מה קרה לפריזאים.

בספטמבר האחרון הגעתי לפריז לשבוע, לא בראשונה, ומקווה שגם לא באחרונה. את פריז, שנקראה פעם עיר האורות, אני אוהבת. פריז, ניו יורק, ברלין, ירושלים, אלו הערים, שאילו לא הייתי מתביישת להיות פרובינציאלית, הייתי כותבת, הערים  שלי, שאני אוהבת באמת, לא יודעת לפי איזה סדר, לא רוצה לדרג.

בסתיו הזה פריז הפתיעה, כמו ראיתי אותה בעיניים אחרות, כמו נולדה מחדש. אולי צריך לזקוף את החידוש לזווית הראיה שלי. כי הפעם לא גרנו בבית מלון, אלא  בדירה.

מבעד לחלון עליית הגג שבה גרנו, השתנה הגג של מרכז פומפידו כל דקה, כל יום במשך ימות השבוע

הדירה, בעצם דירת גג, ברחוב רמבאטו במארה, כמעט נשקה לבובורג, כחמש מאות מטרים ממרכז ג'ורג' פומפידו, מהחלון ראיתי וצלמתי את גג המרכז, כשהחלון משמש מסגרת לגג צבעוני ולאור המלטף החודר מבעדו, אורה של פריז בספטמבר. הכניסה לדירה היתה  מתוך חצר פנימית אופיינית, כזאת הזכורה לי מילדותי. חצר שהיתה עולם ומלואו לי ולבני דודיי, חצר שבקירות בתיה נוצק דמיוני והוא טמון וחבוי שם עד היום ורק לפעמים יפתיע אותי ויזנק משם למחוזות חיי האחרים. צל חיוור של עצמו.

מבט לחצר הפנימית

לפי מספר המנעולים שתולים כאן על מעקות גשרי הסיין, נראה שכל העולם מתחתן רק בפריז

מאותה חצר מרובעת נכנסים בעצם לדירות של שלושה בנינים, למכבסה ולמסעדה השכונתית, "בולדוג" שמה. הכניסה המרכזית ל"בולדוג" היא מהרחוב ולא מהחצר. כמו הכניסה למאפיה של אבי ושני אחיו, שענן ריח הלחם נישא ממנה ומלא את נחירי העולם בכל הימים ובכל השעות. לא בדקתי מה שעות הפתיחה של "בולדוג", אבל כל פעם כשיצאנו או חזרנו לדירה, "בולדוג" היתה פתוחה. אכלנו שם ארוחת בוקר, כשהבעלים רטן ונראה כמי שזה עתה התעורר, ואכלנו שם גם ארוחת ערב, שבמהלכה הוא האיר לנו פנים, הממזר. עברו די שעות מהבוקר, והוא, כפי הנראה, הצליח להתעורר. ארוחת הערב היתה משובחת ולא יקרה.

קצת נסחבתי עם החצר הזאת, יימח שמה, הלואי והיתה לי עדיין אחת כזאת, אבל לא עליה רציתי לספר, בעצם, וגם לא על "בולדוג", שאהבת הכלבים של בעליו ניכרה היטב ביחסו אל הגור הזעיר, שהזדנב אחריו וסימן טריטוריה, אלא על הפריזאים ששינו את עורם, על עורי חוויתי, אני יכולה להעיד.

כשלוש פעמים, אם לא יותר, כשעמדנו בפינת רחוב, מחפשות כתובת,  עצרו לידינו עוברי אורח, פריזאים לגמרי, ששאלו באנגלית, אם אנחנו זקוקות לעזרה. הייתם מאמינים, ימות המשיח הגיעו, אני מוכנה להישבע, שהאירו לנו פנים, התנדבו להורות את הדרך, מיוזמתם! לא בדיוק התכונה שנתקלתי בה שם בשנים עברו. נו תצעקו כבר, קצרי אמונה, "היהפוך כושי עורו?" "כן," עובדה.

אתרע מזלינו וכשהגענו סוף סוף לדירה, המפתח לא זז בחור המנעול, לא הצלחנו לפתוח את הדלת. בעלת הבית בישראל, לא ענתה, וגם הגברת, שטפלה בדירה בפריז לא ענתה לעשרות הווטסאפים ששלחנו בהיסטריה אופיינית למצב.

מה עושים.

היינו עייפות מטיסת הלילה, ולכל אחת היתה מזוודה. אבל היתה שם אֶדוּ, בֶּרבֶּרית, כפי שספרה לנו בהמשך, 18 שנים בפריז, היא מתחזקת כמה דירות להשכרה ובדיוק נכנסה לדירה השכנה, כדי להכין אותה לאורחים הבאים. אדו, אדו, בילדות קראו לה מרייאנה. אדו הזמינה אותנו פנימה, נתנה מים, הגישה עוגיות - כמו מרייאנה שהגישה פעם לביבות תפוחי אדמה, שריחן עדיין בנחיריי, ואלו יכולתי לאכול רק את הריח... - הציעה להכניס את המזוודות, הציעה טלפון מקומי, להתקשר שוב לכל מי שצריך, נסתה לפתוח את הדירה שיועדה לנו בעזרת כל הטריקים הפריזאים הידועים לה, אבל ובעיקר, ניחמה אותנו והרגיעה והציעה שנשאר שם בינתיים. אחרי שהכל הסתדר והדירה שלנו נפתחה, לא רצתה לשמוע על תשלום כלשהו על עזרתה. התביישנו כהוגן על ההצעה.

במחווה של נדיבות נתקלנו גם, כשנהג מונית, התקשר מטלפונו הפרטי לגמרי, ללואי ויטון פאונדיישין כדי לברר איפה עומדת  ההסעה שאליה התכוונו להגיע.

במוזיאונים, בכניסה ללואי ויטון פאודיישין, לג'ורג' פומפידו סנטר, למוזיאון רודן, ולפאליי טוקיו עמדנו בתור למכונות הבידוק ולסריקה הבטחונית. פריז או לא פריז, זה הרגיש קצת יותר מדי בבית. (מה עוד שהעמידה בתור למרכז פומפידו לא זכורה לי מביקורי הקודם בפריז לפני כארבע שנים).לזכותם של הפריזאים ייאמר, שלמרות הבדיקות, אנשי הבטחון לא אבדו את חוש ההומור. בניגוד לאנשי הבטחון בארה"ב, שמוכנים לירות בך במקום, אם תסטה מאחד הנהלים, האלה בפריז שומרים על פרופורציות, לא מתיחסים לעצמם ברצינות תהומית מדי ואפילו התבדחו אתנו על הקפדנות לכאורה של עצמם.

הפלא השמיני של פראנק גרי, Frank Gehry ,  בנין לואי ויטון פאונדיישין, צף באויר ולפעמים שט בין עננים, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים

הכניסה לפלא של פראנק גרי, אי אפשר להקיף אותו במבט

והספינה שטה, השראתו של גרי בבנין לואי ויטון פאונדשיין, היתה ספינה

הנה היא למטה מוצגת בפנים המוזיאון, עבודתו של ויליאם קנטרידג', הדרום אפריקאי ,William Kentridge , שרטרוספקטיבה נפלאה שלו הוצגה במוזיאון ישראל

למטה, מעבודתו ודבריו של קנטריג', William Kentridge

קו הרקיע של פריז ממרפסת בנין הפלאים של פרנק גרי, בלואי ויטון פאונדיישין

זכוכית, עץ ומתכת, אבני היסוד בבנינו של גרי

כסא בחנות המוזיאון

ובפנים, מתוך תערוכת ART AFRIQUE, אחת מהעבודות המרשימות

מה מסתתר מאחורי המחיצה בפארק שמקיף את המוזיאון? כן, כלי העבודה של הגננים

וסתם כך ברחובותיה של מארה

ומה שמשך את עיני בהצטלבות רחובות

תאורה ייחודית במטרו של הלובר

גדולים במדעי התחתונים... If you will excuse my french  , הרי הם המציאו גם את הבידה, שכל אחד יבחר לו צבע, ניירות טואלט בשירותים המפוארים במטרו של הלובר

ועוד פלא בפריז העכשווית,  כולם, צעירים וזקנים,  יודעים אנגלית, ואפילו מוכנים להשתמש בה, כשפונים אליהם. מה שלא בדיוק אפיין אותם בעבר. אם כבר הואילו בטובם לדבר אתך באנגלית, זה היה מלווה בלא מעט פרצופי בוז, כמעט גועל.

מה עוד נתחדש שם בפריז?

No more Anna Karenina   וסופה הטרגי. גם אם תרצה, לא תוכל לזרוק עצמך מתחת לקרונות,  הלך עליך, חייך יימשכו, במטרו יש גדר שקופה, שמפרידה בין הקרונות ובין הממתינים להן.

ההטרוגניות ניכרת בכל,  זוגות של קפה עולה, חלב או שוקולה, מעורב פריזאי מכל הסוגים והמינים. פחות גברים לבושי חליפות, גם בְּרַש הַווֶרס. הנשים, צעירות וזקנות כאחד, אפסנו, סוף סוף, את נעלי הסטילטו במרתפים או במוזיאונים, יוק סטילטו, הנשים ירדו לקרקע, והן נאחזות בה. רובן בסניקרס או בנעליים שטוחות אחרות. סגנון הלבוש מעורב וחופשי, הכל הולך עם הכל, נשות פריז מתוקתקות פחות מאי פעם והלכלוך באזורים מסויימים, כמעט כמו בירושלים, חוגג. אבל האוכל כשהיה, משובח וזול יותר מירושלים.

מה לא היה במרחק כמה צעדים מאתנו ברחוב רמבאטו, ברסיירי ופטיסריי, בוטיק גבינות וקצב, כל טוב הארץ והים,  חנות דגים ושרצים שקושטו כל כך, עד ששכחו את מוצאם השרצי, המבורגרים, סושי יפני ואיטלקיה קטנה, פירות וירקות, שלא אבדו את ריחם, ועוד ועוד. בעשרים יורו אתה אוכל ומקנח בכוס יין. חגיגה.

בקרנו במוזיאונים, לא בכולם כמובן, כמה אפשר להספיק בשבוע, ויצאנו לסיורי חינם במארה ובעקבות פנינים פריזאיות נסתרות. כייף, שהיום אפשר להנות ממנו כמעט בכל עיר באירופה. סיורי החינם ברגל הם בנושאים מגוונים, בדרך כלל אורכם בין שעה וחצי לשעתיים, הם נערכים בשעות ובימים קבועים, יוצאים ממקומות מפגש קבועים. למדריכים, סטודנטים בעיקר, כדאי להיות מצוינים, כי התשלום, בטיפים בלבד. כדאי לבדוק מראש את הפרטים ברשת.

תגלית הביקור היה בנין לואי ויטון פאונדיישין. הספקנו לראות את יומה האחרון של התערוכה - Art Afrique. התערוכה ארחה בעיקר אמנות דרום אפריקאית עכשיווית, אבל עיקרה של האטרקציה היה הבנין עצמו. הבנין דמוי ספינה, פרי דמיונו של פראנק גרי, Frank Gehry, עשוי זכוכית, פלדה ועץ,  כמו שט בענניה של פריז, משתקף במימיה ובבריכות המים שסביבו ומוקף בירוק הבלתי נגמר של יער בולוניי. שווה, פראנק גרי, למרות גילו, ראשו עדיין נוגע בעננים.

ובמרכז פומפידו החדש\הישן  והטוב, שהשכן שלי קורא לו בנין האינסטלציה. דוויד הוקני מככב  ברטרוספקטיבה מקיפה, וישנן כמובן, מדרגות המרכז והגג שלו והמסעדה שעל הגג, שממנה נגלים קסמיה של פריז כמו מבעד לקליידוסקופ.

בתערוכה של דויד הוקני, במרכז פומפידו, אי אפשר היה לצלם, אז צלמתי את פריז שמעבר לחלון

וגגות פריז ממסעדת הגג של מרכז פומפידו

על גג מרכז פומפידו, עיצוב המסעדה משתלב עם אופי המרכז

הבר במסעדה

גם לפאליי דה טוקיו הגענו, לתערוכת תכשיטים בשם "מדוזה" ולתערוכה שמשום מה חברה בין שלושה ענקים, בלטוס, דיריין  וג'אקומטי, וחבל שכך, כי כל אחד מהם ראוי היה לתערוכה בעצמו.

בדרך לפאליי טוקיו, אחרי קפה עולה באחד מבתי הקפה של שדרות וילסון, נקלענו לשוק יום ראשון, קודם כל קדם אותנו ריח הדגים, אחר כך הגיע מראה הדוכנים, עמוסים בגבינות ובשר, פירות וירקות ואפילו צעיפים. שעתיים אחר כך, כשיצאנו מהפאליי חזרה לשדרה, לא היה זכר לשוק, משאיות נקיון פינו את האשפה, סילוני מים שטפו את  המדרכות, רק ריח הדגים נישא עדיין באויר וליווה אותנו בשדרה, שעציה השירו את עליהם הצהובים הראשונים.

זהו, די לשבוע, כי צריך היה, נעבעך, גם לאכול ולשתות ושוב לשתות ולהנות ממזג האויר ומבתי הקפה הפינתיים ומהפריזאים והפריזאיות ולשחרר את הדמיון שנכלא בקירות הבתים ולחלום על הביקור הבא וחוזר חלילה.

ואם תרצו עוד פריז. הנה פריז בסתיו 2013

http://cafe.themarker.com/post/2865199/

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה