מצוין גם בלי "בוקר כחול", כפי שזימר פעם שמעון ישראלי. אפשר להיכנס לסופרמרקט בלי להימחץ. אפשר לדבר עם זבנית בחנות וגם שהיא תשמע מה אתה מחפש לקנות. הפקקים יישארו גם ללא החגים, בימי חול רגילים. אין יותר חיים ישראליים ללא פקקים בכבישים. פעם הפקקים היו רק בחגים, בעיקר בערבי חג כשכולם נוסעים אל החמות. היום לא צריך חגים כדי להתעצבן מפקקים. הפקקים יוצרים רייטינג עצום לשידורי הרדיו. כל ישראלי הוא אסיר שידורי הרדיו כשהוא יושב בתוך המכונית בפקק. פעם, בעבר הרחוק גם הזיע. היום כבר לא. יש מזגנים. יש גם וייז שאומר לך לאיזה פקק אתה חייב להיכנס בגלל המסלול שבחרת בתחילת הנסיעה. 

סוף החגים עבורי הם אושר גדול כי אני שונא חגים. האושר הזה נפגם מעט מהעובדה שמחליף את החגים ההכרח לנסוע לעבודה... אבל זו כבר אופרה אחרת. הסכנה של בוא "החגים" מתגלה לבעל חרדת חגים כמוני חודשים לפניהם. מתחילים בטלוויזיה פרסומות של בשמים. לי זה מכווץ את הבטן: הנה הם כאן הממזרים. שוב. הנה פרסומת לדיוטי - פריי. סימן מובהק לקרבתם המאיימת של החגים. אחר כך מתחילה התקופה של "איפה אתם בחג..." והדיון המזעזע (רק אותי. מעניין את אשתי, שצריכה להתחיל לבשל כמו טבח צבאי עם כמויות ענק, בכלל לא) מי מבשל מה לארוחת החג הבלתי נמנעת בה מתאספים כל בני המשפחה המורחבת מאד מאד בביתם של "זוג זקני השבט" שנבחר בכל שנה - לי לא מובן כיצד. אחר כך באה הנסיעה הנוראה בפקקים אל מקום ארוחת החג והטלפונים הבלתי פוסקים של "איפה אתם כרגע אתם כבר מאחרים". והתשובה - "מה לעשות, יש פקקים."

אחד האירועים שמביאים לי את הג'ננה לפני החגים היא החובה לנסוע עם אשתי לקניית המתנות לחג. למי שנשוי כמוני כמויות עצומות של שנים, ברור שאשתי לא מקבלת את התשובה "התמימה" שלי - "תקני מה שבא לך בשביל מה את צריכה אותי אני רק מפריע לך". היא לא מוכנה בשום אופן. אני חייב להידחק אתה בחנות המתנות, שם נדחקים המוני בני ישראל הבוחרים "מתנות לחמות" לכבוד החג. אשתי צריכה אותי כדי לשאול אותי - כשהיא מראה לי שני דברים זהים ושואלת, איזה צבע יותר יפה. בקטע הזה אני אובד עצות. אם אגיד לה צבע של אחד משני החפצים, היא תגיד מיד והצבע השני לא טוב בעיניך. ואם אגיד לה קודם את הצבע השני - היא תענה אותו הדבר. כבר עשרות שנים אני נכנס למלכודת הזו שאשתי אוהבת להכניס אותי לתוכה ואני חסר אונים, לא יודע מראש כיצד לו להיכנס למלכודת.

והדבר הכי מייאש הוא היום של למחרת סוף שרשרת החגים, שמביא מצד אחד האושר של "סתם יום של חול" - כמו מחר בבוקר למשל, אבל תת המודע שלי לא מאפשר לי להתעלם מן העובדה שפסח לא רחוק כל כך - והסבל של החגים בוא יבוא! שוב תהיינה עוד מעט קט פרסומות של בשמים בטלוויזיה והזאטוטים בשכונה יתחילו לשיר בשובם מהגן - "אביב הגיע פסח בא" או "תפרו לי בגד עם כיסים"

הדתות השונות המציאו את החגים לאנושות. אלא מה?!