כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    אני אינני רוצה לראות אחרים בצורה כזו

    0 תגובות   יום חמישי, 30/11/17, 19:51

    אני אינני רוצה לראות אחרים בצורה כזו

     

     

    בף ישן.

    הוא בערך בן 14, אנחנו לא יודעים בדיוק. לפני משהו כמו שנים, 11 ילדים, בהם ההורים שלי טיפלו במסגרת בתי משפחה של ויצו, מצאו אותו קשור לעץ בחורשה. הוא נבח בקולי קולות, חסר יכולת לברוח בזמן שגשם זלעפות כבר סילק את כל בני האדם אל תוך בתיהם ואת כל בעלי חיים, להם היתה מיד כלשהי של מזל, אל עבר מחסה כלשהו.

    Inline image 2
    בף ניצל, והמשיך את חייו עם הורי, ולאחר מכן איתי. קשה היה לו להתגבר על הטראומה מהתעללות אותה עבר, ומחייו לבדו. גם היום, ממרום גילו, הוא עדיין מביט בחשש ברחוב, ולפעמים קופא במשך דקות ואינו מוכן לזוז עד ש"איום" כלשהו, אדם שעובר מולנו, יחלוף ויתרחק מאיתנו. אמנם ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הוא חוקר את הסביבה ואפילו מדלג קצת להנאתו, אבל רוב הזמן הוא יורד למטה רק על מנת לעשות את צרכיו, ומיד רוצה לעלות בחזרה הביתה. זה היה בגיל צעיר מאד, שקרעו ממנו את האמון בעולם. 

    אינני מסוגל לדמיין אותו אחוז אימה, או סובל מכאבים. האם אתם מסוגלים לעשות זאת בהביטכם על בעלי החיים שאיתכם בבית? כיצד אוכל להביט באחד מארבעת הכלבים בבית, כה בטוחים בשלוותם, ולעיני רוחי להפשיטם מכל תחושה של בטחון, להזרים בדמם אימה צרופה וכאב משתק? מדוע לעזאזל שאעשה זאת לעצמי?

    אני מאד מקווה שכל מי שיקראו מילים אלו הם אנשים שיזדעזעו ויזעמו על פגיעה והתעללות בכלבים ובחתולים. לא חסרים סיפורים איומים ותמונות משתקות של חסרי מזל שעמדו מול האדם הלא נכון - זה שהיה חייב להרגיש את עליונותו על ידי מעשה אלים, שהתעלל בהם והרג אותם. 

    מול אותו מעשה מחריד, אני קורא להעלות שאלה: מדוע אנו חייבים שהכעס שלנו, שהנה - עד שהצליחו להוציא מאיתנו תגובה למעשה איום שהתרחש בעולם, עד שהצליחו לגרום לנו לזעום על פגיעה באחר, מדוע גם הכעס הזה מתעוות להיות אינטרסנטי ואינו מתייחס לאותו כלב או חתול אומללים, אלא להחלטה *שלנו* שזה לא בסדר לפגוע בכלב או בחתול, רק כי כך החלטנו? 

    במילים אחרות - עלינו לעמוד לצד הכלבים המוכים לא כי הם כלבים ואנחנו אוהבים כלבים. עלינו לעשות זאת כי הם יצורים חיים, נושמים ומרגישים - בדומה לנו, וככאלה איננו רוצים שיסבלו ושנסיון הקיום שלהם יהיה קשה מנשוא. 

    לצד הכלבים והחתולים ישנם מליארדים רבים של בעלי חיים אחרים, גם הם חושבים ומרגישים, אך דמם מותר מאחר ואנו קבענו להם תכלית אנושית - לשמש אותנו כחומרי גלם. הסבל הוא אותו סבל (או אפילו גדול יותר), את האימה שלהם לא נוכל לעולם לתאר לעצמנו. אבל אנו מעדיפים שימותו, שיסבלו, עבור מימוש תכליתם האנושית. הנה עכשיו, כשהבטנו בפרה הסובלת, באפרוח המצייץ בחוסר אונים ובכבשה שמדממת אל הביוב ואז הסטנו מבטנו, ברגע אחד הפכנו את הכאב על אותו כלב אומלל להרגשה אנוכית של מימוש עצמי דרך התייחסות לאחר.

    דמה של הפרה מותר ודמו של בף אסור, כי את תוצר האלימות כלפי הפרה אנו מקבלים כלגיטמי, ראוי ורצוי, ואת תוצר האלימות כלפי בף אנו מסרבים לקבל. במשוואה כזו דועכת קבלת האחר שלנו ונסוגה לכדי התבוננות עצמית בלבד. אנו מתבוננים בבף ישן, כה שמח בשלוותו, ומרוצים מבטחונו אך ורק בגלל שאין לנו צורך בניצול הגוף שלו, ולו היה זה אחרת, היינו חותכים ממזמן את גרונו. 

    אני אינני רוצה לראות אחרים בצורה כזו.




    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה