כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    פוסטים אחרונים

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    הצהרת בלפור: חזון מאה השנים הבאות

    0 תגובות   יום חמישי, 2/11/17, 19:48

    בעוד אנו מציינים מאה שנה להצהרת בלפור, ניתן לומר, שברוח הצהרה זו אכן נוסד בארץ ישראל במהלך מאה השנים האחרונות בית לאומי לעם היהודי.  אלא שתהליך זה היה מלווה מתחילתו בעימות עם העם הערבי היושב בארץ, עימות שכעת הוא מן הארוכים והכואבים בהיסטוריה.  בהקשר זה משפט אחד בהצהרה הוא משמעותי במיוחד: 'בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל.' אי אפשר בכנות לומר שהקמתה של מדינת ישראל לא היה מלווה בפגיעה כזאת או אחרת בעדות הלא יהודיות בארץ ישראל.  תיקון עוול זה מן הראוי שיהיה בליבת מהלכנו במאה השנים הבאות.  לא רק בשביל האחר שנפגע אלא באותה מידה עבורנו אנו.  מאידך יש לומר שהרבה כבר קרה וקורה במהלך שבע העשורים מאז קום המדינה במה שכרוך למערכת היחסים שבין העמים בארצנו.   כל המבקר כיום ביפו ובעכו ובנצרת ובחיפה וברמלה, ובירושלים  רואה כיצד שני העמים חיים יום יום ביחד בדו קיום שהוא פרגמאטי ופונקציונאלי המבוסס על אינטרסים כלכליים ותועלתניים. אכן, ניתן לקבוע בוודאות, שאזרחי ישראל היהודים והערבים נמצאים מזה זמן בתהליך כמו טבעי שתכליתו קיום משותף. ואולי כאן נוצר המודל האפשרי לחברה הישראלית בעתיד.  אולי באותו שיתוף פעולה קיומי ניתן להבחין בקווים המדריכים אותנו אל השלום המיוחל. במילים אחרות, אל אותו רגע שכמו בקנדה ובשוויץ ובלגיה וספרד, ישראל תהיה מדינה שבה עמים שונים חיים ביחד אם לא באחווה או אהבה, הגם שאיני פוסל זאת מראש, במסגרת מדינית יעילה ושוויונית. 

     

    אלא שבניגוד למרכזיותו של מושג השלום בחמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה, בשנים האחרונות כמו הולך ופוחת ערכו וחשיבותו כמו נצטמצמה בימנו אלו.  דומה שבמציאות של היום התגבש קונצנזוס אחד ונוצר נרטיב משותף בדבר דלות האפשרויות לקידום המצב במזרח התיכון.  "אין עם מי לדבר," וכן, "פתרון שתי המדינות איננו עוד" ולבסוף "אין סיכוי להסדר שלום בין ישראל והפלסטינים," שמעתי שוב בשוב בשיחותי השונות ברחבי הארץ עם אנשי אקדמיה וחברי כנסת, עם נהג המונית ועם איש מושב וותיק ורבים אחרים.  והאמת היא שיש באמירות אילו  לא רק ציניות והרמת ידיים אלא יותר מקורטוב של אמת והסקת מסקנות פשוטות והגיוניות. אכן כל הסימנים מעידים על כך: הן מבחינת מקומו הגלובלי של הסכסוך בתודעת העולם המערבי והן מבחינת המורכבות הגיאופוליטית של מה שקרוי היה המזרח התיכון ואשר כיום במידה רבה איננו עוד, התזמון לכך אינו נכון. ולבסוף, חשוב מכל, מכיוון שהשחקנים הראשיים בדרמה זו, ישראל והפלסטינים, נמצאים, אמנם מסיבות שונות ובצורה אחרת, במצב שבו יכולתם להביא את השלום באופק הנראה לעין אינה אפשרית.  

     

    אם כך אז מה? ניתן לפסוק באופן דטרמיניסטי שאין מה לעשות, או אולי דווקא לחשוב על תנאים שאפשר בכל זאת  לקדם אם לא בפועל אזי להלכה, ואם לא עם הרשויות הפלסטיניות עם תושבי הארץ, אזרחי ישראל הלא יהודים, אם לא עם הפליטים אזי עם אלה שכן נשארו והיום הם חלק מחברתנו.  היינו להגות בדבר קיומו של מודל תיאורטי ספקולטיבי שיקיים בכל מצב עתידי את התנאים ההכרחיים ליצירתו של מצב של דו קיום בשלום במרחב שבין הירדן והים התיכון.  ודוק, ברור שניסיון להתנבא יהא שטותי ובאותה מידה מיותר לומר שאיננו יודעים מה ילד המחר, וששינויים דרסטיים לגמרי לא צפויים עשויים לשנות כל רגע את המצב ממהותו. אשר על כן,  אני אכן מציע לא להתעקש ליצור מודל אוטופיסטי של מה שיהיה בעתיד, אלא להתמקד על מה שעשוי או מן הראוי שיעשה בנדון על מנת להכשיר את התנאים, יהא זה בעתיד הקרוב או הרחוק, במהלך מאה השנים הקרובות או מעבר לכך, שיאפשרו להשלים את הוצאתה לפועל של הצהרת בלפור במיוחד במה שנוגע לרוחה ביחס לקיום היום יומי של תושבי הארץ וזכויותיהם האזרחיות. הישג נכבד וחשוב הוא שזכויותיהן של כל הדתות מובטחות מזה זמן רב, כבר בהצהרת העצמאות, מעוגנות בחוק ומתקיימות הלכה למעשה באופן שניתן רק להעריך ולכבד.  מה שנותר עדיין להשלים הוא עניין הזכויות האזרחיות. 

     

    בניסוח אחר אבל מתאים למטרתנו ניתן לשאול מה נדרש להיעשות על מנת שכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום יאמצו זהות ישראלית.   בו נבחן את המצב כיום, ומה הם המאפיינים הבעייתיים המעכבים או מונעים את התגבשותה של חברה ישראלית שוויונית לשני העמים. 

     

    1. מדינה יהודית או מדינת היהודים

    הסוגיה העומדת כיום במרכז הדיון בין ישראל לפלסטינים היא שאלת ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית.  מכיוון שהשאלה היא על השולחן ונראה שהתביעה היא  a deal breaker מן הראוי שימצא לה בעתיד מענה שיהא מקובל על שני הצדדים.  

    להזכיר, סוגיה זו של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים בהתאם להגדרתו של הרצל בספרו Der Judenstaat העסיקה כידוע כבר את מקימי המדינה, ובן גוריון התחבט בה והחליט מה שהחליט.  ההקשר העכשווי הוא כמובן סוגית הניגוד לכאורה בין מושג מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה.  להגדרות אילו יש השלכות קיומיות ביחס לעתידה של מדינת ישראל, ובמיוחד אם מתייחסים לתחזיות הדמוגרפיות, שהגם שהן עדיין נתונות למחלוקת, ישנה הסכמה כמעט ודאית שבעוד מספר עשורים לא גדול ישוב ויחזור המצב של רוב ערבי בארץ ישראל, ומתוך כך מדינת ישראל תצטרך לבחור בין היותה מדינה יהודית שהיא לא דמוקרטית לבין היותה מדינה דמוקרטית שאיננה יהודית.  ניתן לומר שלאורך כל הספקטרום של הדעות הפוליטיות העמדה הפוליטית בהקשר לסכסוך מתמקדת בפרשנות שכל צד נותן לסוגיה זו.  הדוגמא הבולטת מכל לכך היא אמירתו של יאסר ערפאת כי הנשק היעיל ביותר שיש בידי הפלסטינים במאבקם נגד ישראל הוא רחמן של הנשים. 

    אקדים ואטען, שחלק מן הסיבות שמנעו מבן גוריון להחליט על האפשרות השנייה , היינו מדינת היהודים, הן בעליל לא רלוונטיות יותר בימינו.  כידוע, החשש בזמנו, חשש שבה לידי ביטוי מפורש בהצהרת בלפור, היה שמדינות תחלטנה שאם יש ליהודים מדינה מן הראוי שיעזבו ויעברו לגור בה, ואף תכפנה זאת על אזרחיה היהודים.  חשש נוסף היה שגורמים אנטי-יהודים יאשימו את יהודי התפוצות ובמיוחד יהודי ארצות הברית בנאמנות כפולה.  היום טיעונים אלו אינם תקפים בעליל.

    עתה נותר לדון בסיבות המצדיקות את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת היהודים ולא כמדינה יהודית.  כבר בהכרזת העצמאות היה ברור שאזרחי ישראל אינם רק יהודים, אלא שיש מיעוט לא קטן של אזרחי ישראל שהם לא יהודים, למעלה מעשרים אחוז שהם ערבים מוסלמים או נוצרים, וכן דרוזים ואחרים.  מגילת העצמאות מעגנת את מתן האזרחות הישראלית למיעוטים אילו והם אכן מיוצגים מאז בכנסת.  לחלק נכבד זה של אוכלוסיית ישראל ההגדרה מדינה יהודית עומדת בסתירה קיומית עם היותם אזרחים לא-יהודים. שכן, ההגדרה מדינה יהודית מוציאה מתוכה את כל שאינם יהודים – לעומת זאת, ההגדרה מדינת היהודים, משמעה שכל יהודי בעולם הוא אכן אזרח של מדינה זו להלכה אם לא בפועל וכי זו היא מדינתם של היהודים, הגם שלא רק היהודים, אלא גם בעלי דתות אחרות עשויים לראות בה את מדינתם.  במילים אחרות, תושבי הארץ היהודים הם אזרחי מדינת ישראל, אך אזרחי מדינת ישראל אינם בהכרח יהודים.  בקיצור, על פי הגדרה זו, מדינת ישראל היא מדינת היהודים אך לא רק היהודים הם אזרחיה אלא גם תושביה הלא-יהודיים. 

    לדעתי, ניסוח שכזה עשוי בעתיד להביא לסיומה את הסתירה הכמה מובנית בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ועשוי אף להתגבר במידה רבה על המתח שבין מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה.  אשר על כן, מדינת ישראל כמדינת היהודים תמשיך ותהא מדינה יהודית, מתוקף חוק השבות אך כאחת גם מדינת כל אזרחיה מתוקף מגילת העצמאות.   

    זאת ועוד, על יסוד הנחה זאת, לא מן הנמנע שאנו, מתוך גזירה שווה, נכיר בפלסטין כמדינת הפלסטינים ולא כמדינה פלסטינית ועל כן,  ניתן יהא לראות כיצד בעתיד אזרחים יהודים עשויים יהיו להמשיך ולחיות בחלקי מדינה זו ואף לראות בה את מדינתם.  

     

    2. סמלי מדינת ישראל – דגל והמנון

    זהו נושא שהוא רגשי וכואב במיוחד.  כול יהודי אזרח ישראל גדל על הדגל כחול הלבן עם מגן הדוד בליבו.  כל חייל עמד דום כאשר הדגל הונף ושר במלוא גרונו ונפשו את ההמנון על תקוותה של הנפש היהודית לחזור לירושלים. אלא שכאמור ברור כי אחוז ניכר של האוכלוסייה הישראלית אינו יכול להזדהות עם סמלים אלה, נהפוך הוא כל טקס ממלכתי מעמיד בפניהם אתגר ביחס לזהותם ומעמדם במדינת ישראל שהם אזרחיה. , כפי שהדבר בא לידי ביטוי סמלי לאחרונה בחוסר יכולתו של שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן לשיר את התקווה.   הנה גדולת היסוד הדמוקרטי של המדינה בכך שאזרח ערבי מתמנה לשופט בבית המשפט העליון ומאידך הבעייתיות של הזהות בין המדינה והדת היהודית.  

    אין ספק, הפתרון לכך לא פשוט כלל וכלל.  דרכים מקוריות לענות לאתגר זה הם קבלתם של שני המנונים ושני דגלים כדגלי המדינה, או שינוי מסוים בסמלים הקיימים שהוא לדעתי יותר בעייתי.  אבל שוב בעוד מאה שנים או אפילו פחות מכך נצטרך למצוא מענה לסוגיה זו. 

     

    3. חובות האזרח כולל שירות בהגנת המדינה

    כיום אזרחי המדינה הלא יהודיים אינם מחויבים להתגייס לשורות הצבא ולהגן על מולדתם.  דבר זה חייב להשתנות בעתיד כאשר אכן המדינה תהיה שוויונית באמת ובאופן מוחלט.  כל אזרח, תהא דתו אשר תהא חייב יהיה , ואף ירצה, לקיים את חובותיו כאזרח בדיוק באותה מידה שעושים זאת כל אזרחי המדינה האחרים -- ללא יוצא מן הכלל.  בסיס מוסרי לתביעה זו תהא אכן חזקה באופן מהותי ואיכותי כאשר כל התנאים הקודמים יתקיימו. 

     

    4. שפה רשמית 

    באותה מידה שכל מנהיג קנדי מתבטא תמיד באנגלית ובצרפתית, כך כל מנהיג ישראלי יהיה חייב לדבר את שתי השפות העברית והערבית ולכבד בדבריו את מקומן כשפה הרשמית של מדינת ישראל.  אין זה שינוי שעשוי לבוא בהינף יד אלא כאמור תהליך ממושך,  אבל חשוב להתחיל בו עכשיו כדי להבטיח שבעתיד תנאי זה אכן יתקיים. 


    5. זהות ישראלית או פלסטינית

    אזרחי ישראל הערבים יצטרכו לחדד את מודעותם לסוגיית זהותם.  וודאי קיימים היום ישראלים רבים בעלי זהות ישראלית החיים בארצות הברית, ובמידה רבה רובם מצאו איזון בין השניים.  באותה מידה אזרחי ישראל הערבים יצטרכו למצוא איזון בין היותם אזרחי ישראל וזהותם כפלסטינים או כישראלים. 

     

    6. חינוך

    באופן עקיף וישיר אין ספק כי יחסי ישראל והרשויות הפלסטיניות השכנות לנו ימשיך להשפיע באופן מהותי על חייהם של אזרחי ישראל היהודים והערבים.  נקודה חשובה במיוחד היא סוגיית החינוך.  אוכלוסיות שני העמים החייה בתוך גבולות הארץ ומחוץ לה חייבות להשקיע תשומת לב רבה ביצירת הרקע והתנאים לדו קיום והאמצעי הראשון במעלה לכך הוא חינוך הנוער הצעיר.  חינוך לשנאת האחר חייבת להפסק מיד אבל וודאי בעתיד לא יהיה מקום לו.  חינוך שיש בו משום הטלת חשד קיומי באחר לא יהא עוד.  במיוחד, תיאור קריקטורי סטריאוטיפי של האחר כנושא ממהותו מאפיינים שליליים חייב להפסק ולהיות מוחלף בתיאור אנושי של האחר על כל מורכבותו.  

     

    שוב מן הראוי להדגיש כי מושג הזמן הוא חיוני להתמודדות עם אתגרים אלו וכי המדובר במצב עתידי ובהכנות לקראת מצב שכזה לכשיגיע.  אין לי כל אשליה בדבר יכולתם כעת של הצדדים הנוגעים בדבר להוציא לפועל דרישות כואבות כגון אלה, ולהביא לשינויים המעמיקים הנתבעים, אבל בניתוח קר ורציונלי דומה, לעניות דעתי, אלו הם תנאים הכרחיים, ייתכן שישנם גם אחרים או שחלק מן הטיעונים כאן פתוחים לביקורת,  שהיכן שהוא בעתיד יצטרכו להתקיים כמצע לאותה נורמליזציה של חיים משותפים עליה אנחנו כה מייחלים.  בלפור והלורד רוטשילד היו וודאי מופתעים לבקר היום בתל אביב, וודאי הרצל בהרצליה, ומה שאנו מחויבים להבטיח לחזונם הוא שבעוד מאה שנה הם יהיו נפעמים לראות את עם ישראל חיי בשקט ובשלום וצופים מתוך כך בהשלמתו של המפעל הציוני.

    בעוד אנו מציינים מאה שנה להצהרת בלפור, ניתן לומר, שברוח הצהרה זו אכן נוסד בארץ ישראל במהלך מאה השנים האחרונות בית לאומי לעם היהודי.  אלא שתהליך זה היה מלווה מתחילתו בעימות עם העם הערבי היושב בארץ, עימות שכעת הוא מן הארוכים והכואבים בהיסטוריה.  בהקשר זה משפט אחד בהצהרה הוא משמעותי במיוחד: 'בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל.' אי אפשר בכנות לומר שהקמתה של מדינת ישראל לא היה מלווה בפגיעה כזאת או אחרת בעדות הלא יהודיות בארץ ישראל.  תיקון עוול זה מן הראוי שיהיה בליבת מהלכנו במאה השנים הבאות.  לא רק בשביל האחר שנפגע אלא באותה מידה עבורנו אנו.  מאידך יש לומר שהרבה כבר קרה וקורה במהלך שבע העשורים מאז קום המדינה, במה שכרוך למערכת היחסים שבין העמים בארצנו.   כל המבקר כיום ביפו ובעכו ובנצרת ובחיפה וברמלה, ובירושלים  רואה כיצד שני העמים חיים יום יום ביחד בדו קיום שהוא פרגמאטי ופונקציונאלי המבוסס על אינטרסים כלכליים ותועלתניים. אכן, ניתן לקבוע בוודאות, שאזרחי ישראל היהודים והערבים נמצאים מזה זמן בתהליך כמו טבעי שתכליתו קיום משותף. ואולי כאן נוצר המודל האפשרי לחברה הישראלית בעתיד.  אולי באותו שיתוף פעולה קיומי ניתן להבחין בקווים המדריכים אותנו אל השלום המיוחל. במילים אחרות, אל אותו רגע שכמו בקנדה ובשוויץ ובלגיה וספרד, ישראל תהיה מדינה שבה עמים שונים חיים ביחד אם לא באחווה או אהבה, הגם שאיני פוסל זאת מראש, במסגרת מדינית יעילה ושוויונית.  
    אלא שבניגוד למרכזיותו של מושג השלום בחמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה, בשנים האחרונות כמו הולך ופוחת ערכו וחשיבותו כמו נצמצמה בימנו אלו.  דומה שבמציאות של היום התגבש קונצנזוס אחד ונוצר נרטיב משותף בדבר דלות האפשרויות לקידום המצב במזרח התיכון.  "אין עם מי לדבר," וכן, "פתרון שתי המדינות איננו עוד" ולבסוף "אין סיכוי להסדר שלום בין ישראל והפלסטינים," שמעתי שוב בשוב בשיחותי השונות ברחבי הארץ עם אנשי אקדמיה וחברי כנסת, עם נהג המונית ועם איש מושב וותיק ורבים אחרים.  והאמת היא שיש באמירות אילו  לא רק ציניות והרמת ידיים אלא יותר מקורטוב של אמת והסקת מסקנות פשוטות והגיוניות. אכן כל הסימנים מעידים על כך: הן מבחינת מקומו הגלובלי של הסכסוך בתודעת העולם המערבי והן מבחינת המורכבות הגיאופוליטית של מה שקרוי היה המזרח התיכון ואשר כיום במידה רבה איננו עוד, התזמון לכך אינו נכון. ולבסוף, חשוב מכל, מכיוון שהשחקנים הראשיים בדרמה זו, ישראל והפלסטינים, נמצאים, אמנם מסיבות שונות ובצורה אחרת, במצב שבו יכולתם להביא את השלום באופק הנראה לעין אינה אפשרית.  
    אם כך אז מה? ניתן לפסוק באופן דטרמיניסטי שאין מה לעשות, או אולי דווקא לחשוב על תנאים שאפשר בכל זאת  לקדם אם לא בפועל אזי להלכה, ואם לא עם הרשויות הפלסטיניות עם תושבי הארץ, אזרחי ישראל הלא יהודים, אם לא עם הפליטים אזי עם אלה שכן נשארו והיום הם חלק מחברתנו.  היינו להגות בדבר קיומו של מודל תיאורטי ספקולטיבי שיקיים בכל מצב עתידי את התנאים ההכרחיים ליצירתו של מצב של דו קיום בשלום במרחב שבין הירדן והים התיכון.  ודוק, ברור שניסיון להתנבא יהא שטותי ובאותה מידה מיותר לומר שאיננו יודעים מה ילד המחר, וששינויים דרסטיים לגמרי לא צפויים עשויים לשנות כל רגע את המצב ממהותו. יאשר על כן,  אני אכן מציע לא להתעקש ליצור מודל אוטופיסטי של מה שיהיה בעתיד, אלא להתמקד על מה שעשוי או מן הראוי שיעשה בנדון על מנת להכשיר את התנאים, יהא זה בעתיד הקרוב או הרחוק, במהלך מאה השנים הקרובות או מעבר לכך, שיאפשרו להשלים את הוצאתה לפועל של הצהרת בלפור במיוחד במה שנוגע לרוחה ביחס לקיום היום יומי של תושבי הארץ וזכויותיהם האזרחיות. הישג נכבד וחשוב הוא שזכויותיהן של כל הדתות מובטחות מזה זמן רב, כבר בהצהרת העצמאות, מעוגנות בחוק ומתקיימות הלכה למעשה באופן שניתן רק להעריך ולכבד.  מה שנותר עדיין להשלים הוא עניין הזכויות האזרחיות. 
    בניסוח אחר אבל מתאים למטרתנו ניתן לשאול מה נדרש להיעשות על מנת שכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום יאמצו זהות ישראלית.   בו נבחן את המצב כיום, ומה הם המאפיינים הבעייתיים המעכבים או מונעים את התגבשותה של חברה ישראלית שוויונית לשני העמים. 
    1. מדינה יהודית או מדינת היהודים
    הסוגיה העומדת כיום במרכז הדיון בין ישראל לפלסטינים היא שאלת ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית.  מכיוון שהשאלה היא על השולחן ונראה שהתביעה היא  a deal breaker מן הראוי שימצא לה בעתיד מענה שיהא מקובל על שני הצדדים.  
    להזכיר, סוגיה זו של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים בהתאם להגדרתו של הרצל בספרו Der Judenstaat העסיקה כידוע כבר את מקימי המדינה, ובן גוריון התחבט בה והחליט מה שהחליט.  ההקשר העכשווי הוא כמובן סוגית הניגוד לכאורה בין מושג מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה.  להגדרות אילו יש השלכות קיומיות ביחס לעתידה של מדינת ישראל, ובמיוחד אם מתייחסים לתחזיות הדמוגרפיות, שהגם שהן עדיין נתונות למחלוקת, ישנה הסכמה כמעט ודאית שבעוד מספר עשורים לא גדול ישוב ויחזור המצב של רוב ערבי בארץ ישראל, ומתוך כך מדינת ישראל תצטרך לבחור בין היותה מדינה יהודית שהיא לא דמוקרטית לבין היותה מדינה דמוקרטית שאיננה יהודית.  ניתן לומר שלאורך כל הספקטרום של הדעות הפוליטיות העמדה הפוליטית בהקשר לסכסוך מתמקדת בפרשנות שכל צד נותן לסוגיה זו.  הדוגמא הבולטת מכל לכך היא אמירתו של יאסר ערפאת כי הנשק היעיל ביותר שיש בידי הפלסטינים במאבקם נגד ישראל הוא רחמן של הנשים. 
    אקדים ואטען, שחלק מן הסיבות שמנעו מבן גוריון להחליט על האפשרות השנייה , היינו מדינת היהודים, הן בעליל לא רלוונטיות יותר בימינו.  כידוע, החשש בזמנו, חשש שבה לידי ביטוי מפורש בהצהרת בלפור, היה שמדינות תחלטנה שאם יש ליהודים מדינה מן הראוי שיעזבו ויעברו לגור בה, ואף תכפנה זאת על אזרחיה היהודים.  חשש נוסף היה שגורמים אנטי-יהודים יאשימו את יהודי התפוצות ובמיוחד יהודי ארצות הברית בנאמנות כפולה.  היום טיעונים אלו אינם תקפים בעליל.
    עתה נותר לדון בסיבות המצדיקות את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת היהודים ולא כמדינה יהודית.  כבר בהכרזת העצמאות היה ברור שאזרחי ישראל אינם רק יהודים, אלא שיש מיעוט לא קטן של אזרחי ישראל שהם לא יהודים, למעלה מעשרים אחוז שהם ערבים מוסלמים או נוצרים, וכן דרוזים ואחרים.  מגילת העצמאות מעגנת את מתן האזרחות הישראלית למיעוטים אילו והם אכן מיוצגים מאז בכנסת.  לחלק נכבד זה של אוכלוסיית ישראל ההגדרה מדינה יהודית עומדת בסתירה קיומית עם היותם אזרחים לא-יהודים. שכן, ההגדרה מדינה יהודית מוציאה מתוכה את כל שאינם יהודים – לעומת זאת, ההגדרה מדינת היהודים, משמעה שכל יהודי בעולם הוא אכן אזרח של מדינה זו להלכה אם לא בפועל וכי זו היא מדינתם של היהודים, הגם שלא רק היהודים, אלא גם בעלי דתות אחרות עשויים לראות בה את מדינתם.  במילים אחרות, תושבי הארץ היהודים הם אזרחי מדינת ישראל, אך אזרחי מדינת ישראל אינם בהכרח יהודים.  בקיצור, על פי הגדרה זו, מדינת ישראל היא מדינת היהודים אך לא רק היהודים הם אזרחיה אלא גם תושביה הלא-יהודיים. 
    לדעתי, ניסוח שכזה עשוי בעתיד להביא לסיומה את הסתירה הכמה מובנית בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ועשוי אף להתגבר במידה רבה על המתח שבין מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה.  אשר על כן, מדינת ישראל כמדינת היהודים תמשיך ותהא מדינה יהודית, מתוקף חוק השבות אך כאחת גם מדינת כל אזרחיה מתוקף מגילת העצמאות.   
    זאת ועוד, על יסוד הנחה זאת, לא מן הנמנע שאנו, מתוך גזירה שווה, נכיר בפלסטין כמדינת הפלסטינים ולא כמדינה פלסטינית ועל כן,  ניתן יהא לראות כיצד בעתיד אזרחים יהודים עשויים יהיו להמשיך ולחיות בחלקי מדינה זו ואף לראות בה את מדינתם.  
    2. סמלי מדינת ישראל – דגל והמנון
    זהו נושא שהוא רגשי וכואב במיוחד.  כול יהודי אזרח ישראל גדל על הדגל כחול הלבן עם מגן הדוד בליבו.  כל חייל עמד דום כאשר הדגל הונף ושר במלוא גרונו ונפשו את ההמנון על תקוותה של הנפש היהודית לחזור לירושלים. אלא שכאמור ברור כי אחוז ניכר של האוכלוסייה הישראלית אינו יכול להזדהות עם סמלים אלה, נהפוך הוא כל טקס ממלכתי מעמיד בפניהם אתגר ביחס לזהותם ומעמדם במדינת ישראל שהם אזרחיה. , כפי שהדבר בא לידי ביטוי סמלי לאחרונה בחוסר יכולתו של שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן לשיר את התקווה.   הנה גדולת היסוד הדמוקרטי של המדינה בכך שאזרח ערבי מתמנה לשופט בבית המשפט העליון ומאידך הבעייתיות של הזהות בין המדינה והדת היהודית.  
    אין ספק, הפתרון לכך לא פשוט כלל וכלל.  דרכים מקוריות לענות לאתגר זה הם קבלתם של שני המנונים ושני דגלים כדגלי המדינה, או שינוי מסוים בסמלים הקיימים שהוא לדעתי יותר בעייתי.  אבל שוב בעוד מאה שנים או אפילו פחות מכך נצטרך למצוא מענה לסוגיה זו. 
    3. חובות האזרח כולל שירות בהגנת המדינה
    כיום אזרחי המדינה הלא יהודיים אינם מחויבים להתגייס לשורות הצבא ולהגן על מולדתם.  דבר זה חייב להשתנות בעתיד כאשר אכן המדינה תהיה שוויונית באמת ובאופן מוחלט.  כל אזרח, תהא דתו אשר תהא חייב יהיה , ואף ירצה, לקיים את חובותיו כאזרח בדיוק באותה מידה שעושים זאת כל אזרחי המדינה האחרים -- ללא יוצא מן הכלל.  בסיס מוסרי לתביעה זו תהא אכן חזקה באופן מהותי ואיכותי כאשר כל התנאים הקודמים יתקיימו. 
    4. שפה רשמית 
    באותה מידה שכל מנהיג קנדי מתבטא תמיד באנגלית ובצרפתית, כך כל מנהיג ישראלי יהיה חייב לדבר את שתי השפות העברית והערבית ולכבד בדבריו את מקומן כשפה הרשמית של מדינת ישראל.  אין זה שינוי שעשוי לבוא בהינף יד אלא כאמור תהליך ממושך,  אבל חשוב להתחיל בו עכשיו כדי להבטיח שבעתיד תנאי זה אכן יתקיים. 
    5. זהות ישראלית או פלסטינית
    אזרחי ישראל הערבים יצטרכו לחדד את מודעותם לסוגיית זהותם.  וודאי קיימים היום ישראלים רבים בעלי זהות ישראלית החיים בארצות הברית, ובמידה רבה רובם מצאו איזון בין השניים.  באותה מידה אזרחי ישראל הערבים יצטרכו למצוא איזון בין היותם אזרחי ישראל וזהותם כפלסטינים או כישראלים. 
    6. חינוך
    באופן עקיף וישיר אין ספק כי יחסי ישראל והרשויות הפלסטיניות השכנות לנו ימשיך להשפיע באופן מהותי על חייהם של אזרחי ישראל היהודים והערבים.  נקודה חשובה במיוחד היא סוגיית החינוך.  אוכלוסיות שני העמים החייה בתוך גבולות הארץ ומחוץ לה חייבות להשקיע תשומת לב רבה ביצירת הרקע והתנאים לדו קיום והאמצעי הראשון במעלה לכך הוא חינוך הנוער הצעיר.  חינוך לשנאת האחר חייבת להפסק מיד אבל וודאי בעתיד לא יהיה מקום לו.  חינוך שיש בו משום הטלת חשד קיומי באחר לא יהא עוד.  במיוחד, תיאור קריקטורי סטריאוטיפי של האחר כנושא ממהותו מאפיינים שליליים חייב להפסק ולהיות מוחלף בתיאור אנושי של האחר על כל מורכבותו.  
    שוב מן הראוי להדגיש כי מושג הזמן הוא חיוני להתמודדות עם אתגרים אלו וכי המדובר במצב עתידי ובהכנות לקראת מצב שכזה לכשיגיע.  אין לי כל אשליה בדבר יכולתם כעת של הצדדים הנוגעים בדבר להוציא לפועל דרישות כואבות כגון אלה, ולהביא לשינויים המעמיקים הנתבעים, אבל בניתוח קר ורציונלי דומה, לעניות דעתי, אלו הם תנאים הכרחיים, ייתכן שישנם גם אחרים או שחלק מן הטיעונים כאן פתוחים לביקורת,  שהיכן שהוא בעתיד יצטרכו להתקיים כמצע לאותה נורמליזציה של חיים משותפים עליה אנחנו כה מייחלים.  בלפור והלורד רוטשילד היו וודאי מופתעים לבקר היום בתל אביב, וודאי הרצל בהרצליה, ומה שאנו מחויבים להבטיח לחזונם הוא שבעוד מאה שנה הם יהיו נפעמים לראות את עם ישראל חיי בשקט ובשלום וצופים מתוך כך בהשלמתו של המפעל הציוני.
    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין