כותרות TheMarker >
    ';

    קול ואור

    קול - לשמיעה, אור - לראיה. זו ההתמודדות שלי בחיים.

    המתנה האחרונה

    8 תגובות   יום ראשון, 19/11/17, 20:43

    כ- 23 שעות אחרי נחיתה בסיום של מסע בן 23 ימים בארה"ב ובקנדה, ראיתי על מסך הוואטסאפ:

    אני חושבת שאבא מצפה שתבואו לבקר.....,ואפילו אם תבואו לזמן קצר זה יעשה לו טוב (אימא שלי).

    השעה הייתה מאוחרת,  מיד שאלתי חזרה: לבוא מיד? הלב שלי שקשק ורעד.

    גם כך הנסיעה לטיול לוותה בחששות כבדים לאורך חודשים ארוכים של הכנות.

    לוותר? – הרי החיים צריכים להימשך ככל האפשר, אין לדעת מתי ואיך משהו יקרה.

    מה היה לאבא שלי? – שאלו אותי בימים אחרים ועניתי בצער: מה לא היה לו?

    ימים של שגרה היו מבורכים בין אירוע רפואי אחד לאחר ואלו כמעט שלא חדלו.

    כשעלינו למטוס, לא האמנתי שאכן התאפשר לנו לנסוע על אף הכול.  

    כל תקשורת: האם הכול בסדר? ותמיד: כן, תבלו, מתגעגעים.

    במבט לאחור, הגיעה ההבנה שהיה כאן משהו משמעותי יותר מריחוק פיזי זמני.
    מספר ימים לפני שובנו אחותי בוואטסאפ שהתגבר על הפרש שעות ישראל-קנדה:

    אל תדאגי, הייתה לו שוב דלקת ריאות והסתדרנו עם זה, אפילו ללא צורך ברופאת המשפחה.

    נאנחתי בתגובה כתובה, מציאותית ומפוכחת:

    אל תדאגי, לא אגיד לאימא שידעתי, זה יבוא וילך כנראה עד הסוף.

    גם בהכנה נפשית, הודעה כזו, מעוררת את הסרט הכי מפחיד, משהו הולך לקרות.

    אבא כבר ישן, החזירה לי תשובה, בבקשה תבואו מחר בצהריים בנפרד מהמפגש של הערב.

    למחרת, שישי זה היה, אכן נכנסנו לבקר, "היינו בסביבה".

    מי היה זה שאמר, האם הוא בדיבורו הרועד או היא? כבר לא אזכור בדיוק.

    אך זה היה מובן ביותר:

    אבא חיכה לי, הוא לא רצה ללכת לפני שאני אחזור.

    מכה עמוקה וישירה בבטן.

    שנים אמרתי ליקר שלי, בכל פעם שהתדרדר מצבו עוד: האם זה הסוף?

    שנים אמר לי היקר שלי: אל תספידי אותו, הוא שורד לדוגמה.

    הפעם, אמר לי: זה יקרה השנה.

    משהו אצלי עדיין סירב לחשוב שזה יכול להיות כל כך קרוב.

    בצהרי ה- 23.10.2017, על מסך הנייד: אימא שלי, מהפלאפון שלה, לא מהקו הנייח. מה קרה??

    אבא נפל בבית, כאוב, רצים אתו למיון, נצטרך אתכם אחר-כך שתביאו כמה דברים.  

    והלב בתחתית,  מה מחכה לנו עכשיו?

    23 יום אחרי שובנו מהטיול, נשם אבא את נשימתו האחרונה.

    ואני יודעת:

    אבא בכל כוחותיו האחרונים נתן לנו מתנה אחרונה –

    את אותו טיול מעבר לים, לנדוד, לחוות ולחזור.

    תודה אבאל'ה, תודה.

    ואני מתנחמת:

    באותה מתנה אחרונה שנתנו לו ביום הולדתו בקיץ האחרון.

    זו הייתה יציאתו האחרונה אל מחוץ לבית למפגש משפחתי אהוב.

    את איכות חייו שיפרנו באמצעות אוזניות ייעודיות לכבדי שמיעה, לשמיעת  קולות הטלוויזיה והרדיו,

    קולות שהיו תמצית חייו של חובב הספורט, הכלכלה והפוליטיקה, לא משנה הסדר.

    זמן ארוך התעקש להישאר עם האוזניות הישנות שצלילן לא סיפק כבר דבר.

    אך אנו לא ויתרנו, ולרכישתה הקדשנו, לעיר הגדולה תל-אביב נסענו.

    בתמונה:

    מקבל את המתנה (לא התמונה הכי מוצלחת, זה מה שיש)

    ''

     

    23 יום בלעדיו, עדיין מוזרה לי העובדה שהוא כבר לא פה.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/11/17 11:49:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-11-24 21:24:22

      חיבוק גדול, ולו וירטואלי, ליריתוש.

      חיבוק גדול ממני חזרה, גם כן וירטואלי, מכבית - תודה!

      חיבוק גדול, ולו וירטואלי, ליריתוש.
        21/11/17 08:59:

      צטט: ארנה א 2017-11-20 19:27:52

      הסברת בהיגיון. שיתפת כל כך ברגש. שלא תדעי עוד צער.
      הצער הוא חלק מן החיים, תודה לך ארנה ושאכן נדע כמה שפחות ממנו. 
        20/11/17 19:27:
      הסברת בהיגיון. שיתפת כל כך ברגש. שלא תדעי עוד צער.
        20/11/17 17:11:

      צטט: ~בועז22~ 2017-11-20 15:03:48

      תנחומי, יקירתי. חיבוק.

      תודה רבה בועז, חיבוק חזרה. 

        20/11/17 15:03:
      תנחומי, יקירתי. חיבוק.
        19/11/17 21:10:

      צטט: תכשיט 2017-11-19 21:09:14

      יהי מנוחתו עדן.....

      אכן, תודה.......

        19/11/17 21:09:
      יהי מנוחתו עדן.....

      ארכיון

      פרופיל