סידני, מאי, 1995

קו 389 מהסיטי ל- North Bondi

יום שישי. שעה 3.

אישה וילד. לא. ילד ואישה. לא.

אישה, פנים חיוורות, עיניים גדולות - מבע אטום, חומה קשה וקרה, ורק כשמופנה מבטה אל הילד - אז דוק של חמימות עוטף לרגע.

הילד, כהה עור, כהה מכדי להיות הבן הביולוגי, נצמד במדי בית הספר אל העמוד ומבטו תועה על פני שאר הנוסעים בחוסר שקט. בוחן מי מהם מביט? מי מסיר את מבטו באופן קיצוני המעורר חשד?

יד האישה על כתפו, מבט אינטימי שאומר יותר ממה שמדברות השפתיים החושניות. צבועות אדום עז - בקו תוחם אשר אינו מנסה להסתתר - אלא משלים את חוצפתה של השפה התחתונה המשורבבת.

האף ישר. גאה משהו, מבלי לסלוד. בדיוק כמו הלבוש - בטעם טוב, למרות שמעט מהוקצע מידי , עדיין פשוט - כפני הנראה בגדר האפשרויות הכספיות.

והעיניים - העיניים שם יותר מהכל. במבטן הקר - מאופרות למהדרין ללא רבב. דיוק מושלם , שווה, כמו עבודת מחשב - מקצה הריס עד המקום בו העפעף תוחם עם הגבה. עד שם ודי.

ואז המצח, ועוד מצח, אשר יכול היה להראות כאילו לא נגמר לנצח, אילמלא אותם אניצי שיער, קווצות קטנות ומרוטות. פליטי כימותרפיה אכזרית.

אישה וילד. לא. ילד ואישה. לא. אישה. איש. אי.