צטט: דוקטורלאה 2017-09-22 14:36:52

      זהו מצב של "אין ברירה". כאשר מודיעים על אירוע למשטרה חייבים להעיד לגביו. אדם הגון אינו יכול להישתמט מחובה זו. אבל ידוע ברבים כי זו טירחה גדולה הקשורה בהתרגזויות מכל המינים, לפי מה שקורה בחדר החקירות. אי אפשר להימלט ואי אפשר להעיד בדרך אחרת ונוחה יותר.
      נכון, אין ברירה

      אבל זה כרוך בסערת נפש לא קטנה

        22/9/17 14:36:
      זהו מצב של "אין ברירה". כאשר מודיעים על אירוע למשטרה חייבים להעיד לגביו. אדם הגון אינו יכול להישתמט מחובה זו. אבל ידוע ברבים כי זו טירחה גדולה הקשורה בהתרגזויות מכל המינים, לפי מה שקורה בחדר החקירות. אי אפשר להימלט ואי אפשר להעיד בדרך אחרת ונוחה יותר.
        22/9/17 12:54:

      צטט: shimenben 2017-09-22 12:02:15

      אם זה לא תסכול אז מהו תסכול? (מגרש הרוסים ישר זרק אותי במחשבה לאחד מספריה של בתיה גור, ולאוחיון שיפתור את התעלומה- וקבלתי תעלומה בלתי פתורה, וסיפור לא פחות טוב)
      ואללה, תודה רבה, אכן תסכול

       

        22/9/17 12:02:
      אם זה לא תסכול אז מהו תסכול? (מגרש הרוסים ישר זרק אותי במחשבה לאחד מספריה של בתיה גור, ולאוחיון שיפתור את התעלומה- וקבלתי תעלומה בלתי פתורה, וסיפור לא פחות טוב)
        22/9/17 11:14:

      צטט: שושנה13 2017-09-22 10:29:54

      התעוררתי לפנות בוקר. השעה היתה אולי 4 בבוקר. הרחתי ריח של שריפה. פתחתי את התריס, והתברר שפחי האשפה דולקים. הפחים סמוכים לעצים. צלצלתי למכבי אש. הכתובת לא היתה ידועה לעובד. לקח זמן לברר איפה זה. א"כ התבקשתי לתאר את גובה הלהבות. בינתיים גיצים עפו אל העצים. לא הסתכלתי על השעון, אבל לקח להם די הרבה זמן להגיע. למרבה המזל, האש לא התפשטה. מישהו כנראה זרק סיגריה - שעדיין דלקה - לפחי האשפה. כתבתי פעם על אסון הכרמל. הייתי מצפה שעתה הגישה תהיה אחרת.
      זוכרת שכתבת על זה. השאלה היא מה אפשר לעשות

       

        22/9/17 10:29:
      התעוררתי לפנות בוקר. השעה היתה אולי 4 בבוקר. הרחתי ריח של שריפה. פתחתי את התריס, והתברר שפחי האשפה דולקים. הפחים סמוכים לעצים. צלצלתי למכבי אש. הכתובת לא היתה ידועה לעובד. לקח זמן לברר איפה זה. א"כ התבקשתי לתאר את גובה הלהבות. בינתיים גיצים עפו אל העצים. לא הסתכלתי על השעון, אבל לקח להם די הרבה זמן להגיע. למרבה המזל, האש לא התפשטה. מישהו כנראה זרק סיגריה - שעדיין דלקה - לפחי האשפה. כתבתי פעם על אסון הכרמל. הייתי מצפה שעתה הגישה תהיה אחרת.
        22/9/17 10:18:

      צטט: גילהסטחי 2017-09-22 08:51:41

      מי שמבעיר את הקיץ באש מקבל כרטיס לגיהנום. וכדי להיות אזרח טוב ותורם צריך ליישר קו עם הביורוקרטיה. אהבתי את סיפור השוליים על עוה"ד.
      זה נחמד לשמוע, כי לא הייתי בטוחה אם אכן להכניסו

       

        22/9/17 10:16:

      צטט: התרנגול 2017-09-22 07:18:49

      מישהו אמר לי פעם שכל התרנגולים אותו דבר. אז ניקרתי לו באוזן שיתבייש!
      טוב עשית, והוא התבייש? אם לא, תנקר לו שוב ושוב

       

        22/9/17 08:51:
      מי שמבעיר את הקיץ באש מקבל כרטיס לגיהנום. וכדי להיות אזרח טוב ותורם צריך ליישר קו עם הביורוקרטיה. אהבתי את סיפור השוליים על עוה"ד.
        22/9/17 07:18:
      מישהו אמר לי פעם שכל התרנגולים אותו דבר. אז ניקרתי לו באוזן שיתבייש!
        21/9/17 23:37:

      צטט: איציק אביב 2017-09-21 23:04:47

      כתוב היטב.
      תודה רבה, איציק
        21/9/17 23:36:

      צטט: א ח א ב 2017-09-21 22:56:42

      חוויות מהסוג האישי
      האישי כמעט לא ניתן להפרדה מהשאר

       

        21/9/17 23:04:
      כתוב היטב.
        21/9/17 22:56:
      חוויות מהסוג האישי
        21/9/17 22:17:

      צטט: bonbonyetta 2017-09-21 20:29:14

      *

      למלא חובה אזרחית זה לא קל, אבל אני חושבת שצריך לעשותה במשולב עם אמינות אישית, לפעמים זה לא קל.

