היא כותבת על אהבה.
היא יודעת מה זו אהבה.
היא כותבת בשירים .
המוסיקה היא חייה ומרגישה כל שיר, לחן, כל רבע טון,כל מחיאת כפיים, כל מחווה קטנה של השומעים ממלאה אותה.
היא ידעה אכזבות ומריבות ושנאות וקנאה ואכזבה.
היא ידעה הפתעות ואהבות והשלמות ופרגון והצלחה.
תמיד ברחה למוזיקה שהייתה כל חייה, שנתנה לה כנפיים והיא ריחפה כמו דבורה המרפרפת מעל הפרח ממנו היא יונקת את לשד הצוף שלה.
שעות היא יושבת וכותבת מוזיקה, יוצרת סקיצות, ומלווה את עצמה בגיטרה.
ומחכה לערב, להופיע בפני האנשים, מספיק לה קהל קטן, די לה בישיש שישיר אתה את המילים ותחוש בנהרה השפוכה על פניו.
די לה שזוג אוהבים מחזיק ידיים בבית קפה יבקש שתקדיש להם שיר במיוחד שביקשו.
הילדה הפרועה, הסוררת הבלתי מתפשרת, זו שרצתה לטרוף את כל העולם, זו שרצתה לעשות הכול בדרכה, גדלה והייתה לאישה.
היא תפסה את הגבר המושלם, התמיר הרחב השקול והאוהב. הוא היה הבית בשבילה. העוגן הנעים והבטוח לשוב אליו מסערות ריגושי יומה.
היא בזה לכל חברותיה שקינאו בה על הצלחתה, לתפוס את הגבר שבגברים.
והן קינאו בה, אוהו איך הן קינאו בה, והיא פשוט התעלמה, או לא ידעה, או שעשתה עצמה כאילו שלא ידעה, וזה בכלל לא היה חשוב כי אף אחד לא ידע מה היא מרגישה.
והיא רצתה פשוט שהוא יאהב אותה, והוא אהב. בדרכו.
והיא לא ידעה להגדיר לעצמה מה היא עוד מבקשת, הוא מושלם. והוא בית.
והיא ריקה בתוך עצמה. היא רצתה שיחיה בתוכה.
שיתנפץ בתוכה כמו גלי הים המשתברים עלי חוף. שיעלה בה את הקצף, את הרצון להישאב פנימה אל הגלים, אל מרחבי הים הגדול, שיפרוט מיתר על ליבה.
הים היה מפלטה השני, שם נרגעה, שם התמזגה עם הגלים, שם שרה את עצמה.
שם הייתה שלמה.
היא אהבה, היא הייתה אמא. כן, היא אמא טובה. ואהבתה לא פחתה עם כל ילד שהעניקה לו, עם כל זרע שקינן בה ופרח והתעצם וחי חיים חדשים של אהבות ושנאות וקנאה ורגשות, ומוזיקה כה נהדרת.
היא אהבה דרך האהבות של ילדיה, והיא התעצמה ושרה את ילדיה, ושרה את חסרונה.ורק לפעמים ילדיה רטנו שהיא גונבת להם את אהבותיהם.
היא כותבת על אהבה. היא לא בטוחה שהיא יודעת מה זו אהבה.
היא שרה על אהבה, כמיהה, השתוקקות, על סערת רגשות. על יחד ולחוד.
היא אמא, אבל עוד לא הרגישה אישה.
ואז הוא הופיע, התנפץ על לוח ליבה כמו גל סוחף.
והיא שחוותה כבר את כל סוגי האהבות, לא נתנה לו להתחצף.
אבל הוא השתחל בפתח, בדלת שלא ממש נטרקה.
והוא אפילו אמר לה שהיא לא הטעם שלו.
אבל אחר כך נתן לה להרגיש אישה.כמו שאף פעם לא חשה.
עכשיו רק שלא יברח.להחזיק חזק את מסעד הכסא.להרים את הראש זקוף.
עכשיו היא לא צריכה לכתוב על אהבה.היא כבר הרגישה.
ואולי עכשיו יותר? |