חזיון

אני יוצא מהפתח לשמע צעקות ורעש של משהו שנופל על הרצפה. ברחוב כמה אנשים מביטים לכוון חנות שנשדדה ע"י אדם שנראה ממהר להסתלק מהמקום. אני מחליט לרדוף אחריו ולא לוותר.  רואה את עצמי ממהר תחילה בהליכה ואחרי כמה עשרות מטרים עובר לריצה.

מגיע אליו, מניח יד על גבו, מעילו ואוחז בו בחוזקה.

הוא מסתובב אלי, פניו מעוותות בשנאה ומבטו רושף אש זועמת. הוא נאבק בי ושנינו נופלים על המדרכה.

אני קם, אוחז בכנף בגדו וגורר אותו לכוון המשרד. הוא מתנגד, מכה בי בכל גופי באגרופים, בועט, נאבק להשאיר את המעיל ולברוח. אני אוחז בחוזקה והזעם מקנה לי כוח על אנושי. כולם עומדים מסביב ומביטים.

הזוי.

מעגל גדול של מבטים דמומים. שתיקה.

אני מכניס אותו למשרד ומוצא ביד שלו סכין יפנית. לוקח אותה ומניח אותה על השולחן. הוא מנצל את ההזדמנות שדעתי מוסחת ומזנק לעבר הדלת. אני מזנק אחריו מפיל אותו שוב וגורר אותו חזרה פנימה.

הוא נאבק כחיה ובועט בי תוך שכיבה על הרצפה. אני מסתובב כדי לנעול את הדלת והוא שוב מנצל חוסר ריכוז רגעי ומזנק לעבר הסכין שהנחתי קודם בחוסר זהירות על השולחן.

הוא אוחז בסכין. המבט שלו הופך לפתע מאיים. מבט חדש. כוחני. יש לו סכין ביד.

אני אוחז בו בכנף המעיל ומצווה עליו להניח את הסכין. הוא מנופף את הסכין בידו הרחוקה ממני ומאיים לדקור אותי אם לא אתן לו לצאת. אין לי הרבה מה לעשות ואני חושש מהיד הרחוקה. הסכין מאיים.

הוא מושיט יד ומסובב את המפתח. תוך כדי שהוא פותח את הדלת אני מזנק אחריו, נחוש שלא לתת לו לברוח.

אני מכה בגבו והודף אותו לרצפה. בחוץ קהל אדיר של עשרות אנשים, אולי אפילו יותר ממאה. עומדים במעגל מהופנטים מביטים לעבר קולות המאבק שבוקעים מהמשרד.

כשהדלת נפתחת ושנינו מתגלגלים על המדרכה שבחוץ, הם נרתעים בבהלה. תופסים עמדה מרחוק. רחוק ובטוח.

הסכין עדיין בידו ואני ממשיך לאחוז בחוזקה בכנפי מעילו. הוא ממשיך לאיים עלי בדקירה אבל לא מעז. משהו חסר לו כדי לעבור את הגבול ולדקור. אני נזהר. משתדל שלא לדחוף אותו מעבר לקו. מדבר. מבקש שוב ושוב שיניח לסכין.שואל אותו אם הוא רוצה לדקור אותי והוא אומר כן.

כולם עומדים במעגל ומביטים במאבק המצמרר.

הזוי.

אני מבזיק מבט להרף עין לעבר האנשים, מבקש עזרה. שמישהו יתפוס לו את היד. ירתק לו את היד. כולם קפואים.

האם זה נמשך נצח או שרק נדמה לי.

כמו בהילוך איטי אני רואה לפתע את ה"משוגעת" של הרחוב, פורצת דרך מתוך מעגל האנשים, צורחת בזעם, בועטת בו ברגליה ומכה בו בראש עם הארנק השחור שלה. כמו נמרה זועמת.

הוא מופתע ומביט בתימהון לכוון שלה. גם אני.

אני מנצל את הבלבול, מכה בידו ומעיף ממנה את הסכין. הסכין עפה לכוון הקהל.

עכשיו הוא רק שודד עלוב שמוטל על המדרכה. אין לו סכין.

אני מתיישב עליו כשפניו כלפי מטה, מרתק אותו לרצפה ומורה ל"משוגעת" להתקשר למשטרה ולהזעיק עזרה.

היא מודיעה לי שכבר התקשרה.

עכשיו הזמן טס. תוך שנייה מגיעים שני צוותי שוטרים, מניחים עליו אזיקים וגוררים אותו לתוך המשרד.

אני מתיישב בכיסאי, רועד ממאמץ ומתח. תשוש. השוטרים מתחקרים, מרגיעים.

אחר כך השודד הכבול מובל לניידת. האזיקים שלו מצלצלים ומתרחקים.

התמונה סוריאליסטית.

השקט חוזר לרחוב. בחוץ כבר אין אנשים, כמעט.  שקט.

על השולחן שלי נשארים מזרק ומבחנה שהיו כנראה אצלו בכיס.

הסכין נלקחה. ראייה.

אני נשאר בתוך השקט.

הכול הזוי.

בראש אני רואה את היחידה שזינקה ועזרה לי לנטרל את הסכין.

היא לא פחדה וגם לא פחדה להתערב.

משוגעת ? אולי לא.

חשבתי כל הזמן שהיא כזו. תמיד נראתה לי שרוטה משהו. מוזרה.

והיא היחידה שהתערבה בעוד כולם עמדו וצפו במעגל.

הרבה גברים. כולם גיבורים וכולם שפויים. ישראלים.

נזכרתי בספור על הקטנוען ששכב דקות ארוכות על הכביש.

כולם שתקו, כמו אז. כך עכשיו.

רק המשוגעים מחו.

כמו אז. כך עכשיו.

הזוי.  הכל הזוי.