בצל האסון הכבד שפקד את מרכז הרב, בראש חודש אדר ב' ולקראת חגיגות חג הפורים, אני מבקש לקחת את הדיון למקום אחר, שכבר מגדיש בעיני את הסאה.

הסאה מבית מדרשם של אמצעי התקשורת האלקטרונים, בעת הזו, לא עוזבת אותי, סביב אותה שאלה שנדרשת כל פעם מחדש,  וכמאמר הגשש החיוור "הם שואלים את אותם שאלות ואנחנו תמיד נותנים את אותם תשובות"

אז תגידו לי אתם לכל הרוחות. מי זקוק לשמוע את הגינוי הזה?

כל פעם מחדש, אחרי שמודיעים על אסון נורא, אחרי שאנחנו מגלים כמה הדמיון האנושי המטורף ממציא לנו מחדש אירועים מזוועים יותר... תמיד בא הגינוי הזה...

והשקר הזה "הגינוי" התחיל בעצם בעיני רוחי עוד בימיו של דן שילון במעגל הידוע שלו בתכנית הטלויזיה ב"שידור חי" אותה תוכנית דו שבועית שבקשה בעצם לאמץ את הסדרי השלום של תכנית אוסלו...

כל פעם אחרי פיגוע שהתרגש עלינו במחצית השניה של שנות התשעים, אחרי הסכמי אוסלו, היה דואג דן שילון לשאול איזה פלשתיני שהתארח אצלו, נציג הקבינט של עראפאת, ותמיד תמיד שמים להם את התשובה בפה

האם אתה מגנה?

כן, כן, אני מגנה.

ביני לביני תמיד צחקתי צחוק אירוני. האם הם מבינים בכלל מה המשמעות של המילה "גינוי"? זו מילה קצת יותר קשה למי שאין העברית שפת האם שלו.

שמים להם את המילים בפה, והם חוזרים כמו במנטרה "כן, כן, אני מגנה".

היום אין זה כבר סוד, עראפאת ביד אחד גינה אחרי כל פיגוע את המבצעים ובעצם היה הוא זה ששלח אותם לפגע בנו. הוא פקד את לאה רבין לאחר רצח ראש הממשלה ובאותה עת, העביר הוראות לפיגוע נוסף.

אז בשביל מה אתם ממשיכים להשמיע לנו את הגינוי הזה?

עכשיו זה תורו של אבו מאזן. גם הוא מגנה את רצח הבנים.

באמת,לא הסתדרנו עם הרצח הזה עד שבא הגינוי המעושה הזה. עכשיו אפשר להרגע... הרי אבו מאזן גם הוא גינה.

והם גינו את רצח המשפחה במסעדת סב-ווי, במרכז ירושלים , את רצח חפים מפשע שנטבחו פעם אחר פעם בעודם עומדים ואוחזים בעמודי האחיזה בקוי האוטובוס, 19, 26, 18, 20, 14, 2  בירושלים, באוטובוסים בחיפה, במסעדת מצה, ובמסעדת מקסים בחיפה....

אחרי כל אסון כזה, בא הגינוי.

ואמצעי התקשורת שלנו, הולכים שבי, בעליבות רבה, ומשמיעים פעם אחר פעם את הודעת הגינוי הזו..

אולי די? אנחנו הבנו את העסק.... מצידי תעשו קודם בירור אם הם מבינים מה מבקשים מהם. כבר למדנו שאצל המפגעים אחד בפה אחד בלב. השנים האלה לעולם לא מתחברים, ורק אנו, בתמימות הנוראית, הולכים שבי אחר המילים הריקות כל כך מתוכן...

אני מגנה...