      לא, ממש לא קל, במיוחד בחום המגעיל שהיה באותו יום

       

        21/9/17 22:16:

      צטט: זונות פוליטיות 2017-09-21 19:29:16

       

      ברוטוס:   סליחה שאני מתקרצץ. הפתרון הוא להוציא את הסלולארי ולצלמותו שם, ליד האש ולומר לו שככל שתהיה דליקה שלא יתפלא שהמשטרה תגיע אליו


       

      נטוס:      על הכביש, לפני מספר שבועות עבריין תנועה אלים ביותר נסע לימיני בנתיב אוטובוסים וניסה להידחף לפני, בתור שגזל דקות ארוכות ממי שעמד בתור. החלטתי שלא אתן לו ליהנות מרוחב ליבי. נצמדתי אל רכב שלפני והוא נעמד לצידי, זועף, זועם, מקלל, מאיים בתנועות ידיים מאיימות "חכה, חכה!". נעלתי את הדלתות ולא הבטתי אליו. מאחוריו, נהגי האוטובוס עצבניים החלו לצפצף והאלים המשיך לאיים. הרמזור הפך לירוק ואני נצמדתי לרכב שלפני והתחלנו לנסוע, העבריין שבר ימינה ונכנס באוטובוס שעקפותו מצד ימין. שמעתי רעש של תאונה, הבטתי במראה וראיתי פינה שמאלית של אוטובוס תקועה בדלת ימין של האלים. המשכתי לנסוע ואמרתי לעצמי שזה המעשה הטוב של היום, שיש צדק ושיש אלוהים וקוראים לו ליאוניל מסי

      זה נכון, מאד מהרתי באותו רגע ואיכשהו לא היה לי השכל להפעיל המצלמה, בכל זאת לא נולדתי עם הסלולר, ולפעמים שוכחת אותו

      ..


        21/9/17 20:29:

      *

      למלא חובה אזרחית זה לא קל, אבל אני חושבת שצריך לעשותה במשולב עם אמינות אישית, לפעמים זה לא קל.

        21/9/17 20:06:

      צטט: ד. צמרת 2017-09-21 17:01:07

      צטט: amii 2017-09-21 15:28:06

      ואולי המצית לה כיכב במסדר. הוא חופשי להצתה הבאה
      האמת, זה מה שחשבתי,

       

      לדעתי אינו מצית, אלא רשלן ובטלן.

      כן, גם אני חושבת, כי הוא לא ברח, כשפניתי אליו

       

        21/9/17 20:05:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-09-21 16:33:42

      קראתי פעמים אחדות. תחנות הצדק פועלות לאט, לא ממש ביעילות, אם בכלל. (היה לי שכן מטרידן. התלוננתי. שוטר בא לחקור ... אותי 4 חודשים לאחר התלונה. למטריד שלום).
      אצלי זה נמשך כשבועיים, יחסית לא נורא

       

        21/9/17 20:04:

      צטט: rossini 2017-09-21 16:22:57

      סיפור שכזה.

      מסובך למלא חובה אזרחית.

      נכון, וארוך כאורך הגלות

       

        21/9/17 19:29:

       

      ברוטוס:   סליחה שאני מתקרצץ. הפתרון הוא להוציא את הסלולארי ולצלמותו שם, ליד האש ולומר לו שככל שתהיה דליקה שלא יתפלא שהמשטרה תגיע אליו


       

      נטוס:      על הכביש, לפני מספר שבועות עבריין תנועה אלים ביותר נסע לימיני בנתיב אוטובוסים וניסה להידחף לפני, בתור שגזל דקות ארוכות ממי שעמד בתור. החלטתי שלא אתן לו ליהנות מרוחב ליבי. נצמדתי אל רכב שלפני והוא נעמד לצידי, זועף, זועם, מקלל, מאיים בתנועות ידיים מאיימות "חכה, חכה!". נעלתי את הדלתות ולא הבטתי אליו. מאחוריו, נהגי האוטובוס עצבניים החלו לצפצף והאלים המשיך לאיים. הרמזור הפך לירוק ואני נצמדתי לרכב שלפני והתחלנו לנסוע, העבריין שבר ימינה ונכנס באוטובוס שעקפותו מצד ימין. שמעתי רעש של תאונה, הבטתי במראה וראיתי פינה שמאלית של אוטובוס תקועה בדלת ימין של האלים. המשכתי לנסוע ואמרתי לעצמי שזה המעשה הטוב של היום, שיש צדק ושיש אלוהים וקוראים לו ליאוניל מסי

       

      ..


        21/9/17 17:01:

      צטט: amii 2017-09-21 15:28:06

      ואולי המצית לה כיכב במסדר. הוא חופשי להצתה הבאה

       

      לדעתי אינו מצית, אלא רשלן ובטלן.

      קראתי פעמים אחדות. תחנות הצדק פועלות לאט, לא ממש ביעילות, אם בכלל. (היה לי שכן מטרידן. התלוננתי. שוטר בא לחקור ... אותי 4 חודשים לאחר התלונה. למטריד שלום).
        21/9/17 16:22:

      סיפור שכזה.

      מסובך למלא חובה אזרחית.

        21/9/17 15:44:

      צטט: amii 2017-09-21 15:28:06

      ואולי המצית לה כיכב במסדר. הוא חופשי להצתה הבאה 
      מאד ייתכן, ולכן כל כך פחדתי לטעות ולהאשים מישהו אחר
        21/9/17 15:28:
      ואולי המצית לה כיכב במסדר. הוא חופשי להצתה הבאה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין