כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    דוקטור וולפה וגונג

    15 תגובות   יום שבת, 30/9/17, 21:42

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

     

     

    ועכשיו חזרה אל הזיכרונות המגעילים.

    אתה בטח לא יודע כל דבר אבל הזיכרון שלך לא חושף מקרים בהם חיסלה "ההגנה" את אנשיה שלה.  אולי חוץ מאת יוסף לישנסקי (לא בדיוק ברור וחוץ מטוביאנסקי שנחשב למרגל אמיתי. גם כן סתם טעות).

    זהו, פחות או יותר. אז מה שורף לך להביא כאן את חיסולו המכוער של הדוקטור מיכאל וולפה, רופא השיניים?

    פעם כשהיית מזכיר הקיבוץ, קדנציה א', הזמין את עצמו לראיון דיסקרטי חבר הקיבוץ ווֹפֶּה.(הוא דן ווֹלְפֶּה). הראיון הדיסקרטי היה כמובן אתך. הוא שטח בפניך בקשה:

    אביו ז"ל קבור בנחלת יצחק. הוא, וופה, מטפל בענייני תחזוקת הקבר. את זה מבצעת חברה שזה עיסוקה וזה עולה 80 לירות בשנה. וופה מבקש לקבל את הסכום מתקציב "עזרת הורים", הנתון באורח בלעדי לשיקול מזכיר הקיבוץ. זהו.

    ''

    אתה לא ידעת ולא שמעת כלום על האבא הזה של וופה, רק שהייתה סברה שהוא נרצח בדריסה ע"י ערבים. בהרהור שני הזכרת לוופה שיש לו אח, שמעון, ושאם כבר צריך את הסכום אז שקיבוץ יזרעאל יתן 40 לירות והאח שמעון ייתן גם כן סכום כזה.

    אתה זוכר היטב שוופה התרגז נורא עד כדי כך שהצהיר שאם הוא, תמורת כל השנים שנתן וייתן לקיבוץ לא מאפשרים לו לכבד את זכר אביו אז הוא יעזוב את הקיבוץ. ההתרגשות הייתה מעל ומעבר. בסופו של דבר בלעת את זה ובסעיף "עזרת הורים" נקבע שוופה מקבל 80 לירות בשנה לטיפול בקבר של אביו. 80 לירות זה לא היה סכום קטן בימים ההם. אבל אתה לקחת על עצמך את האחריות על הבקשה המפתיעה. למה מפתיעה? למה אחיו של וופה לא ישלם את חלקו? אתה חשת שיש פה איזו שהיא בעיה ולא המשכת עם הקושיה הזאת.

    ''

     

    לפני שנתיים, נפטרה אייר, בתו של וופה. היא חלתה בסרטן וזה לקח איזה שנתיים עד שנגמרה. במהלך הזמן הזה טפלה בה בתך נטע במסירות שאין כמוה. יום אחד ספרה לך בתך נטע כבדרך אגב שהסבא של אייר, ד"ר מיכאל וולפה רופא השיניים, לא נדרס ע"י ערבים (כמו שוופה ידע לספר) אלא נרצח בידי אנשי ההגנה.

    אתה ממש נדהמת. הרי אתה יודע שחברי מחתרת ה"הגנה" לא רצחו אף פעם אחד משלהם, ואפילו אם כן, אתה לא שמעת על כך. אבל מסתבר שהייתה עיתונאית שטרחה לברר מה שם בדיוק קרה ולאחר תחקיר מעמיק סיפרה למשפחה את האמת על הפרשה. זה הופיע בפירוט "בווקיפדיה" עד לפני חצי  שנה אבל משום מה נעלם כסתם אינפורמציה. לאחר חיפוש מייגע  הגעת אל אחת מכתבותיו של פלוני יפתח מזור ובה מספר נכדו של מיכאל וולפה שגם שמו הוא מיכאל וולפה את הסיפור בפירוט רב.

    אז בקיצור, רופא השיניים מיכאל וולפה היה מאנשי תנועת "ברית שלום", קיצוני ביותר בדעותיו ובמאמצים שעשה למען הרעיון. מישהו הסגיר בידי הבריטים סליק נשק במוסד בן-שמן, בו עבד מיכאל וולפה כרופא שיניים. וולפה, היה גם חבר בהגנה.  אנשי ההגנה חשדו כי הוא האשם והחליטו לחסל אותו. הוא נרצח בדריסה ואולי גם בירייה סמוך לביתו שברחוב ז'בוטינסקי פינת סוקולוב.

    ''

    במשך שנים  נשמרו הפרטים בסודי סודות אפילו מעיני בניו. תנועת "ברית שלום" הייתה מן "שלום עכשיו", בראשותם של כמה פילוסופים "יקים" כמו מרטין בובר, גרשון שלום, הוגו ברגמן ועוד. הם רצו שתקום פה מדינה משותפת לערבים וליהודים ושתהיה דמוקרטית לגמרי. כמובן שזה לא מצא חן בעיני אף אחד מהיישוב. יתכן שזאת הסיבה האמיתית לחיסול האבא של וופה.

    זאת עוד פרשה בואשת שארעה לפני עשרות שנים והוסתרה מהציבור, כמו פרשת "היוצק". מיכאל וולפה, הנכד של מיכאל וולפה, הוסיף וסיפר כי גם אליהו גולומב, ראש ההגנה, וגם ראש העיר תל אביב ישראל רוקח התפנו לטפל באלמנה גרטה וולפה וסייעו לכך שתעבור קורס לסייעות שיניים, זאת על חשבון ההגנה. 

    עוד משהו מעניין: כשאימא של וופה הייתה מגיעה ליזרעאל לבקר אותו ואת אשתו ואת נכדתו, הייתה תמיד עושה זאת דווקא בשבתות. אתה שאלת איך היא מצליחה לעשות את זה ואמרו לך שיש איזה נהג טקסי שבאופן קבוע ומתמיד מסיע את גרטה לכל מקום מתי שהיא רוצה. היא לא צריכה לנסוע בטרמפים. אתה ראית את האיש ואת הטקסי שלו ממתינים לאורך כל הביקור. לשאלתך ענו לך שלאיש הזה אין שום קשר משפחתי לגרטה וולפה והוא עושה את כל זה כמצווה של עזרה לאלמנות.

    הניחוש האוטומטי: אליהו גולומב וישראל רוקח סגרו גם את זה אתו.

     

    אגב, אותו יפתח מזור (דוקטור לכל מיני דברים) היה אצלך לא מזמן בסטודיו, זה בעניני השירה העובדת האובדת וגם בענין שיריך שלך. הוא אפילו כתב באתר שלו על שירך "בלדה לנבות". 

    ''

    כתבת כבר שכל הנ"ל היו פרשות מכוערות. אתה לא מסוגל להפרד מהן בלי להשתעשע בחכמה שלאחר מעשה. מה היה אלמלא? מה היה אילו? ואילו? ואילו? ואילו?

    למשל: יום לפני הטבח ב"היוצק" נסוגו אנשי "ההגנה" מהמקום.

    כתוב שלמחרת חזרו והשתלטו על מפעל "היוצק". מה זאת אומרת?

    היה שם מישהו שהבין שזה לא כוחות ואין מה לחפש שם והלוחמים חזרו אל "המצודה" בשכונת עזרא חיים ושלמים. אז מדוע לא קרה ככה למחרת? מדוע לא ניתנה ללוחמים ב"היוצק" פקודה לנתק מגע ולסגת משם בכל המהירות? בלי להשאיר לטבח שמונה או עשרה או שלושה עשר לוחמים?

    כתוב בויקיפדיה שכאשר נודעה פרשת "היוצק" במפקדה הראשית של "ההגנה" ספגו האחראים על האירוע נזיפה חמורה מאד מאד. על השאלה, מדוע לא נסוגונו משם, אין תשובה. לא למה ולא מי.

     

    כבר ציינת שהקטע בויקיפדיה שפירט את פרשת  הדוקטור מיכאל וולפה, נעלם משום מה ובמקומו יש עכשו פרטים ב"תולדות שמעון וולפה", בנו הבכור וכן דבריו של נכדו של ד"ר וולפה באתר של יפתח מזור.

    ואולם, בקטע שנעלם מהרשת היו עוד פרטים פיקנטיים:

    מתישהו באזכרה שנערכה לזכר אביו, הופתע שמעון וולפה להיתקל ליד הקבר בנחלת יצחק בעשרות אנשים מבוגרים, אותם לא הכיר ולא זיהה. לאחר האזכרה שאל הוא את אחד מהם מי הם ומדוע באו לאזכרה? האיש אמר לו שאלה חבריו של הדוקטור מיכאל וולפה מהמחלקה ב"הגנה". כולם ידעו שאבא של שמעון נרצח בידי "ההגנה" אבל שתקו עד היום. האיש סרב לפרט ואמר שיעשה זאת לאחר שיפגשו במקום אחר ובזמן אחר.

