כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מזמור לאמונה ברוח האדם - כמה מילים על 'חומות של תקווה'

    0 תגובות   יום ראשון, 26/11/17, 21:16

    ''

     

    ברוכים הבאים, פעם נוספת, לגרסתו הקולנועית של הבלוג הזה, שעוסק בביקורת קולנוע במבט אחר: מבט ששואף לרעננות, קונקרטיות, ושמבקש לחדור לעולמן הנפשי של הדמויות המתוארות בסרטים עליהם אני כותב, ולערכים התמטיים והסימבוליים הישירים שלהם, בהתאם ל'כוונת המשורר', וכדי לעשות מאמץ להבהיר כוונה זו. אופן הכתיבה מיועד בדרך כלל למי שכבר ראה את הסרטים שאני כותב עליהם ומרגיש שישמח להבינם טוב יותר, או לקבל עליהם עוד מבט, אבל יכול אולי לספק גם מבט מעניין על החיים ללא קשר לסרטים עצמם. עם זאת, מי שלא ראה את הסרט עלול לקבל כאן מידע שיפגע באיכות ההפתעה שבצפייה.


    הבלוג הזה מבקש גם להתמקד לעתים בסרטי מפתח שיש להם קשר לממד הנשמה שבאדם, ולאפשרות להכרה עצמית עמוקה ולגדילה תודעתית, אולי בזיקה לעולמן של 'דרך החכמה' ותנועת ההתעוררות, הנעשות נפוצות יותר ויותר בישראל, באפיקים ובאופנים שונים, ודרך מסורות תרגול, הגות ודת שונות. אבל, זהו גם פשוט בלוג על קולנוע.

     

    *המלצה: בפוסט שיבצתי, לצד תמונות, גם קטעים של כמה דקות מהסרט, שעוזרים להמחיש את דבריי ואת רוחו, אם כי זה לא דבר הכרחי והטקסט מדבר את עצמו גם לבדו. מי שמעוניין יוכל בכל זאת לצפות בהם כאן מהטאבלט או מהמחשב; הסמארטפון אינו מאפשר זאת בדרך כלל.

     

    ***

     

    'חומות של תקווה' הוא השם שהוענק בישראל לסרט שהתרגום המילולי של שמו הוא 'גאולת שוואשנק' (לפי שם בית הכלא הבדיוני שרוב עלילת הסרט מתרחשת בין כתליו).

     

    היצירה הפיוטית והעדינה הזאת אכן עוסקת בגאולה. לכאורה יש משהו מבלבל ותמוה בכך ששתי יצירות ספרותיות של סטפן קינג, שהפכו לשני 'סרטי בתי סוהר' עוקבים של הבמאי פרנק דרבונט – 'חומות של תקווה' ו'גרין מייל' (עם טום הנקס, שעלה לאקרנים חמש שנים אחריו, בשנת 1999) – עוסקות בשאלות קיומיות דומות, אך מנקודות ראות שאפשר לראותן כמנוגדות וסותרות: חומות של תקווה שולל לכאורה במפגיע את האפשרות של התערבות אלוהית בחיי האדם, ומניח את הגאולה בידיו של האדם עצמו, האדם המורד, אותו אדם שההוגים האקזיסטנציאליסטים מהזרם האתאיסטי של המאה ה-20 דיברו בו. גרין מייל לעומת זאת, הוא סרט אפוף נס, שרוחו והסימבוליקה שלו נוצריות.

     

    גם אם נוכח כאן בלבול אמיתי, נראה לי שהיצירות קרובות זו לזו מכפי שנראה, ובעיקר אני רוצה להגיד בזה שחומות של תקווה הוא סרט שמבטא אירוניה וגם אזהרה מפני ציפייה לגאולה שמימית, אבל בעת שהוא דורש מהאדם ליטול אחריות על גורלו ומציע לו כיצד לעשות זאת, הוא גם טוען לסדר מטפיזי - רוחני - ואתי בעולם, באופן שהוא מעט עמום במכוון; עמום אולי בכדי לדייק. הוא מגיש לצופה תמונת עולם שיש בה מקום למופלא וללא יאומן, לממד של מה שמעבר, ושעשוי לחדור אל תוך חיי האדם ולעשות בהם שינוי אדיר, אם האדם עצמו עושה צעדים של אמון לקראת מה שמעבר ואל עבר זולתו, ומתמיד בהם.

     

    ואולי זה גם הרעיון של גרין מייל.

     

    ***

    אנדי דופרן (טים רובינס) הוא איש, כמו שאומר עליו אחרי תחילת הסרט רד (מורגן פרימן), שאי אפשר לפגוע בו באמת, שאיזו מעטפת בלתי נראית מגנה עליו מנוראותו של העולם הזה. והסרט מתאר, בין היתר, את תהליך החניכה והלימוד שעובר רד מול דמותו של אנדי, כדי להפנים את אותו דבר שאנדי נושא בתוכו, ושמגן עליו.

     

    בערך באמצע הסרט אנו פוגשים אנדי מרוט ומזוקן אך שבע רצון וטוב לב, שיצא זה עתה משבועיים של בידוד בצינוק המוחשך של בית הכלא. פשעו המודע היה להעז ולהשמיע בכל רחבי בית הכלא אריה, מהשמימיות שכתב מוצארט, באמצעות הפטיפון ואמצעי ההגברה שנמצאים בספריה, מעוזה של התרבות ושל הרוח שהצליח לטפח בעקשנות בתוך לבה של ממלכת האבן האפורה של שוושאנק, ותחת השגחתם של האנשים האלימים וקשי הלב, שזוועתיותם נוקבת עד התהום, אשר מנהלים את בית הסוהר הזה. בית סוהר, אשר אמור לתת לחברה האנושית מענה לשאלות שקשורות לחטא ולפשע, לסדר ולצדק – לפחות לכאורה.

     

    האריה הזו, בזמן שהיא מושמעת, מחזירה לרגע אחד תחושה של חופש בנפשם של כל האסירים, הנעמדים דום ומאזינים לה כמוכי תימהון ואושר, נקיים לרגע מחטא. היא כמו הבלחה של נוכחות שמימית ואימהית שקיימת בעולם, שמגיעה ממעלה (ממתקני הכריזה של בית הסוהר...) מטה אל תוך העולם (אל החצר התחומה באבן גסה ואימתנית).

     

    כמו בכל הסרט, גם כאן יש מטאפוריות וסימבוליקה עמוקות. אלה הם החיים. זהו העולם. הכוח הנשי הזה, הוא גם הכוח הנשי שמחזיק את אנדי בחיים, והוא מבוטא בין היתר בצורת כרזות השחקניות המתחלפות בתאו של אנדי, לכאורה כוכבות הוליוודיות סתם; עבורו הן מבטאות נוכחות של רוך נשי המאיים להישכח, אהבה מינית, ארוטיות עמוקה שנוכחת בעולם. הן מכסות, במשך עשרים שנים תמימות, את הפתח למנהרה שחופר אנדי כדי לברוח מהכלא, שומרות על המפלט מעינם של הסוהרים, והן אולי מייצגות את הכוח הפנימי שמאפשר לאנדי להתמיד במפעל הבריחה. אולי כוח של ארוס, במובן עמוק ורחב מאוד: נשיות, אימהות, מיניות, מעטפת, אהבה, טוב, חיים, חיוניות. משהו שקל לשכוח, בכלא, וגם סתם ככה, בחיים.

     

    ''

     

    ***

     

    אנדי מעז לחיות ולקוות, אפשר להגיד, כי הוא מעין 'רופא' של הנשמה, כדי "להרגיש נורמאלי שוב", כמו שרד מנסה לפרש אותו, כשהוא מספר לנו על אותו יום, כשאנדי עוד היה אסיר 'טרי', שבו עבדו הוא ואנדי עם כמה מהאסירים, חבריו של רד, בזיפות הגג של בית הכלא. אנדי, שהיה לפני כן סגן המנהל הצעיר של בנק בניו אינגלנד, מסכן את חייו ומעז להתערב בשיחת הסוהרים המשגיחים עליהם, שלחלקם אופי רצחני; זו שיחה שעוסקת בירושה, ממון ומיסים, ואנדי מציע את שירותיו לשם הקלה בפטור ממס, בעבור בירה קרה לחבריו, ובתוך כך כמעט מושלך אל מותו מגג הבניין.

     

    ההצעה, שתתגלגל בהמשך גם לניצול אכזר לשם ניהולה של פרשת שחיתות גדולה, מתקבלת. בתמונה שאחרי כן, אותם האסירים, שהפכו עכשיו לחבריו הלבביים של אנדי, יושבים למנוחה על הגג, מתחת לשמש קיץ של ארץ צפונית, מזיעים, ולוגמים בירה קרה, כמו אנשים נורמאליים, ואין טיפה של ציניות מרירה בלבם - אותה הציניות שהצגת הכלא מתארת אחרי פתח הסרט, כשמגיעים אליו 'הדגים הטריים', כלומר האסירים החדשים, שהם תמיד קורבנות להתעללותם של האסירים הוותיקים. ועל פניו של אנדי, שיושב בצל, פרוש חיוך שהוא כל כך אנושי, כשם שהוא שמימי; וזאת למרות שהוא נידון לארבעים שנות מאסר, בעבור רצח האישה שאהב ושאיבד, ושלא הוא באמת רצח.

     

    ''

     

    ***

     

    'אותו דבר', שכתבתי עליו, כמו שמנסח אותו אנדי המזוקן אחרי שהוא יוצא מהבידוד בגין השמעת האריה, הוא המוזיקה שנמצאת בתוך האדם: מה ש"הם אינם יכולים לגעת בו", מה "ששייך לך באמת", ש"נמצא בפנים". וכשחבריו מוסיפים לשאול אותו על מה בדיוק הוא מדבר, הוא שותק, ואז עונה: תקווה. מוזיקה - הרמוניה, יופי, פיוט.

     

    באותה שיחה בחדר האוכל של בית הסוהר, שבה אנדי מדבר על תקווה ועל מוזיקה, רד מוחה נגדו ואומר שתקווה היא דבר מסוכן במקום כמו זה שהם חיים בו, ושהיא עלולה לגרום לאדם לצאת מדעתו.

     

    ואנדי מביט בו ושואל בהתרסה – "כמו שקרה לברוקס?"

     

    רד, נפגע וזועם, עוזב את השולחן, בכאב שאין לו מקום להכלה, אולי בבלבול, בייאוש אישי, וגם בצער על אנדי, שלכאורה לא מבין באמת היכן הוא נמצא.

     

    וגם ברגע הזה, נדמה שמנסה דרבונט לדבר אל כולנו או אל רבים מאיתנו דיבור עמוק.

     

    ***

    כמעט כל האסירים בסרט חיים עם תחושת אשמה עמוקה ומייסרת, עם נטל כבד וחשוך שלא מאפשר להם לראות מעל ומעבר לנסיבות. נסיבות - דבר זה מקבל המחשה ישירה בדמותו של ברוקס, ש'יצא מדעתו', לא מתוך תקווה, אלא מתוך ייאוש דווקא, כשיצא לחופשי דווקא. חלק מיוחד בסרט מוקדש לסיפורו הטראגי של מנהל הספרייה הזקן, האלטר אגו של אנדי (אשר מחליף אותו בתפקיד), שנכשל במקום בו אנדי משגשג.

     

    ברוקס הוא איש, למרות פשעיו האכזריים, שהזדקן ושיש בו טוב לב ורוך, אבל הוא בכל זאת, שלא באשמתו, סמל לכניעה לא מודעת, להתמסדות במערכת בית הכלא ובחומות הכלא, כמו שאומר עליו רד. רד מתעקש שבעצם כל האסירים הם כאלה, ולכן לא יוכלו לעולם לחיות מחוץ לכלא. החומות נמצאות בתוכם.

     

    רד לוקה בהכללת יתר, כי הוא עוד לא מבין לגמרי מה חי בתוך אנדי, אבל הוא צודק ביחס לברוקס, וזאת הנקודה של אנדי: בברוקס, כמו באחרים, אין מספיק מאותה שלהבת - שמנסה לעורר אנדי בכולם - של אמונה בעצמו, ביופי,ובאנושיות שבתוכו, שבכוחה להפוך אדם בעיני עצמו ללא רק נורא, וללא רק רוצח, אלא גם לשייך לעולם ולטוב שבעולם ובעצמו, ולסלוח לעצמו. ברוקס לא מאמין שהוא יכול להיטיב עם הזולת, וזה קשור לאות הקלון שהושם עליו, ושהסוהרים מזכירים לו יום יום. כשהוא יוצא מהכלא, הוא לא מרגיש שייך לעולם היום יום, לא מרגיש שיש לו זכות לחיות בתוכו. הוא כמו דמות המספר בפואמה של אדגר אלן פו, 'העורב', שבה מזמר העורב, כאילו מתוך נפשו של המשורר או של המספר בפואמה, שוב ושוב, את המילים 'nevermore' – 'לעולם לא עוד'. לעולם לא עוד חיים, אהבה, יופי, תקווה, עליצות, חן.

     

    ''

     

    אני מפרש את הדברים האלה באופן הזה, כי נראה ברור שקינג ודרבונט לא יכולים היו, רק במקרה, להגות יש מאין את פרשת יחסיו של ברוקס עם ג'ייק, העורב השחור שמצא כשהיה גוזל ושגידל, ושנפשו נקשרה בו. נפשו של ברוקס מדברת באותו קול שבו מדבר המספר בפואמה המפורסמת של המשורר האמריקני הגדול, שכל אמריקאי מכיר.

     

    ברוקס מתאבד לאחר שחרורו מבית הכלא (לפני המעשה הוא כותב לחבריו שהוא עושה זאת בשל הפחד המתמיד מפני העולם). הייאוש הוא כאן הבסיס לפחד, והוא הפרספקטיבה על אודות העולם, שנעדרים ממנה כל אותם דברים חיוניים שאני כותב עליהם בהקשר של אנדי. זהו סוג של פחד שמתעורר בבני אדם כאשר לא עולה בידם לחוות באופן מוחשי את נוכחותם של ידידות, שייכות, אהבה, ואור של תקווה.

     

    את הדברים האלה אנדי עומל יום יום לשמר ולטפח בתוכו, לפעמים רק כחלום, אבל גם במעשה נחוש ופרגמטי של הרוח, לא רחפני ומתקתק – נחישות מעשית ונוקבת לקיים את נוכחותו של הנאור ושל האוהב, ואני מעז לכתוב שגם את נוכחותם של השמימי ושל טעם מתוק של חיים וחופש, להבדיל ממתקתקות – דווקא בלב המאפליה. כאילו היה, כמו שאמרתי, רופא של עצמו, ומכוח זה גם רופאם של כל מי שסביבו; לפחות של מי שמוכנים להחדיר קרן אור דקיקה, לפחות, אל תוך לבם האפל.

     

    אנדי אינו מוכן להיות קורבן מטעם עצמו של הנסיבות, לאחר שכבר נעשה לקורבנן בידיהם של אחרים.

     

    ***

     

    מי שאנדי מכנה אותם 'הם', הם מי שכבולים לנסיבות, לחומר, לסופיות. בסרט המייצגים שלהם הם גם האסירים, שהם עבריינים, אבל ביתר שאת הסוהרים הבולטים, ובמיוחד ראש הסוהרים הדלי, שהוא באמת איום ונורא, ומנהל בית הכלא, נורטון, שהוא מצמרר באופן כמעט נשגב. הם, רואים את העולם כדבר שיש לבעול אותו ולהשתלט עליו; הם חיים בתחומי הסופיות של החיים האלה ושל החומר, ללא פרספקטיבה של משהו מעבר לאלה, ולכן הם מאמינים בכוח ובשליטה, כדי למקסם את הביטחון הרגשי והחומרי ואת ההנאות של חיים קצרים ובלתי וודאיים אלה, כפי שהם מבינים אותם.

     

    לכן הם רואים לעצמם לנכון לנקוט בצעדים רחבים, שמטרתם לאגור ממון וכוח בידיהם, באורח שהופך להיות יותר ויותר מושחת, ואלים. כולנו מכירים את האנשים האלה, וכולנו מכירים את הצדדים האלה, ההישרדותיים והברוטאליים, בעצמנו, גם אם לא הפכנו לפושעים או לאנשים שהושחתו לחלוטין, לאחר שהוצבו בעמדות כוח.

     

    אבל הסרט מציע לנו ודאות שאינה ודאות של חומר וכוח ושליטה – ודאות מהסוג שאנדי מכיל בתוכו, ודאות בטוב האנושי והמטפיזי, הרוחני של העולם.

     

    ***

     

    סוג התודעה הזה, הסופי, לעומת זה שמכיר - אבל מכיר באמת, לא מהפה לחוץ ובאופן דוגמטי, כדרכו של נורטון, המטיף הנוצרי - בקיומו של משהו נצחי ואלוהי בעולם הזה, הוא בעצם התשתית לקיומו של הכלא הריאליסטי שהסרט מתאר. חומות הכלא הן חומות שהחברה העמידה, המציאה, שהאדם ברא, והן קודם כל תופעה – קונסטרוקציה או מבנה – מנטאליים, פסיכולוגיים.

     

    אלה הן המחיצות שבין אדם לאדם, שבין אדם לבין עצמו; החומר שהן עשויות ממנו הוא 'רק אבן', בדומה למילים שאנדי אומר לרד. זו פרספקטיבה שנעדרת ממנה ראיית המשותף, הרחב והעמוק מאוד, שיש לכל בני האדם (ולאדם עם העולם עצמו), הכמהים קודם כל ולפני הכל, לחוויה של חופש וחיים.

     

    אבל הפחד מאבדן החופש והחיים, הוא הוא מה שעלול לעשות אנשים דווקא לאלימים ואפילו רצחניים, או כבויים, באופן טראגי. בסרט, חלקם אונסים אלה את אלה, כדי לחוש חזקים יותר, חלקם מחפשים כל הזדמנות ללעוג לזולתם, או למצוא אותו בפינה חשוכה ולרסקו באגרופים.

     

    ''

     

    'אבן קרה' הוא המקום הקשה והנוקשה של השיפוט והדין ההגנתיים וההישרדותיים, שמתוכם הדמויות בסרט, שמות עצמן מעל לאנשים אחרים, או תחתיהם, מעל לעולם או תחתיו, ומשום כך גם נוהגות באלימות, כלפי הזולת או כלפי עצמן. הן זקוקות לוודאות מידית ולכוח. לנקום באנשים, כדי להגן על חלקתן האישית הקטנה ולהגדילה, לאבטחה. זה מה שהדלי ונורטון עסוקים בו ללא הרף, במין שילהוב אלים שנובע מתוך צורך מתמיד להבחין בין עצמם לבין האסירים, בין אלה שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, שמא יהיו אף הם ממוקמים במקום הזה; או לחוש צורך, במקרים אחרים, לנקום בעצמן ולכפר כפרות אינסופיות, אשמות, מתוך פחד משיפוטו של האחר ומכוחו של האחר, וגם זה כדי להגן על חלקתן האישית: התגוננות מאות הקלון המסוכן שבני אדם מדביקים אלה לאלה. זה מה שברוקס עושה, וגם רד, לא פעם, כשהם מרכינים את ראשם בתבוסתנות, לא מסוגלים "להוציא טיפה אחת אפילו" של שתן, אם אינם מקבלים רשות מפורשת ומילולית, לגשת לשירותים.

     

    זה סוג החברה שהאדם המורד, האקזיסטנציאליסט, עוזב את דרכיה, מחלים מהמחלה שהיא חולה בה, וזהו אנדי. תודעה חולה מאמינה שאנחנו חייבים, כמו בכפייה, לשאת ביסורים עקביים, כדי לעמוד בציפיות של אחרים ובציפיות שאנחנו יוצרים ללא הרף, ושאם לא נעמוד בהן, נהיה ראויים, אם לא לעמוד הקלון, אז לקלון סתם, למחשכים של היעדר אהבה ולנידוי. זוהי אמונה שיש גם הכרח להיכנע לתאוות ולחולשות יצריות, חומריות או רגשיות.

     

    זוהי כניעה שגורמת לבני אדם להרגיש עצמם ככלי חומר חסרי ערך, ריקניים, ולשקוע בדכדוך ציני - אל תוך השפל, שבעטיו אדם מרכין את ראשו ובוש בעצמו; או מתהלך בראש מורם מעל לראשם של אחרים, באופן מעושה וכוחני, כדי לא להתבייש, למרות נטייתו לגסות ולברוטאליות. רוב האסירים ורוב הסוהרים בכלא חיים בכניעה כזו, ולכן ההפצעה של אנושיות חמה בתוך הכלא במהלך הסרט, נוגעת כל כך, כמו הפצעה של אור רך וחם בתוך חשיכה קודרת וקפואה.

     

    זה מה שעושים לפרש פיש, ה'דגים הטריים'; זהו טומי, שאינו מאמין שהוא יכול להיות צעיר יודע קרוא וכתוב ומשכיל, במקום פושע, כדי לפרנס את משפחתו, ומתעב עצמו על 'טיפשותו'; זהו האונס שאנדי עובר שוב ושוב בשנתיים הראשונות על ידי בוגס ו'האחיות'; הקושי של האסירים להתיידד אלה עם אלה ולשוחח ברוח של אמון וכבוד שאינה צינית; התפיסה של הסוהרים את האסירים כחלאות המין האנושי. אבל זהו, למשל, גם היחס חסר הסבלנות של הבוס של ברוקס ושל הלקוחות בסופרמרקט שלו, אל ברוקס שעובד בו באריזת מצרכים, לאחר שהוא יוצא מהכלא, והוא כבר איש בא בימים, נבוך, ששיגרון בידיו, ואיש אינו רואה אותו: הוא סתם פושע, ואפילו לא זה - הוא סתם איש זקן ומבולבל, ואין צורך וסיבה לנהוג בו בכבוד. אין לו ערך חברתי, לכאורה; ולכן אין לו ערך בכלל, כביכול.

     

    ''

     

    בעולם ובתודעה מהסוג הזה, מורד אנדי, שלא רוצה לעמוד מתחת לאף אחד, וגם לא מעל לאף אחד: הוא שואף לצאת מכל המשחק הזה.

     

    ***

    הסרט בא להמריצנו לתקווה אמיתית, לא במופעה כאשליה, שמישהו יכול כאילו לבוא מן החוץ ולחלץ אותנו מחיים אפורים או מאבדן או מתוך מצב של יאוש, ולהציב אותנו על פסגת האושר, אם כל מה שנעשה הוא רק לקוות; כאן נדרש מאיתנו משהו מעשי מאוד, שיש לחזור עליו, באופן כמו סיזיפי אולי, יום יום, שעה שעה. תקווה כבניית אמון וזיקה אל הטוב, בהתמדה.

     

    כאן יש תשובה, ויש אמונה, שהיא לא אמונה נאיווית, אלא אמונה מפוכחת; ובכל זאת אלה הן תשובה ואמונה. הבריחה של אנדי, והצורה האסתטית והשגיאה כל כך שבה היא מתוארת, היא הזמנה עבור הצופה להתגברות פנימית גדולה על הנסיבות, ואני חושב שמשום כך הסרט נגע באנשים רבים כל כך בכל העולם. הזמנה לחופש פנימי, לשינוי, לתחייה.

     

    ''

     

    ***

     

    אנדי דופרן חי בכלא סימבולי, לא כיוון שרצח את אשתו, שאהב בכל מאודו, אבל כיוון שהאמין שהביא למותה, ושהוא אשם בו, כמו שהוא אומר לרד. וכמו רוב בני האדם בעולם, הוא היה קצת אשם, וגם קצת לא אשם. הוא לא ידע לאהוב; ורד אומר לו שהוא היה אולי בעל רע, אבל לא רוצח.

     

    אבל אנחנו יכולים להבין, באמצעות דמותו של רד, וגאולתו שלו בסוף היצירה, שהיא גאולה שכל כולה ידידות, שגם עבור רוצח, וגם אילו אנדי היה רוצח באמת, וגם אילו אנדי לא היה נמלט מבית הכלא, ישנה גאולה גם בתוך בית הכלא עצמו, והיא מתרחשת לכל אורך הסרט בעצם. לכל אורך הסרט נרקמות זיקות של ידידות ושל אחווה ואחדות של חיבה בין כמה מהאסירים, וזה בעצם עיקר הסיפור שרד מספר לנו עליו. והסצינה שבה אנדי ורד מתאחדים על רקע האוקיינוס החופשי, כשהם מחוץ לכלא, אולי אינה נוגעת יותר מהסצינה שבה האסירים יושבים בחדר האוכל של הכלא, ומספרים שוב לאסירים חדשים, בפעם המי יודע כמה, תוך כדי צהלות של התלהבות וחיוכים מוקסמים, על מעשה בריחתו של אנדי - למרות שהם עדיין שם.

     

    זה טיבה של הגאולה: שהאיש אשר הצליח למחול לעצמו ולהאמין שלבו טוב, למרות שאינו מושלם ולמרות ידיעתו שהעולם אינו מושלם, ואשר האמין לעצמו שהיה אוהב עבור מי שבו פגע, ולא רק אויב: הוא האיש אשר יצא מבית הכלא, ואשר מסוגל לקיים ידידות עם עצמו, גם בנסיבות עגומות מאוד. באיש כזה יש כוח לעשות צדק בעולם, ולחתור לשינוי הנסיבות (לברוח מבית הכלא, להוציא לאור את פרשת השחיתות הנוראה של הדלי ושל נורטון), עד כמה שהדבר ניתן. והרי קשה הרבה פעמים לצפות מראש כמה הדבר ניתן, וצריך לכן להאמין ולדבוק בו.

     

    רד אומר שאנדי אהב גיאולוגיה; וגיאולוגיה, הוא אומר, עוסקת בעיקר בשני דברים: בלחץ, ובזמן. מי שיש לו סבלנות, ונמצא בעשיה מתמדת מתוך רוח של תקווה, יכול לסמוך בעולם הזה, אולי, על שני הדברים האלה – לחץ, וזמן. כוחה של הפעולה, וההתמדה בה. לאט לאט, גם הבלתי ניתן לשינוי עשוי להשתנות, כמו בפעולת הפטישון של אנדי על קיר תא האסירים שלו.

     

    האיש אשר ראה את מפת החיים נכונה, שהצליח להרים את ראשו מעל לנסיבות, יכול לראות גם את מפת 'בית הכלא', את מבנהו, את הסדר שממנו הוא עשוי, את המבנה של ההתניות האנושיות והדפוסים האנושיים מהסוג האכזר והחונק, המשעבד, וכך להיחלץ החוצה.

     

    ***

     

    כשנורטון, מנהל בית הכלא, מבקר בתאו של אנדי, לכאורה כדי לראות אם אין בו חפצים אסורים, ובעצם כדי לבחון אפשרות לקדמו למדרגת מנהל כספי השוחד והדמים שלו, הוא נוטל מידו את הביבליה, שאנדי קורא בה. "אני הוא האור שמאיר את העולם", מצטט אנדי. נורטון, שמהותו האנושית כפולה, כמו של אנשים רבים, כלומר, שהוא מייצגם של אלוהים, של הסדר הנאור ושל טוהר המידות, של 'התנ"ך', ובעצם הוא גם אכול תאווה, זעם ופחדים, אומר לאנדי בפטרונות פדגוגית, שהוא מעדיף את הציטוט - "הישועה שוכנת בפנים."

     

    האם הכוונה היא בפנים הביבליה? או בפנים האדם?

     

    את כספת הדמים במשרדו של נורטון מכסה אריג שרקמה, קרוב לוודאי מתוך תום מאמין, רעייתו, והוא מציג ציטוט נוסף, שאני לא בטוח אם אני מתרגם נכון, אבל משמעותו: "דינו יגיע".

     

    נורטון הציניקן אולי לא מאמין באמת בכל הדברים האלה, אבל סביר יותר שהוא מאמין בהם באופן חלקי ומבולבל, מקוטע, ומאבד בהם אמונה יותר ויותר. יש בו אמונה חזקה גם בציניות, משום שהוא נאחז בכוחנות, ומפחד מהמוות, ולא רואה דבר מה שנמצא מעבר לרגע המוות המתקרב של בית החומר שהוא האדם, שעמו הוא מזדהה, מבלי להכיר בתוך עצמו בוודאות אמיתית, ניצוץ של דבר מה נוסף שאינו בית חומר זה בלבד, ושבאמת קיים בתוכו. מצבו דומה למצבם של אנשים רבים מאוד.

     

    אנדי הוא גם אירוני, אבל האירוניה שלו היא מסוג אחר. הוא יודע שהאדם אכן קיבל איזה אור אמיתי להאיר בו, שאי אפשר בדיוק לנקוב בשמו, ושהוא קורא לו תקווה ומוזיקה, או הפנימיות, ולי נוח להגיד, הרוח או הנשמה. אבל הוא יודע שדבר זה לא נובע מהביביליה, מהברית החדשה או מהתנ"ך, ושהביביליה רק מבטאת את הדבר הזה – הישועה לא באמת נמצאת בתוכה: הביבליה רק מספרת לנו עליה.

     

    אנדי הוא אור לעצמו, ולכן הוא יוצא לחופשי מהגיהינום שנורטון רקם עלי אדמות. יום הדין אכן מגיע, ובאותו זמן שאנדי יוצא בו לחופשי, האור שבו, שהוא האור של העולם ואור לעולם, גם מוליך את המשטרה אל פתחם של נורטון ושל הדלי, כדי להפסיק את כל מעשיהם.

