איש אחד היה בבית הכנסת שלנו, לא על ימים ולא בא בימים, איש פשוט אשר לא היה ממשכימי בית המדרש המקדימים ופותחים את דלתות בית הכנסת ואף לא היה מן המאחרים לצאת ועיתותיהם בידם ותלמודם תחת בית שחים. לא היה איש רעים להתרועע ואף לא היה ממזעיפי הפנים.
גם לא היה מהפטפטנים המרבים שיחה בבית הכנסת, מאלה הבולמים את פיהם כל היום ובהגיעם לבית הכנסת נפרץ הסכר, וחרצובת לשונם משתחררת, ומנגד אף לא היה מדיר עצמו מהערה צינית פה ושם או עם הלצה עם שכנו לספסל.
היה אותו האיש מתיישב במקומו הקבוע בצד הפנימי של הספסל הימני, בשורה הרביעית שלפנים מההיכל, מפאת צניעותו לא היה יושב במזרח בקדמת בית הכנסת בקיר המזרח, ואף לא מתגודד עם שאר המתפללים בספסלים האחוריים, אזור שלמעשה היה יותר מועדון חברים מאשר מקום תפילה.
היה אותו האיש מאלה שהחזן מברכם "וכל מי שבאים בתוכם להתפלל".
משראה שיושבי הקרנות בבית הכנסת, נוטים לדבר בשעת התפילה, ואף הגדילו לעשות כינוסם ככנופיה ושחים זה לזה, ושואלים זה לזה, ואיה מקום כבודו להעריצו? , נטל על עצמו מצוות תוכחה, והיה עובר בין העומדים לדבר, ומעיר להם בנחת, ומהסה את תגובתם בהצביעו על השלט שתלה על כותלי בית המדרש "אין לדבר בשעת התפילה". והיו הליצנים עונים לו שכתוב בשעת התפילה אך לא בשעת חזרת הש"ץ ובקריאת התורה. הוא היה מתעלם מבדיחותא זו, ומרגיש את העלבון ואת הצריבה. משתדל לא להזעיף פניו.
ראה שהציבור משתמטים ומתרחקים ממנו, נטל את עצמו, והתיישב בפינתו ועבד את אלוהיו כפי ראות עיניו, וזמזום המתלחשים אט אט חדל להפריע לו.
שכנו לספסל היה סבא סוכריות, סבא סוכריות ישב בצדו החיצוני של הספסל, והיה טומן סוכריות ומגדנות במגרת הסטנדר שלו. סבא סוכריות ליווה במבט את הקטנים שהיו מתקרבים אליו בביישנות, נעמדים לפניו ומצפים לדבר מה, או אז היה מושיט ידו למגרה, שולף ממתק לילד שכמהה נפשו למעט מן המתוק, ליווה בעיניו בבת שחוק את הזאטוט המביט בתאווה איך מהמגרה נשלפים כמו מקופסת קסמים סוכרייה או מסטיק או ופל. חלקם הוקירו תודה, רובם סבו לאחור בריצה לחצר בית הכנסת, בפנים מאירות ובידם השלל היקר, ומייד אחריהם השתרך שובל ארוך של ילדים המבקשים אף הם את חלקם מסבא סוכריות.ראה אותו האיש, כי הילדים מחבבים את הסוכריות, ומתוך כל מחבבים את השהות בבית הכנסת והתפילה, התקנא בסבא סוכריות שכנו והחל אף הוא להביא סוכריות.                    מתוך שהיה להוט לחלק סוכרייותיו, לא נתן דעתו כי הקטנים מבכרים לקבל את ממתקיהם מן היושבים מהספסל ולחוץ, רגילים לעשות סיבוב בין הספסלים, כמי שבאים להתפלל, מקווים שסבא סוכריות ישים לב אליהם, נוטלים חלקם ומסתלקים לחצר. והוא למגינת ליבו, יושב מן הספסל ופנימה, רחוק מעינהם של הזאטוטים, ספון בתוך השקט שלו, רחוק מרחק נגיעה של ילד, ומרחק שנות אור מהאושר המתפשט על פני הילד בקבלו את מבוקשו.טיכס עצה, והחליט להשכים קום, לפני שסבא סוכריות יתפוס את מושבו ויחסום את הנאתו, אמר אשב ואארוב לידים המקדימים, אט אט יכירהו, ויבוא במיוחד לספסלו ולא יפסחו עליו עוד.
אמר ועשה, אך דא עקא שהילדים אף הם אינם ממשכימי בית המדרש ועצתו לא הועילה במאומה.
לשדל את הילדים בממתקים הטובים לא רצה, וישב במושב וחיכה לשעת כושר לחלק סוכריותיו.
הגיע היום ושכנו לספסל נפל למשכב, לא היה זה חולי שבעטיו נצרכים למי שבירך לחולה, אך היה בו מספיק כדי שיאחז בשכנו רפיון רגליים וכבדות גוף, והתפלל תפילתו בביתו.
הילדים היו עושים את סיבובם כהרגלם, ומשלא מצאו את הסבא החביב, תלו עיניים באיש שלנו. זה הושיט להם ביד רחבה ובנפש חפצה את ממתקיו, והם החזירו לו בחיוכים מבוישים ובתודות מקוטעות.            ראו כי טוב , וממתקיו ערבים לחך, לא זנחהו כל הימים, והיו מדלגים על הספסלים ונדחפים בין המושבים, ומחציפים פניהם "אני לא רוצה את האדומה, רוצה את הירוקה" , והיו חוזרים ותובעים ממתק נוסף , ועוד אחד  לאחים שמתבייש לבוא, ואחר תובעים סוכרייה גם מסבא סוכריות שהחמיץ פניו, על כך שמבכרים את שכנו, והראה לשכנו פנים צהובות.ראה כי כך, ויצא שכרו בהפסדו, שמתוך תאוותם לקבל סוכריות שוכחים הלכות בית כנסת, ומרעישים ומזעיפים פנים ומחציפים, ולא זו בלבד אלא ששכנו הטוב אף הוא מזעיף פניו לו.להפסיק מנהגו לא היה יכול, להמשיך לא יכול, הלך וטמן את כל ממתקיו במגרת הסטנדר של חברו.
ונטל את סידורו והצטנף בפינתו.