    עוד היה כתוב בויקיפדיה שכאשר נודע דבר פקודת החיסול לראשות ההגנה פקדה היא לבטל מיד את הרעיון ולא לבצע בשום אופן. אבל כבר היה מאוחר מדי.

    חבורת המחסלים הייתה זריזה. כל זה מזכיר לך את הצהרותיו של יצחק רבין על זה שהכל "יהיה בסדר" אבל שום דבר לא בסדר אם לא חוזרים ובודקים בזמן שהכל באמת בסדר. טוב. יתכן שכל האמור הוא ספקולציה פרטית שלך ולא זה מה שקרה שם. את זה אתה חוזר ואומר לאורך מסמך הזיכרונות הזה. זה מה שאתה זוכר וזהו.

    ''

    חזרה להתפרעות המוח הדפוק שלך לכל מיני כיוונים של זכירה. בחג העשרים וחמש של הקיבוץ שלך עשית את ההצגה "מישהו".

    מה היה בשניה הראשונה או בדקותיים הראשונות של תחילת ההצגה?

    שנים עשר צילצולים של גונג. על רקע שנים עשר הצילצולים ראה הקהל את אלוהים מלווה במלאכי המוות הולך לאורך כל הבמה המפותלת סביב הקהל ותופס את מקומו בשמיים. באותו זמן גם חופרים את הקבר שבסוף ההצגה והקהל שיושב שם קרוב חוטף גרגירי אדמה ששופכים גם עליו. 

    איזה מין גונג זה היה? קצת לא יאומן אבל הגונג הזה נמצא עד היום ברחבה שבין חדר האוכל צריף לחדר האוכל של עכשיו.

    הוא תלוי אחר כבוד במין קונסטרוקציה כבדה מברזל ואין פלא. כל הגונג הזה הוא בסך הכל שַׁיִיבָּה אולי שבעים צוֹל  שמשקלה כמה מאות קילוגרמים.

    ''

    מאיפה לקחו ראשוני יזרעאל כזאת שייבה משוגעת?

    כנראה מחורבות הכפר הערבי זרעין. מאיפה ובשביל מה גרדו הערבים האלה שייבה כזאת?

    אולי אולי השתייכה מתי שהוא לקו צינור הנפט כִּרִכּוּךְ-חיפה.

    זה שאנשי הכנופיות היו מחבלים בו וגם שורפים את הנפט ושנוטרי "הטנדר נוסע, הטנדר פה רץ" היו נלחמים בהם.  

    כשאתה הגעת למשק, היה תלוי הגונג מתחת לרצפה של החדר אוכל צריף והיה שם גם חתיכת צינור צול שבעזרתה היו עובדות המטבח חובטות בגונג להודיע לכל מייבשי הביצות וגואלי השממה שהגיע הזמן לאכול צהריים.

    המנהג הזה בטל רק כעבור שנים. הגונג הזה שימש גם כאזעקה לכל מקרה חירום, בטחון, שריפה וכדומה.

    אתה בכבודך ובעצמך נהגת, בדרך לעבודה, להתעכב על יד הגונג ולהקיש עליו עם המקטרת שלך בשביל לנקות אותה. הצליל היה מעיר לא רק אותך אל גם את הנוסטלגיה.         

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/10/17 18:45:

      צטט: esty.d 2017-10-04 15:32:01

      תיקים באפלה.
      כל דור עם הבור השחור שלו...
      חג שמח!

      חג שמח :) 

        4/10/17 15:32:

      תיקים באפלה.
      כל דור עם הבור השחור שלו...
      חג שמח!

      כבד, סיפורים לשעת לילה מאוחרת ולהדרת שינה...
        3/10/17 20:23:
      תודה. חגים שמחים
        2/10/17 08:20:

      צטט: דוקטורלאה 2017-10-01 09:42:39

      ראשית, אהבתי מאד את הציורים. שנית, כל הנאמר הוא חומר קשה ומעיק על המציאות הישראלית. "ברית שלום" היתה אגודה של אינטלקטואליים, החברים בה נכנסו ויצאו, על פי התגובה של הערבים באותה תקופה. הסיכויים של תוכניתם להצליח היו נמוכים מאד, ואולי משום כך היא עסקה בדיבורים ולא במעשים. אינני יודעת אם יבוא יום ויתגלו כל המעשים הנפשעים שעשו חברי "ההגנה", ה"אצ"ל, ה"ל"חי" ועוד. התקופה היתה קשה וכיום אינני מאמינה שאיש יבין את שיקול הדעת שהיה לראשי המחנות. מה שמזכיר לי המצב שהיה ערב הקמת מדינת ישראל, הוא הוויכוחים והאלימות בין המחנות של הערבים בעזה ובשטחי יו"ש. כאשר תהיה , אם תהיה, מדינה ערבית, יספרו סיפורים, מדור לדור, על מה שהיה ערב הקמתה. האם חשוב לעסוק בחומר הזה הקשור אלינו? כלומר על הימים של ערב הקמת המדינה? היום, אינני בטוחה בכך. זה יכול רק לעורר מחלוקות, כעסים ישנים, ולא תהיה שום תועלת בנידון. המבט חייב להיות היום קדימה, אל המחר!

       

      רק לפני כמה ימים ראיתי סרט ארכיון על בן גוריון  בזמן שהותו בשדה בוקר. הוא מספר איך ביקש מהוגו ברגמן וממרטין בובר לסייע בעיצוב דמותה של ישראל כמדינת מוסר. 

        2/10/17 08:07:
      סיפור כואב ומרתק. חופרים בסודות שלא רצו שנדע. הציורים חזקים ונפלאים
        1/10/17 21:50:

       קראתי בעיון רב את הסיפור המעניין על אותה פרשייה מזעזעת.

      כל הכבוד לאביך היקר  על הזיכרונות  מאותם ימים שאינו שוכח

      ועל  יצירותיו הצבעוניות והמרשימות-אשר תמיד מלהיבות אותי מחדש.

      מסור לו את איחוליי:

       לשנה טובה ויצירתית-שנת בריאות ואושר יחד עם כל המשפחה.

       בברכה

       אהובה.

        1/10/17 17:51:
      תודה, אחאב, מעניין וחשוב לפרסם, כדי שכל פיסת אמת תמצא את קרן האור שלה...
        1/10/17 15:25:
      ממש תיקים באפילה. היסטוריה לא כול כך מחמיאה , אבל האמת צריכה להאמר
        1/10/17 15:19:
      כשחוטבים עצים נופלים שבבים. אבל בכל תהליך של מרד או מהפכה מחסלים בברוטליות חברים לנשק ומתרצים תירוצים.
        1/10/17 09:42:
      ראשית, אהבתי מאד את הציורים. שנית, כל הנאמר הוא חומר קשה ומעיק על המציאות הישראלית. "ברית שלום" היתה אגודה של אינטלקטואליים, החברים בה נכנסו ויצאו, על פי התגובה של הערבים באותה תקופה. הסיכויים של תוכניתם להצליח היו נמוכים מאד, ואולי משום כך היא עסקה בדיבורים ולא במעשים. אינני יודעת אם יבוא יום ויתגלו כל המעשים הנפשעים שעשו חברי "ההגנה", ה"אצ"ל, ה"ל"חי" ועוד. התקופה היתה קשה וכיום אינני מאמינה שאיש יבין את שיקול הדעת שהיה לראשי המחנות. מה שמזכיר לי המצב שהיה ערב הקמת מדינת ישראל, הוא הוויכוחים והאלימות בין המחנות של הערבים בעזה ובשטחי יו"ש. כאשר תהיה , אם תהיה, מדינה ערבית, יספרו סיפורים, מדור לדור, על מה שהיה ערב הקמתה. האם חשוב לעסוק בחומר הזה הקשור אלינו? כלומר על הימים של ערב הקמת המדינה? היום, אינני בטוחה בכך. זה יכול רק לעורר מחלוקות, כעסים ישנים, ולא תהיה שום תועלת בנידון. המבט חייב להיות היום קדימה, אל המחר!
        1/10/17 06:00:

      מרתק - ציורים נפלאים

      מועדים לשמחה

      סוכות שמח.

        30/9/17 23:18:
      נהנתי מאוד לקרוא, תודה :)
        30/9/17 23:09:
      מועדים לשמחה חגים וזמנים לזיכרון
        30/9/17 22:33:

      הזכרונות של אביך מרתקים ו"סוגרים לי חורים"

      על תקופת טרום המדינה

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין