כותרות TheMarker >
    ';

    השפעת הכיבוש על החינוך

    1 תגובות   יום שלישי, 21/11/17, 20:33

    השפעת הסיטואציה הגיאו-פוליטית של ישראל על החינוך

     

    מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחים ירדנים ממערב לנהר הירדן, התחוללו במציאות הפוליטית של ישראל שינויים מרחיקי לכת. מן הצד האחד התגבש עם פלסטיני בגדה וברצועת עזה, ומן הצד השני, מדינת ישראל יישבה את שטחי יהודה ושומרון במאות אלפי מתנחלים (כעת: 400,000, כ-12% מכלל אוכלוסיית הגדה). הקונפליקט בין העמים הפך לבלתי-נמנע, וחידד מאד את הקיטוב הפוליטי בתוך ישראל. מה שקרוי "ימין" התחזק במהלך השנים, והוא נמצא בשלטון מרבית הזמן מאז 1977 ("המהפך"). ההשתלטות על השטחים ביהודה ושומרון נעשתה ונעשית לא-פעם תוך התנגשות עם רשויות החוק הישראליות, שמציבות לכך סייגים, אף אם לא תמיד. מצב זה הפך את רשויות החוק ליעד קבוע לגינויים – חלקם בוטים – מצד המתנחלים.


    במשך שנים היה קשה לזהות השפעות של התהליכים ש"מעבר לקו הירוק" על מה שקורה בתוככי מדינת ישראל, אבל במהלך 25 השנים האחרונות ההשפעות הללו ניכרות היטב, כולל על תחום החינוך. השליטה על הפלסטינים משפיעה על מערכת החינוך בשלושה מעגלים: המעגל החיצוני הוא ההשפעה הכללית של הכיבוש על החברה הישראלית; המעגל השני בא לביטוי בהתחזקות הגורמים הדתיים והחרדיים ובחיזוק השפעתם על מה שקורה בפוליטיקה הישראלית; והמעגל השלישי הוא ההשפעה הישירה על החינוך של היותנו כובשים.


    מעגל ההשפעה הראשון על החברה בכללותה. השליטה המתמשכת שלנו על הפלסטינים מחדדת יותר ויותר את היחסים הפנים-ישראליים בין הצדדים הפוליטיים, שמכונים אצלנו בלשון עממית "שמאל" ו"ימין". אם רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995 גרם להלם ציבורי ממשי, תמונת המצב היום היא שונה. עם חלוף 22 שנים, רבין, הרצח והרוצח הולכים ונשכחים. אילוסטרציה מעודכנת למצב קיבלנו מפרשת אלאור אזריה, שבית הדין הצבאי הרשיע אותו, אבל חלקים גדולים בציבור "זיכו". שינויים גדולים מתרחשים גם בתחום ניסיונות החקיקה המתייחסים לדמוקרטיה הישראלית, במגמה להצר את רגליה, והתבטאויות שליליות של אנשי ציבור כלפי מערכת המשפט והתקשורת.


    מעגל ההשפעה השני – התחזקות הגורמים הדתיים. לפי גורמים שונים, בראיה מגזרית סכמאטית מונים המתנחלים כ-20% חילוניים, 30% חרדים ו-50% דתיים-לאומיים וחרד"לים (חרדים לאומיים-תורניים). ואכן, המתנחלים, המובלים על-ידי הציונות הדתית (בעבר "גוש אמונים"), צברו כוח רב והשפעה על הימין הישראלי בכללותו, כולל בשאלה מי יגיע לעמדות פוליטיות בכירות ומי יישאר מאחור. בעלת בולטות רבה מבין מפלגות הימין היא המפלגה הדתית "הבית היהודי", שמנהיגה, נפתלי בנט, הפך בשנת 2015 לשר החינוך. במאמרה "סוד כוחם של המתנחלים" כתבה חנה קים ב-2002, ש"שדולת המתנחלים בפוליטיקה וכוחו הסגולי של ערוץ 7 משולים לכוחה של התנועה הקיבוצית בשנות ה-50 וה-60 ולעיתונות המפלגתית של פעם [...] שדולת המתנחלים כבר הצליחה להעלות ולהפיל כמה ראשי ממשלות".


    מעגל ההשפעה השלישי של שליטת ישראל ביהודה ושומרון הוא מעגל ההשפעה הישירה על החינוך. כאן אנחנו פוגשים את המתנחלים, הציבור הדתי ואת הפוליטיקאים התומכים בהם משלבים ידיים. הם פועלים יחד כלפי מערכת החינוך כולה – בזכות הכוח הפוליטי הרב – באמצעות הכנסת תכנים דתיים למערכת החינוך הממלכתי, הכוללת שני-שלישים מתלמידי ישראל (כולל המגזר הערבי).


    שר החינוך גדעון סער (2013-2009) השמיע את שריקת הפתיחה למהלך מתמשך, שמטרתו למנוע עיסוק בנושאים "רגישים" בכיתות. בין השאר אסר דיונים בכיתות במגזר הערבי על "יום הנכבה", ופעל להפנות את בתי הספר לטייל/לסייר בחברון ובמערת המכפלה. בנייר עמדה "לפני שיהיה מאוחר..." מ-2011 מדגישים המחברים, נמרוד אלוני ואחרים, את הדה-לגיטימציה כלפי חופש הביטוי הפדגוגי. דוגמאות שהביאו מצביעות על התנגדותם של קובעי המדיניות החינוכית (שר החינוך גדעון סער והכפופים לו) לאפשר למחנכים ולמנהלים לדון לעומק ובפתיחות עם תלמידיהם בסוגיית הסכסוך היהודי-פלסטיני ובתופעת הכיבוש המתמשך.


    בתקופת כהונתם של שלושת שרי החינוך גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט, בין 2012 ל-2016, הגדיל משרד החינוך את התקציב לתלמידי תיכון דתיים בשיעור החד ביותר מבין שאר המגזרים – שיא של 33 אלף שקל לתלמיד בשנה. בשנים אלה גדל תקציב משרד החינוך במיליארדי שקלים, וניכרת עוצמת ההשפעה של הזרמים הממלכתי-דתי והחרד"לי-תורני – הקבוצה שפועלת בהתנחלויות – על הפוליטיקאים היושבים במשרדי החינוך והאוצר.


    סוגיה נוספת היא הפגיעה הדרמטית ב"כישורי חשיבה מסדר גבוה" ובתהליכי הבנה בכיתות – ובתוך אלה במיוחד שאילת שאלות, חשיבה ביקורתית ומטא-קוגניציה. במשרד החינוך ישנו "מטה לחינוך החשיבה", יש מדריכות ומדריכים – אף שהחומר המוצג באתר הוא דל ולא עדכני – אבל בכל מקרה, המטה הוא בעל השפעה מועטת.


    ניתן להיווכח  בכך באמצעות כתבות בתקשורת תחת הכותרת הגנרית "מורים מפחדים", מאז גדעון סער ויותר מכך היום. מחקר שפורסם בדצמבר 2016 בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן לאוטמן והאוניברסיטה הפתוחה, מצא  ש-56.3% מהמורים חוששים לדבר עם תלמידיהם על הסכסוך הישראלי־פלסטיני; 40.7% לא ידברו בכיתה על הנרטיב הפלסטיני; 34.2% על גזענות; 26.5% על היחס לפליטים; 24.6% על זכויות אדם; 19.5% לא יעלו ביקורת כלפי מוסדות המדינה. 28% מהמורים השיבו כי יש להם נטייה לצנזורה עצמית.


    למעגל ההשפעה הנוכחי, המעיד על עוצמתם של גורמים דתיים בפוליטיקה הישראלית, נכנסת גם השפעתם הישירה על מערכת החינוך בדמות תופעת ההדתה. הכנסה של תכנים דתיים לספרי הלימוד ולשיח של בתי הספר הממלכתיים. אלו הביאו מנגד לייסוד גוף בשם "הפורום החילוני", שמביא שפע דוגמאות לתופעה (ר' https://www.hiloni.org.il/testimonials), אבל אין בכוחו להתמודד עמה.


    היבט נוסף של ההדתה הוא תקצוב גופי חינוך בלתי-פורמאלי. עשרות עמותות דתיות פועלות בבתי הספר הממלכתיים בתקציב של מאות מיליוני ₪. ב-2017 העביר המשרד ליותר מ-1,000 ארגוני דת כמיליארד שקל בסך הכול, כולל תקצוב של מאות רשויות מקומיות עבור פרויקטים של חינוך תרבות ודת. בחסות משרד החינוך העמותות מקבלות גישה לא רק לתקציבי ציבור, אלא גם לתלמידי ישראל, במאות בתי ספר. לעומת זאת, תקציב תנועות הנוער "הצופים" ו"הנוער העובד והלומד" הסתכם ב-70 מיליון ₪ ב-2016, תקציבים עלובים יחסית למספר בני הנוער הרבים שחברים בהן.


    המצב במגזר הערבי ברמת החששות לדבר אקטואליה בכיתה הוא כצפוי חמור בהרבה. במחקרים בקרב מורים ערבים, שמטרתם הייתה לברר את מצב החינוך האקטואלי והפוליטי בבתי הספר בעקבות שתי האינתיפאדות והמצב הפוליטי הוא מוצא, שרק 17% מהמורים דנים עם תלמידיהם בנושאים אקטואליים ופוליטיים. על אף שבאירועי אוקטובר בשנת 2000 נהרגו 13 אזרחים פלסטינים ישראלים, רק 23% מהמורים דנו על כך עם תלמידיהם, ובחלק גדול מהמקרים, התלמידים הם אלה שיזמו את השיח בנושא.


    לסיכום ניתן להצביע על כמה סוגי השפעות של המצב הגיאו-פוליטי, כלומר, של שליטתנו על הפלסטינים, כפי שהן באות לביטוי במערכת החינוך:

    1. ויתור על טיפוח חשיבה גבוהה והבנה, שביסודה שאלת שאלות, תמיהות, סקרנות וביקורת;
    2. יצירת חשש כבד בקרב המורים מפני דיון בנושאי אקטואליה חיוניים לעתידם של תלמידי ישראל, ורידוד השיח החינוכי-ערכי בכיתה;
    3. שימוש מתעה במכוון באמירות ומושגים – "שמאלנים", "הדתה שמדתה", "מגילת העצמאות", "מטרות החינוך הממלכתי", "נכבה" ועוד;
    4. יצירת זילות בעיני תלמידים ביחסם למוסדות החוק;
    5. העברת משאבים כספיים באופן לא מאוזן מן המגזר הממלכתי אל המגזר הממלכתי-דתי;
    6. הפיכת ה"יהדות" והאמונה הדתית למרכז חשוב של הפעילות החינוכית של משרד החינוך, בעיקר כלפי החינוך הממלכתי, תוך ויתור על ערכים אוניברסאליים.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/11/17 11:52:

      התופעה עליה כתבת , ההולכת ומתחזקת, ראשיתה אחרי "מלחמת ששת הימים", כאשר נוספה קרקע למדינה.

      הדתיים, שידעו כי את המדינה בנתה היהדות החילונית, אנשי העליות הראשונות, שנטשו את הגולה והדת ועלו לישראל. הדתיים ראו בקרקע הנוספת הזדמנות פז לבנות עליה יישובים חדשים. מרבית היישובים היו אז יישובים של אוכלוסייה דתית. כמובן שהחינוך במקומות הללו היה ונשאר חינוך דתי. היישובים שנבנו שמשו גורם מזמין לעלייה של יהדות דתית, בעיקר מארצות הברית. עם החיזוק המספרי של דתיים באיזורים הללו, הם הטיפו ללימודים ברוח המקובלת עליהם.

      המינוי של שרי חיינוך בעלי נטייה דתית הביא לשינויים בחומר הלימודים של בתי הספר החילוניים. אגב, כאשר נוסדה המדינה, היו בתי ספר מזרם העובדים, וכדי לאחד את אוכלוסיית התלמידים, הוחלט לבטלם ולקבוע חינוך כללי ודתי בלבד. (החינוך הדתי נבע מלחץ שבא מצד הדתיים, שהיו מיעוט באותה תקופה).

      מה שמתרחש היום - הוא המשך הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה", אם ה"מאה" אינה ממון אלא כוח פוליטי, הרי בעלי כוח זה קובעים מה יילמד והייכן. נכון לזמננו ישנה עליייה מספרית בציבור הדתי והחרדי, מה יילד יום, איש אינו יודע. אני חוששת מהגירה של בוגריים חילוניים לארצות אחרות , שיבקשו שם פטור מכפייה דתית, בכל תחומי החיים.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין