יש ימים כאלו, שאני מוצאת את עצמי מתפללת שיחלפו, מהר.

אתמל בלילה חדר מחבל לישיבת מרכז הרב. את מה שאירע לאחר מכן בוודאי כבר כולכם מכירים, המהדורות אתמול, העיתונים היום, כולם עוסקים בפיגוע, אין טעם להרחיב. רק לכתוב.

ישיבת מרכז הרב היתה תמיד ספינת הדגל שלנו, שלנו ולא שלהם, כי אין מושג כזה 'שלהם' למי שגדלה בבית דתי-לאומי-כיפה-סרוגה, את אף פעם לא באמת עוזבת ולא משנה כמה פעמים תיסעי בשבת או תאכלי ביום כיפור או תצאי עם גוי. תמיד יש תחושה שמחכים לך, שתחזרי הביתה. תתפכחי מה'שטויות'. תקימי בית. הציונות הדתית סובלנית לבניה ובנותיה שעזבו.

הבחורים של מרכז היו תמיד העדית שבבחורים, תלמידי חכמים, קצינים מובחרים, הוגי דעות, רבנים. כל המי ומי עבר שם בישיבה. בשידוכים מספיק היה לללחוש' מרכז הרב' וכבר היינו מוסיפות עשר נקודות למועמד. ובצדק. ידעת מה את מקבלת. ללכת למרכז הרב היתה הצהרת כוונות. משנות העשרים חרטה הישיבה על דגלה את השילוב המוביל את הציונות הדתית, עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.

אתמול בערב ספגה הישיבה מכה קשה, 8 בחורים, ילדים ממש, בני 15, 16, 18 ששהו בישיבה לקראת מסיבת ראש חודש אדר המפורסמת של הישיבה, נקצרו.

שמונה משפחות בקהילה שלנו מתעוררות הבוקר למציאות אחרת, באלקנה, אפרת, אשדוד, נווה דניאל, ירושליים, שילה וכוכב השחר יקברו היום ילדים. קהילות שלמות תתאספנה הערב בבתי הכנסת להתאבל בשקט בזמן תפילת ערבית שכן שבעה לא ישבו בגלל שבת.  אחר כך יחזרו לסעודת שבת שבה לא ידברו על דבר וחצי דבר מלבד היום הזה. ככה, בשקט, בכל רחבי הארץ, בכל קהילה. מרעננה ועד שדרות, בכל מקום יש מישהו שלמד, לומד, ילמד, מכיר, למד עם, שירת עם. ילדים של כולנו.

משנכנס אדר מרבים בשמחה, היום ל' באדר א', ומחר א' באדר ב' -  אבל אין השמחה שורה הלילה בבתינו.

את הפצעים שלנו אנחנו מלקקים בשקט, היום בעשר יערך הספד בישיבה ובאחת עשרה וחצי יצאו ההלויות.

קשה לי להסביר, אפילו לעצמי, איך פיגוע בישיבה נוגע בי באופן שלא נגעו בי פיגועים אחרים, אולי זו העובדה שזה הבית שלי, המשפחה שלי, הקהילה שלי ואתה אף פעם לא באמת עוזב, תמיד,תמיד מחכים לך. כל החינוך ההומניסטי שלי, החמלה, הדאגה לאחר, תחושת הזרות שלי. הכל משם. אני משם. עשרים שנה אחרי שעזבתי ואני עדיין משם.

יש ימים כאלו שצריך להתפלל שיעברו. לא בטוח למי. ימים שחורים בפתח.