כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      22/10/17 15:38:
    סרט קלאסיקה גדול ופרט מעניין על רוב ריינר הבמאי שהוא היה ראש כרוב בסידרה ארצי באנקר למי שביננו שזוכר
      22/10/17 13:47:
    סרט "על זמני" בליגה של הטוב הרע והמכוער. ההומור, העלילה , המשחק והבימוי...פשוט גאוניים.
      22/10/17 13:23:
    אחד הסרטים המעולים ביותר אם לא "הסרט". סרט שהזמן לא משחק תפקיד מבחינתו ותמיד יהיה חלק מאיתנו.
    0

    'אהבת אמת!' אז למה אתה כל כך מתנשא לעזאזל? (כדי להרשים אותך) - כמה מילים על הסרט 'הנסיכה הקסומה'

    3 תגובות   יום חמישי, 19/10/17, 19:05

    ''

     

    ברוכים הבאים, בפעם השישית, לגרסתו החדשה של הבלוג הזה, שעוסק בביקורת קולנוע במבט אחר: מבט ששואף לרעננות, קונקרטיות, ושמבקש לחדור לעולמן הנפשי של הדמויות המתוארות בסרטים עליהם אני כותב, ולערכים התמטיים והסימבוליים הישירים שלהם, בהתאם ל'כוונת המשורר', וכדי לעשות מאמץ להבהיר כוונה זו. אופן הכתיבה מיועד למי שכבר ראה את הסרטים שאני כותב עליהם ומרגיש שישמח להבינם טוב יותר, או לקבל עליהם עוד מבט.


    הבלוג הזה מבקש גם להתמקד לעתים בסרטי מפתח שיש להם קשר לממד הנשמה שבאדם, ולאפשרות להכרה עצמית עמוקה ולגדילה תודעתית, אולי בזיקה לעולמן של 'דרך החכמה' ותנועת ההתעוררות, הנעשות נפוצות יותר ויותר בישראל, באפיקים ובאופנים שונים, ודרך מסורות תרגול, הגות ודת שונות. אבל, זהו גם פשוט בלוג על קולנוע.

     

    *המלצה: בפוסט שיבצתי, לצד תמונות, גם קטעים של כמה דקות מהסרט, שעוזרים להמחיש את דבריי ואת רוחו, אם כי זה לא דבר הכרחי והטקסט מדבר את עצמו גם לבדו. מי שמעוניין יוכל בכל זאת לצפות בהם כאן מהטאבלט או מהמחשב; הסמארטפון אינו מאפשר זאת בדרך כלל.

     

    ***

     

    הנסיכה הקסומה הוא הסרט השני שצילם רוב ריינר, בשנת 1987 (אחרי 'אני והחבר'ה' ולפני 'כשהארי פגש את סאלי') ושהתפרסם והפך לסרט אהוב המשתייך לפעמים לקטגוריה של מה שיכונה אחרי כן 'סרטי פולחן'.

     

    לסרטי פולחן יש לפעמים מאפיינים משותפים, וביניהם איזו אווירה עליזה והיתולית, הומור שנון, הרפתקה, דייקנות פסיכולוגית, נוכחות של אחווה אנושית עמוקה, של לבביות, והצגת דברים חדה וחריפה; גם יסוד של שיגעון כלשהו.

     

    וכל הדברים האלה קיימים גם ביצירה הזאת, שהיא יצירה מצחיקה וגם קצת רצינית, שאפשר לשייך אותה אולי באופן חלקי לז'אנר ה'נונסנס', כמוה כ'אליס בארץ הפלאות' ו'אליס בארץ המראה', גם אם היא כלל לא מתיימרת לשגיאותן של היצירות האלה.

     

    ***

     

    'הנסיכה הקסומה' הוא סרט על אהבה, שכוללת גם אהבה בין אישה וגבר וגם אהבה בין אדם לאדם. לכאורה זו הרפתקה תמימה, פשוטה, מצחיקה, שאין בה הרבה היגיון דרמטי ופסיכולוגי, והיא מיועדת בעיקר לילדים, או גם למבוגרים אשר רוצים לשוב לרגע להיות לילדים. אולי זה גם כך וגם כך, בדומה לכמה מהיצירות האנגלו-סקסיות מפורסמות שנכתבו עבור ילדים, כמו 'פו הדוב' וספריו של לואיס קרול.

     

    בצורה יותר מדויקת אפשר להגיד שזה סרט על מבחן האהבה, מול חוסר אהבה ואמון בבני אדם. זה סרט של שאלות רגשיות והצהרות רגשיות, מצחיקות ושנונות, ולפעמים דרמטיות, שמדברות את הנושא הזה. במובן מסוים אפשר לראות בכל הסיפור שמספר הסרט, בעקבות הספר שעליו הוא מבוסס, סוג של מסע אל תוך 'ביצות האש', ה'ממלכה' הבוצית, הלא צפויה והנסתרת, של מה שמכונה מערכת יחסים בין גבר לבין אישה.

     

    במובן הזה, היצירה הזאת מבשרת את היצירה הבאה של ריינר, 'כשהארי פגש את סאלי'. גם שם עסק ריינר בזוג אוהבים שמתקשים לאהוב וסובלים מיוהרה ונרקיסיות, מביקורתיות ומעוקצנות, אבל יש להם בלבם רצון טוב וכנות אוהבת, המתקשה להתממש בשל פגמיהם האנושיים - העצובים והמשעשעים; וגם כאן זהו לפעמים המקרה.

     

    הדרך שריינר מביט בבני אדם היא אירונית, וגם אוהבת. בגלל שיש בו כל כך הרבה מהשניים האלה, היצירות שלו הן גם קסומות וגם מצחיקות, במובן הלבבי, אבל גם החריף והנוקב.

     

    ***

     

    ווסלי, הגיבור העשוי ללא חת של הסרט, הסייפן הטוב ביותר, האיש החזק ביותר, האדם החריף ביותר, וגם הגבר האציל ביותר, והיפה ביותר, הוא גם מקור ללא מעט תאונות ותקלות, וגם קרבנן. למרות שהוא אביר הנראה כמושלם, ובשם אהבת האמת שיוקדת בו (שהיא אמיתית, והיא רק מעט מאותגרת), קורה שהוא הופך לפיראט. ככה, יוצא לו, מנער חווה נאמן ותם, חוטב עצים זך מבט - לפיראט.

     

    פיראטים, יש לומר, והסרט מצחיק דווקא משום שהוא משאיר לצופה את השלמת הפערים הלא אמורים האלה, הוא אדם שהורג אנשים כדי לשדוד אותם וכל מיני דברים מהסוג הזה. אנחנו לא יודעים אם זה בדיוק מה שווסלי עשה, כנראה שלא בדיוק, אבל אנחנו יודעים שזה הכיוון. כמובן שזה נונסנס; אנחנו לא מדמיינים את ווסלי רוצח אדם בצמאון דם, והסרט הוא לא יצירה ריאליסטית; אבל הסופר והבמאי שעיבד את ספרו רוצים לצקת אל תוך דמותו משהו מהממד הזה.

     

    ווסלי הוא אנטי גיבור מצחיק ונוגע ללב גם מכיוון שהוא מאמין, אולי, שהוא מסוגל לכמעט כל משימה. 'Inconceivable!' ('אי אפשר להשיג – או לתפוס – זאת!'), קורא שוב ושוב ויזיני, הסיציליאני המתנשא והמרושע (שלו, באופן גורף, אין אפילו ניצוץ של ספק שהוא מושלם מבחינה אינטלקטואלית) כשהוא רואה שווסלי ממשיך לדלוק אחריו ואחרי חבורתו, נגד כל הסיכויים.

     

    ''

     

    אבל המשעשע, וגם המדויק בהקשר של הטבע האנושי, הוא שכדי לא ליפול מהצוק שטיפס עליו ברוב גבורה ('צוקי האי שפיות') בדרכו אל נסיכתו ואל חבורת חוטפיה, ווסלי נזקק לעזרתה של אצילות הלב של גאון הסיוף איניגו מונטויה, וזה דווקא כן נתפס, כי ללא עזרה זאת, ההמשך הלוגי של דמותו של ווסלי, היא להתרסק למרגלות המצוק.

     

    אמנם הוא מנצח את אמן הסיוף המבריק איניגו בקרב החרבות, ובאצילות לב משאיר אותו בחיים (שני הדברים האלה באמת קיימים בווסלי: גאוניות ואצילות לב) - אבל כדי לעשות דבר זה, שאינו נתפס כמעט, הוא צריך קודם כל שהיריב (שמה פתאום עשו אותו ספרדי? ממתי ספרדים וסיציליאנים עצבניים וכפייתיים מופיעים בסיפורים על ממלכות פנטזיה?) – יעזור לו מרצונו הטוב לעלות למעלה מהמקום שנתקע בו על הצוק האדיר, שטיפס עליו כדי להציל את אהובתו. טיפס, מתוך טיפשות ויהירות מסוימות, כי הרי ברור שאי אפשר באמת לעשות משימה כזאת בהצלחה.

     

    ''

     

     

    ונראה לי גם ככה: שהצוק שווסלי מחליט לטפס עליו בתחילת הסרט בעקבות הנסיכה שלו, הוא הצוק שנקרא מערכת יחסים ואהבה.

     

    צוקי האי שפיות... היזהרו.

     

    גם כדי לנצח את פזיק, שהוא באמת ענק בלתי נתפס שאין לעבור בדרכו בשלום, ווסלי זקוק קודם כל לרצונו הטוב של פזיק להיות הוגן ולא להשליך סלע על ראשו אלא רק על ידו, לשם הרתעה. כלומר, רצונו הטוב להימנע מדרך מאוד פשוטה לחסל את גיבורנו האהוב כמעט בתחילת הסרט, עם אבן בראש.

     

    ווסלי כמובן לא יכול היה לצפות את הדברים האלה, דהיינו את העובדה שיריביו, האנשים שחטפו את אהובתו כדי לרצוח אותה, הם גם אנשים בעלי רצון טוב וסימפתיה, והוא מצליח במשימותיו (- בערך), לא רק כי הוא יפיוף בעל כוחות גבריים מיוחדים (למרות שכן, הוא גם הדבר הזה), אלא גם כי יש לו מזל וכי כמעט כולם מוותרים לו למרות ההיבריס – חטא הגאווה שלו – או במילים אחרות, השחצנות הלא נשלטת שלו, שמבוססת כמו כל גאוותנות על הרבה אמת. השחצנות האת היא לא מוחלטת, והיא מנגנון הגנה שאפשר להבינו, אבל יש בה כשל.

     

    אבל השחצנות הטפשית הזאת גם נוגעת ללב והיא חלק אנושי ממה ששובה בווסלי, גם כגבר. בכל זאת, בשינוי קל של הסיפור (אם התסריט היה מציאות) הייתה מובילה לכך שהוא לא ימות פעם אחת במהלך הסרט (כי גם זה קורה לו, למרות שמחזירים אותו לחיים), אלא בערך עשרים פעמים.

     

    אבל אולי ווסלי גם עושה נכון כשהוא נותן אמון בעצמו, שהוא אולי קודם כל אמון - באהבתו. בניגוד לנסיך המפרדינק, שטוען שהוא עדיין חי רק כי הוא "תמיד יוצא מנקודת הנחה שמישהו טומן לי מלכודת" – ביטוי לגישה פרקטית לחיים שמבוססת על חוסר אמון מוחלט – לווסלי יש, למרות שזה גם קשה לו, אמון בבני אדם ובטוב לב, ואמון כלשהו שאהבה, אם היא אמיתית לגמרי, מסוגלת לכל דבר, לכל מופע של רשע. כך הוא אומר פחות או יותר לאהובתו.

     

    אני חושב שזאת אמירה עמוקה מאוד.

     

    ***

     

    המפרדינק (עצם השם הזה מצחיק, במיוחד כשהוא מודבק, דרך שעשוע, לנסיך מרושע שהוא לא ישות לגמרי קומית, אלא באמת אדם קצת מפחיד), הוא מעין גבר שתלטן ושחצן שגדל בחצר מפונקת, מרוכז בעצמו אבל רגיש מאוד, במיוחד לצרכים שלו, ועסוק לא מעט בלגלות שהוא מאוד חכם, וגם שהוא נעלב בקלות כיוון שהוא כל נעלה ומיוחד, ושאסור להעליב אותו. הוא, יסלחוו לי הקוראים, מעין צעיר מרמת אביב ג' (בלי להכליל), הצפונבון האולטימטיבי (בלי להכליל), שרוחו (בלי להכליל כלל וכלל) היא של טייס צעיר מסוג מאוד מסוים בחיל האוויר, או שחקן מסוים במכבי תל אביב. מצליחן מרושע באופן שמנוני במיוחד, או במילים אחרות, מישהו שתמיד אמרו לו שהוא משהו מיוחד, אבל שבתוך תוכו הוא לגמרי לא בטוח שזה נכון, כי אף פעם לא הועמד בקשר אנושי ישיר עם אף אדם, אלא הועמד רק כנסיך הנעלה על כולם. והוא לא יודע מה זה קשר.

     

    אני תמיד צוחק כשאני נזכר בסצינה שבה המפרדינק נפרד מהרוזן רוגן, לפני שזה האחרון נכנס לענות את ווסלי, מכיוון שהלו"ז שלו עמוס, כמו שהוא אומר, ביותר מדי מטלות וחובות, כגון: להתחתן, לרצוח את אשתו, לטפול את הרצח על הארץ השכנה, להכריז עליה מלחמה, לערוך מלחמה, לשלוט בעולם, ועוד חובות אחרות של נטל מעיק ואחריות שמוטלות עליו.

     

    מסכן. והרוזן רוגן עונה לו ברוך ודאגה אמפתית שילך לנוח, כי הוא באמת זקוק לזה ("אם אין לך את הבריאות שלך, אין לך שום דבר"). אחרי כן, רוגן נכנס בעליצות של ילד לראות איך מכונת העינויים המשוכללת שתכנן בדייקנות גאונית, קרת רוח וסדיסטית, חמדת נפשו, מענה איש חסר ישע, שכלל לא איכפת לו מי הוא. סוג של מדען מיוחד.

     

    אולי לא כל כך מיוחד.

     

    ''

     

    זה מאוד מצחיק כי מצד אחד זה נונסנס גמור (הרוצחים והמענים כמעט דומעים מרוב מדאגה אנושית אותנטית אלה לאלה, כיוון שיש להם כל כך הרבה מטלות שכרוכות בביצוע הפשעים הסדיסטיים שלהם), אבל זה גם אמיתי, כי הכפילות הזאת היא כפילות שקיימת ברובנו, בצורה מעט יותר עדינה, והיא קיימת גם בשאר הדמויות בסרט, ומשקפת גם את ווסלי, וגם את פזיק ואיניגו, וגם את הנסיכה, את נורית.

     

    יש הבדל אחד עיקרי: לווסלי (וזה נכון גם לגבי חבריו) יש גבולות והוא אנושי, ויש בו אהבת אמת וגם כושר לידידות. הוא קצת מושחת ומבולבל, אבל הוא לחלוטין לא מושחת ומבולבל לגמרי.

     

    ווסלי, המפרדינק והרוזן רוגן מעט דומים. שלושתם אנשים בעלי אינטלקט גאוני, המוחות של העולם שהסרט מציג, אחרי פטירתו בטרם עת של ויזיני, ששחצנותו קטלה אותו. אבל בעוד שהמפרדינק שונא, ומפחד מאהבה, והוא רואה דברים לא מפרספקטיבה של הלב, ווסלי, שגם מאוהב לא מעט ביופיו ובאינטליגנציה שלו, בכל זאת לא מדבר עליהם הרבה בקול רם (הוא באמת מנומס יותר, בכך שהוא מקפיד להשתחצן רק באופן עקיף); והוא מפגין ידיעה שהוא פגיע ולא מושלם, חלק מהזמן.

     

    אבל בעיקר הוא יודע, שהוא מונע על ידי האהבה (גם לעצמו, אבל גם לאחרים), ושהוא חלק מעולם גדול ממנו, שיש בו טוב, ושהוא עולם שכנראה ראוי, בחשבון אחרון, לאמונו של הלב. ולכן הוא גם לא הורג את המפרדינק בסוף. זה לא נחוץ לו, אחרי שהוא מבין את הדבר הזה באופן החלטי, באמצעות חוויותיו.

     

    הדבר הזה מצביע גם על הבדל בין רוגן לבין המפרדינק. המפרדינק הוא אדם קר ונצלן, אבל הוא בכל זאת אנושי. כלומר, אפשר להכיר בו שהוא לא אדם שוחר רע מלידתו, ושהוא מונע על ידי התניות, דפוסים ותסביכים שהתהוו בו במהלך חייו, גם אם גם בחיים אחרים לא היה הופך לאדם אציל לב. הוא רוחש רע לאחרים בעיקר כדי להשקיט את הפחדים שלו וחוסר הבטחון שלו, ויש בו קנאה ולהט, שבגללם הוא הורג את ווסלי. הוא באמת מקנא באהבתה של נורית אליו, ולכן הוא ניגש מתוך סערה להרוג את ווסלי. וזה אומר שגם בו יש גחלת של אהבה, שהוא לא יכול להכיר בה. אולי הוא בעצם אוהב את נורית.

     

    אבל הרוזן רוגן הוא אדם שנהנה להרוג ולגרום סבל באופן שקט, מתוך איזה סדיזם מזוקק. הוא האיש המפחיד באמת ביצירה הזאת, והרי קיימים בעולם אנשים כאלה. ואולי בגלל זה הוא גם ננקם ומת בסופו של הסרט, למרות שגם בו יש ניצוצות של אנושיות.

     

    ***

     

    ''

     

    אז למה הסרט ועלילותיו הן סמל ולפעמים מטאפורה או מטונימיה ליחסי אהבה ורעות ומה שהם מכילים? הסיפור נפתח בסרבנות האופיינית של הילד החולה והמשעשע (שלא אומרים לנו מה שמו בסרט) לרגשות, לאהבה, לאינטימיות. סבא, מודע היטב לדינמיקה הזאת אצל ילדים, ובני אדם, וגברים מודרניים, אולי גם לא מודרניים, שאוהבים 'ספורט' והרבה פעמים לא אוהבים 'נשיקות', מספר סיפור על סרבנות רגשית, הסרבנות של נורית (buttercup) –  השם באנגלית גם משעשע, היתולי, ומהתחלת הסרט לועג קצת למהותו הפנטסטית של הסרט, כי ספל מלא בחמאה נימוחה ולבנה – buttercup – זאת גם דרך להציג את הדמות הזו, שמסתכלת על המשרת בחוות הוריה, ווסלי, כעל יצור נחות, כיוון שהיא גבירה יפה ונעלה שכזאת, בת אדונים, והוא סתם אדם פשוט.

     

    ככל שהיא מתאהבת בו יותר, כן היא מסרבת יותר לרגש שלה; עד שהיא נכנעת, בשל מסירותו והאמת שבווסלי ובדבריו, והיעדר התרעומת שבו. ('...As you wish').

     

    היא משתכנעת, בעזרתו, שיש לה לב, ושלב הוא מעל למעמדות, ושאהבה היא דבר אמיתי, ושהוא עצמו אדם אמיתי. אבל כאן הם עדיין ילדים, וכשיעברו עוד כמה שנים, יתברר שאתגרי עולמם של המבוגרים, יעשה גם את ווסלי לפחות נאצל, או אולי, לא רק נאצל.

     

    ''

     

    ***

     

    אנחנו יודעים שמערכות יחסים נוטות להתאפיין לעתים קרובות בפחד ממרכיב האינטימיות, שכולנו גם כל כך זקוקים לו, גם אלה שמודעים לכך וגם אלה שלא, או שוויתרו עליו... ואנשים נוטים הרבה פעמים לקוצנות ולקשיות לב, כי הם מפחדים שאם יתגלה החלק הרך, האוהב, החומל בהם, הם יראו כחלשים, ואז יישפטו לחומרה בידי אחרים, בעולם שמקדש קצת כוח, ודורש קצת כושר עמידות.


    וגם, יש סכנה גדולה להיפגע כשנפתחים לאינטימיות ורוך. זאת הסיבה שילדים בסוף בית הספר היסודי, וגם מבוגרים בעצם, לא ממהרים תמיד להיות אנשים אוהבים ונדיבי לב, רכים וחומלים, גם כשמתעוררת אהבה בלבם, ואולי במיוחד אז. ובזה כל הסרט עוסק. ויזיני הוא דוגמה קומית, נוירוטית ומוקצנת לדבר הזה, והמפרדינק הוא דוגמה מסוג אחר, גם מצחיק, קצת יותר קודר ומדאיג.

     

    כנראה שלא במקרה ווסלי, שהיה צריך להיפרד מנורית ולצאת לדרך ארוכה כדי שיהיה לו ממון לשאת אותה לאישה, הפך לגיבור במסיכה השחורה, שהוא בעצם פיראט (מאהב פיראט), לא פחות מהפיראט הנורא ביותר בעולם, 'רוברטס האיום'. למרות הביטחון העצמי שלו, ניכר במפגש המחודש שלו עם נורית, שהביטחון שלו באהבתם היה מוגבל, ושקנאה (והשנאה והיהירות המתגוננת שמתלוות לה) יכולות להתעורר בו במקום הזה באופן מערער מאוד.

     

    אם נורית מתחתנת עם המפרדינק, הנסיך היפיוף, המבריק ונוטף השחצנות, מלך העולם, אז ווסלי כנראה צריך להיות הפיראט רוברטס, גבר שאי אפשר לגבור עליו בשום צורה, מפקד, זכר אלפא, אמן סיוף, מתאבק, אינטלקטואל ערמומי, אסטרטג ומרים משקולות, ובמידת הצורך פושע, כשאין יותר ברירות אחרות.

     

    זאת דרך בטוחה לא להיות חשוף לפגיעות שכרוכה באהבה, וגם ליכולת לנקום במאהבים נוספים, חלופיים או חצופים, או לפחות באהובה הבוגדנית. (אנחנו יודעים שהיא לא בגדה בו, וכך גם מתברר בהמשך שווסלי, המבולבל, רוצה יותר מכל דבר אחר, לא לנקום בה, אלא בעצם להאמין שהיא אוהבת אותו ורק אותו, ולהתאחד איתה... אם אפשר... חוויתם  פעם קונפליקט דומה בין רצון לנקמה לבין רצון לאיחוד עם אהוב או אהובה?).

     

    אמנם לפי גרסת הסיפור של ווסלי, הוא היה נער תם שנחטף בידי רוברטס, שהחליט להרוג אותו, אבל השתהה עד שהחליט להפוך את ווסלי לרוברטס החדש, כדי שיוכל לפרוש לגמלאות; אבל אפשר לשאול ברוח ה'קארמה', או סתם ככה, למה רוברטס חיכה כל כך הרבה לפני שהרג את ווסלי, ובסוף הציע לו לרשת אותו כשהוא יוצא לפנסיה (גם רוצחים נוראים יוצאים בדרך כלל לפנסיה, כך מלמדות הסטטיסטיקות של מדע הקרימינולוגיה – באמת. הם גם צריכים מנוחה, כמו הנסיך המפרדינק).

     

    כנראה שהוא היה סבור שווסלי מתפתח על הסיפון יפה ולומד להיות פיראט לא רע. משמע שלווסלי היה פוטנציאל לא מבוטל בתחום. אבל אולי גם כי רוברטס הוא בכלל בחור בשם ריאן, שבכל זאת נקלע לתפקיד של רוברטס, כמו כל קודמיו וכמו ווסלי, קצת במקרה. אולי לרובנו, ואולי לאף אחד מאיתנו, אין באמת לב רע משחר נעוריו, או לידתו, ואולי אף אחד מאיתנו הוא לא באמת מפלצת. גם הרוזן רוגן. זאת שאלה של אמון, וזה משהו שהסרט רוצה להציע לצופים בו.

     

    ''

     

    אולי כולנו גם קצת פיראטים וגם קצת אנשים מיושבים בדעתם, וקל לנו עם עצמנו ועם העולם יותר, כשאנחנו זוכרים שאנחנו אנושיים בפנים.

     

    נראה לי שעל זה הסרט מדבר, וגם וצוחק.

     

    ***

    אז ווסלי חוטף את הנסיכה מהחוטפים שחטפו אותה כביכול מהמפרדינק, שחטף אותה, אפשר לומר, מחוות הוריה ומווסלי. כדי להעניש אותה הוא לא מגלה לה את זהותו. אפשר להגיד שהיא צריכה להוכיח ראשית:

     

    א. שהיא לא אדם רע לב;

    ב. שהיא לא בחורה מופקרת;

    ג. שהיא יודעת מה זאת נאמנות;

    ד. שאיכפת לה מווסלי המסכן, שהוא משקר לה שהוא רצח.

     

    ארבע הדרישות האלה הן ארבע דרישות, שהן בעצם דרישה מהותית אחת של בני אדם שחוששים לחוות נטישה ובגידה, ושמציגים בני זוג זה לזה הרבה פעמים כשהם רבים, ומאשימים אחד את השני בכך ש'אתה לא באמת רואה אותי', או 'לא באמת אוהבת אותי', או 'אם באמת היית אוהב, חתיכת ...'.

     

    נשים בסיטואציות כאלה נוטות הרבה פעמים ליחס לגברים תכונות של שודדים, וגברים, שחושדים שבוגדים בהם ומתנשאים עליהם, רואים באיזה אופן את הנשים כפושעות מסוכנות וכנסיכות אנוכיות שמולכות על ממלכות שגברים טובים יותר (מהם עצמם) מפנקים ומספקים אותן, בכמה וכמה מובנים, טוב יותר משהם עצמם מסוגלים לספקן.

     

    אחרת לא היינו נבהלים כל כך מגברים אחרים.

     

    אז אפשר להגיד שמבחינת ווסלי, השם של הסרט הוא גם 'הנסיכה הקסומה' (באנגלית זה למעשה - the princess bride''), אבל גם 'הנסיכה האגואיסטית'. (ובאנגלית אולי 'the cheating princess who is a bride of somebody else'?). למרות שבחשבון אחרון, וזה המסר של הסרט, גם אם הוא מוצג במעטפת הוליוודית עטוית אבקת פיות (שהסרט גם צוחק עליה), זו האהבה והראיה הטובה של הזולת שמנצחת, גם אם מושא האהבה הוא לא אישה יפה כמו רובין רייט (באטרקפ, נורית) אלא ענק מגודל ועב בשר כמו פזיק, ושודד ספרדי בעל לב אבל נוירוטי ושתיין, עם עיכוב התפתחותי קל וכמה נטיות אובססיביות. גם באטרקפ היא לא רק טיפוס קל. אבל האהבה בינה לבין ווסלי היא כן אהבה אמיתית. גם את הדבר הזה בעולם, הסרט רוצה להציע לנו.

     

    ''

     

    ***

     

    ווסלי יודע שהוא 'איש פעולה', שהוא שייך לעולם של גברים, שהקודים בו הם אינטרסנטיים ואכזריים לעתים קרובות, אך לא תמיד, ושכזה הוא העולם. אבל הוא נוצר בתוכו מקום שמוקדש לרוך ולאהבה, לנשיות, ולאהבה לאישה. ומקום לידידות אינטימית אפשרית בין גברים, אפילו הם אנשים שהיו אויביך זה לא כבר.

     

    ווסלי לוקח על עצמו את המשימה, שמתאפיינת גם כמשימת יתר, לנקום באהובתו במידת הצורך, אבל גם להוכיח לאישה שהוא אוהב שהוא גבר נאמן, שהוא אוהב אותה באמת, בעיניים ולא רק בגוף; הוא לוקח על עצמו להוכיח שיש בו עוצמה, גבורה ואומץ, ושביכולתו להגן עליה.

     

    אמנם הם יוצאים מהפרק הראשון שביחסיהם המחודשים, ביצות האש, בחיים. אבל ביער הביצות פורצת אש מהאדמה, וווסלי מציל את נורית ממנה בביטחון גברי מופגן, שמסווה חוסר וודאות פנימי ברור; גם מהבוץ הטובעני (שהוא רמז למה?) ובעיקר מה"מכרסמים בגודל בלתי טבעי". כל אלה הם אולי התגלמויות של כוחות בתוך ווסלי, שרוצים אולי גם למגר ולהרחיק את נורית או לפגוע בה – אש הלהט המיני, תוקפנות אלימה, תהומות של יגון ושל שאול שאפשר לטבוע בהם, חוסר וודאות, טינה, ביקורת. החלק בנו, שרוצה לטרוף את האחר או לטאטא אותו הלאה בשל פגמיו הבלתי נמנעים. ווסלי רוכש את אמונה, גם כי הוא לא מתמסר לכוחות האלה, למרות שהם קיימים, וכי הוא מתייצב אל מולם בתוך עצמו.

     

    ''

     

    אבל 'תופעות הטבע' האלה, שנטען כי איש לא שרד אותן בחיים (כשם שנטען בסרט ש'אין באמת כזה דבר אהבת אמת', דבר שכל הדמויות בסרט משתכנעות בו לבסוף, אפילו המפרדינק משתכנע בו, וזועם על קיומו) – התופעות האלה יכולות לייצג גם את אותם כוחות בנורית, הפועלים נגד ווסלי, ואת יכולתם של נורית ווסלי לראות אותם ביחד (במבטים המשתאים וההמומים בהם הם מביטים בכל מה שקורה ביער האש), ולהתמודד איתם במשותף.

     

    ואז הם באמת ביחד שוב.

     

    אבל אז המפרדינק מופיע, כי הוא באמת חריף, וידע בדיוק לאן הם מכוונים את פניהם.

     

    ובאמת, המפרדינק הוא סוג של גבר שאת לא יכולה לסמוך עליו. פרשת החלטתו להתחתן עם אישה שהיא רק חלק ממערכת אינטרסים כוחנית, ושבכוונתו לרצוח כדי להגדיל את תחום שלטונו, היא סמל למשהו שהרבה בני אדם מתאפיינים בו – הצורך באישה (או בגבר) למטרות של 'סידור' – סידור מיני, כלכלי, רגשי, חברתי; אבל לא אהבה ואמון אמיתיים, למרות הצהרות כוזבות (שהן לפעמים הדדיות בין בני זוג) על אהבה ועל אמון אמיתיים. דבר שנשים, אבל גם גברים, גם מפחדים ממנו הרבה מאוד פעמים, שהם כלואים במערכת יחסים כזו, או ילכדו בתוך אחת.

     

    ''

     

    ***

     

    בלוג הוא מקום לקצר בו, וזה כבר מתארך. לכן אעצור תכף, ורק אוסיף כמה דברים.

     

    גם המשך הסרט מתאר באופן סמלי מהמורות שונות שבני זוג, שהם אנשים לא מושלמים, כמו כולנו, אבל שאוהבים זה את זה, צריכים להתמודד איתן, והסרט מתאר את ההתמודדות הצולעת והעצובה, המשעשעת, אבל לבסוף המוצלחת, איתם, ואת נצחונו של הלב האציל. הלב האציל - הוא לא תמיד המנצח הטקטי בעולם שלנו, אבל הוא תמיד המנצח האסטרטגי. ביכולתו לגבור כארי על הכוחות העכורים שבנו, ולעתים קרובות גם על הכוחות העכורים שבאחרים.

     

    הניצחון הגדול של ווסלי ושל נורית הוא באמת ניצחון משותף, והוא הרגע שבו ווסלי, שבעצם מת והוחזר לחיים, בזכות אהבת האמת שיש בו ושעולה על פגמיו, ניצב בעיצומו של קרב לחיים ולמוות, כשהוא חסר כוחות פיזיים לחלוטין, יותר מכל אישה. המהות העדינה שבו, הנשית, נחשפת באופן מלא; וזה המקום שבו נורית מגלה את אהבתה במלוא כנותה ואומצה, כי היא מקבלת אותו ככזה, ברגע מהסוג הזה ועם המהות הזו שבו, ובזה היא מגלה בתוך עצמה מהות מעשית ועניינית, לא רגשנית, והיא אוזרת עוז וקושרת את המפרדינק המבוהל למרות שהיא יודעת שאהובה חסר כל יכולת פיזית להגן עליה, ועל עצמו.

     

    היא לא מחכה לו יותר שיציל אותה, היא רואה שהוא קצת רבע עוף. זה מקום שכל התוויות המקובלות (שחלקן הן תוויות הוליוודיות?) מטשטשות, ונשאר בו מקום רק לבני אדם כבני אדם. וזה כל כך יפה.

     

    ''

     

    אהבת האמת היא אותו דבר 'בלתי נתפס', שהוא הנושא של הסרט, ומה שמאפשר תמיד לעלילתו להמשיך לנוע אל עבר הסוף המוצלח – המכשולים בדרכה של האהבה מוצבים על ידי האמונה של סגורי הלב, המאוכזבים או הציניקנים, שאין בעולם אהבה באמת, או שהיא נחלתם של אנשים בודדים בלבד. האהבה שמתגלה בין נורית, ווסלי, פזיק ואיניגו, מבטאת יכולת (לא מושלמת) ובעיקר פתיחות לידידות, לאהבה; אצילות לב אמיתית ונאמנות, גם בעולם מוזר ואכזר כזה כמו שאנחנו חיים בו, שהוא בכל זאת גם עולם קסום. ה'רעים' הם מי שאינם פתוחים לאמפתיה ולזיקה, לאמון נטול אינטרס; וה'טובים' מנצחים, כי הם מאמינים באחווה אנושית. המפרדינק וויזיני לא יוכלו לסמוך בסופו של דבר על מיומנויותיהם ושריריהם של האנשים הפשוטים שהם שוכרים לשירות מעשי האופל שלהם, כי האנשים הפשוטים האלה הם אנשים טובי לב מדי, גם אם מבולבלים ולא מושלמים, שיש להם קוד של כבוד אוהד, כלפי הזולת.

     

    ''

     

    ***

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין