התחתנתי עם מוטי בגלל סבא שלו.
תמיד רציתי להתחתן בקיץ, ללבוש את שמלת הכלולות הצחורה כשלג ולרחף כנסיכה לעבר החופה.
שנים דמיינתי אך יראה ליל כלולותיי, כיצד ייגש מוטי אלי ויכסה את פניי בהינומה המונחת מעל שערי. כבר מתארת לעצמי את מבטי הקנאה של כל חברותיי לנוכח שמלתי המהממת ולעובדה שמוטי יפה התואר בחר בי לחלוק עמו שארית חייו.
אבל סבא של מוטי לא התחשב בדעתי, סבא של מוטי, נפטר בסוף החורף, ונאלצתי לדחות את החתונה עד שתעבור שנת האבל עליו. סבא של מוטי גם לא התחשב כלל בהריוני שהתפתח משך כל הקיץ, ואני יושבת וממתינה בעוד כרסי תופחת ומשמינה.
לא עזרו כל תחנוני משפחתי למשפחתו של מוטי, להקדים במעט את החתונה, לפחות לסוף הקיץ.
הם עמדו על דעתם להשלים שנת אבל, ולבסוף התפשרו על אחד עשר חודשים.
בתחילת החורף הייתי כבר "דובה" , מהלכת בקושי, מדדה כשכרסי בין ירכיי, והחלו חודשי ההיריון האחרונים. רק אז קבענו את יום חתונתי.
באותו יום בקושי הצלחתי להשתחל לתוך שמלת הכלה, שנפרמה ונתפרה שוב ושוב, כדי להתאימה למידות גופי שהלכו ותפחו. על עקבים ויתרתי מראש וההינומה... כבר לא יכלה להסתיר הרבה.
כל הערב חיכיתי שהסיוט הזה ייגמר. מחזקי את בטני בשתי ידיי, מחייכת לזו, יושבת על כסא, נושקת לזה, ולרקוד? מי יכול?
במקום לספור את הצ'קים, נסענו ישר לבית החולים, הגעתי לאגף יולדות עם באפיסת כוחות. האחיות במחלקה גיחכו למראה היולדת המוזרה המגיעה עם שמלת כלה, ורק מבטי מזרה האימה ששילחתי לעברן מנע מהן להמשיך לצחקק מולי.
 כשהמוניטור חובר לבטני שמעתי את קולות ההדהוד של עוברי, ושמעתי את מוטי שלי מהדהד בתוכי "הרי את מקודשת לי" וכל הקהל מחרה ומחזיק אחריו "מקודשת, מקודשת, מקודשת" , וכשהמיילדת בקעה לי את מי השפיר, ראיתי את מוטי שובר את הכוס וקורא "אם אשכחך.... "
שעה אחר חצות יצא נעים, עלם חמודות. קראנו לו בשמו של סבא של מוטי.