     

    ***

     

    אנדי דופרן מרד בחברה אבל גם המשיך להאמין בבני אדם ובחברה. הוא בתוך הסדר והוא גם מחוץ לסדר. זה אולי פירוש נוסף למשמעות של היותו אנושי.

     

    מאחורי האריג המכסה על הכספת של נורטון, ושמספר על יום הדין, נורטון מוצא, רגע לפני שהשוטרים מתדפקים על דלת משרדו, שהאמירה הזו אינה תמימה, ושיש בעולם הזה מידה של דין, שלא היה מודע לה, או ששכח את קיומה. בתוך הכספת הוא מוצא את הביבליה של אנדי, אשר אחז בעצמו בידו בזמן סריקת הבטיחות והמשמעת בתאו של אנדי, שנים רבות לפני כן. עכשיו אנדי משאיר לו אותה כמזכרת אירונית ומתריסה, אנטי-נוצרית אולי, אבל שיש בה 'קריצה של האלוהי', במקום ספר החשבונות שניהל בו את דמי השוחד של נורטון, במשך שנים.

     

    נורטון פותח את הספר. רק בתוך הביבליה הזו הסתיר אנדי חפץ מפליל, מפליל בקושי, יחיד, חפץ קטנטן: בחלק של  ספר 'שמות', המספר ביציאת בני ישראל מעבדות מצרים, גזור כל הספר לעומקו בצורת פטישון זעיר. זה הפטיש שהוסתר בספר שנורטון לא טרח לפתוח כשנטל אותו מאנדי באותו היום הגורלי, ואז השיב לו שוב מבלי משים. כאילו איזה חסד סמוי הגן שם על אנדי, למרות מזלו הרע מאוד. אור בתוך האפלה. ואנדי מוסיף שם עבור נורטון ההמום בכתב ידו: "הישועה אכן שוכנת בפנים."

     

    זו כוונתי ב'קריצה של האלוהי': האמת ששוכנת בתוך התנ"ך, ושלא האמנת בה באמת, בכל מאודך, היא חסרת כל ערך אם היא מוגשמת במילים כתובות, או מצוטטות, בלבד. בעולם באמת קיים נתיב לישועה, והנתיב הזה שוכן בתוך לב האדם. אבל בתוך הספר, בתוך המילים, שוכן פטיש, שיש לו ממשות מעשית וגדולה מלמילים כשלעצמן - מילים שיכולות להיות גם מילים של כזב, של הונאה ושל צביעות.

     

    אבל אולי יש כאן עוד קריצה. משהו עלום הגן על הפטיש דווקא בתוך הביבליה של אנדי, כשהגיעה לידיו של נורטון. כאילו איזה מלאך פנימי נסתר שקיים בנורטון, הזכיר לו באותו יום רחוק, להשיב לידיו של אנדי במין תום, את הביבליה, ולא לחשוב בכלל לפתוח אותה - ולא לגלות בה את הפטישון, אשר יביא שנים אחר כך, לסופו של נורטון. 

     

    ''

     

    את הפטישון הזמין אנדי מרד, לא כדי לבצע ניסיון בריחה, אבל בסופו של דבר בעצם כן, נגד כל הסיכויים, כמו בגיאולוגיה: מתוך אמונה מתעוררת בלחץ, ובזמן; בפעולה, ובהתמדה. כי אנדי הוא איש לא מאמין, אבל גם איש כן מאמין, והוא לא מצפה לדבר, אבל יש לו תקווה שמשהו גדול יכול לקרות.

     

    יום יום, באורח סיזיפי, כמעט ללא טעם, הוא פונה אל הלא נודע והגדול ממנו; והלא נודע והגדול ממנו, פונה אליו, בכל זאת, בדרכו, בחזרה.

     

    "Get busy living, or get busy dying."

     

     

    ***

     

    תודה שקראתם! אם אהבתם את הפוסט או הרגשתם שהשכלתם בדרך זו או אחרת עם קריאתו, אשמח אם תגיבו, תסמנו 'אהבתי' למעלה בכפתור הפייסבוק, או תכתבו לי: danielt60@gmail.com. 

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין