כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אחד בדצמבר

    34 תגובות   יום שישי , 1/12/17, 04:50

    אחד בדצמבר הוא זמן מושלם למוות פתאומי, כמו גם למוות צפוי או מתוכנן לפרטי פרטים. 

    הוא נפטר, יאמר מי למי, והמי השני יגיב באנושיות מתבקשת, מתי, מי, איך בלה בלה והראשון יאמר באחד בדצמבר, בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר, הקפה היה על השולחן, הייתי בהלוויה, אמא שלו התמוטטה, והשני שאל הלכת כבר לשבעה, והם יקבעו לגשת יחד לשבעה, לנחם את האמא הממוטטת, ואת האחים ואת האבא הממוטטים גם הם, ובדרך לשבעה הם ידברו על שער הביטקוין, שהוא כבר יותר מעשרת אלפים, והראשון, הידען, יספר לחברו, שלנפטר היו ביטקונים, שהוא היה גאון ביטקוין, ולפחות השאיר משהו למשפחה, והשני יראה לראשון תמונות של כוכבת פורנו דועכת, שהתמכרה להירואין ונעצרה לרגע, ועכשיו היא מנסה לפתוח פרק חדש בחייה, והראשון יעיר משהו על ענייני הילד או הילדה, והשיחה תזרום עד אשר יגיעו לבית האבלים, והם ייכנסו נבוכים ומהוססים בעד הדלת הפתוחה לרווחה, ויהיו שם אנשים רבים, והם ילחצו יד לאבא ולאחים, והם ישאלו אותם מי הם, והם יאמרו שהם חברים שלו מהביטקוין, ויספרו שהשער כבר ממש גבוה, ואחרי כן יאכלו בורקס וחמוצים, או עוגה וקפה, ותהיה תפילה, ויאמרו קדיש, ויאמרו אמן יהא שמיה רבה, שער הביטקוין באחד בדצמבר, שער הביטקוין הוא 11200, שזה אחד בדצמבר אלפיים, ואחר כך יעלה השער לכדי 11217, וזה יהיה ממש מושלם, איך הוא מת יחד עם שער הביטקוין, באחד בדצמבר אלפיים ושבע עשרה, שלושה עשר בכסלו, חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה שנים, שער הביטקוין, אחד בדצמבר, הוא מת, מת, נפטר מהבלי העולם הזה, הקפה היה על השולחן, לא, לא התאבד, הוא דבר על זה הרבה, לא התאבד, לא היה לו אומץ, סתם ככה, נפטר, הקפה, נפטר, אחד בדצמבר, כסלו, נפטר, והספרים היו על המיטה, והוא קרא את יעקב שבתאי, והוא נתן דעתו לטרגיות של סטיפנה, ואיך היא נרצחה במהלך חייה שוב ושוב ושוב, כשנישאה לזבל האנושי הגדול ביותר אי פעם, כולל נאצים, ואבדה את בתה בתאונה, ואת בנה שהתאבד, ואת המאהב שלה שכחה, ושקעה בקהיון חושים משכר, משקר, שאין חזרה ממנו, ואין אומללות בו, והיו שם עוד ספרים, באחד בדצמבר, הוא קרא את לבד בברלין, ואת אושו, ואת קפיטליזם של איין ראנד, והיה שם גם תנך, בטח, הוא חזר בתשובה, הקפה היה על השולחן, וסידור, וספר דת נוסף, וגם הבהגווד־גיטה במהדורה מהודרת, אבל שנתיישנה, והכריכה התפרקה לה, הוא קרא הרבה, הוא מת באחד בדצמבר, הוא קרא על גולדמן, הוא קרא על צזאר, על הבן שחלה ולאט הלך אל מותו, הוא קרא עליהם, קרא בהם, קרא אותם, הוא השקיע בביטקוין, הוא היה מהראשונים, קנה בעשרים דולר אחד, הוא מכר יום אחד, רצה להתאבד, אבל לא התאבד, היה פחדן, הוא מת לבד, הוא חי לבד, הוא קנה ביטקוין באחד בדצמבר, הוא לא נרדם אף פעם, אף פעם לא נרדם, הוא כתב כמו שד, הוא קרא כמו שד, הוא חי לבד, לא חי, התקיים, הוא התקיים לבד, כי חיים זה זהב, אבל קיום זה פסולת ביולוגית, הוא שתה קפה, הוא אכל חטיף חלבון, הוא מת לבד, הוא חי לבד, הוא לא ידע איך לגמור את הרשימה הזאת, הוא מת באחד בדצמבר, תאריך נהדר למוות פתאומי

     

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    תאריך נהדר למוות פתאומי,

    זמן מושלם, 

    הוא היה, הוא הלך, 

    הלך ואיננו, מת, נפטר, ככה סתם, בזמן מושלם

    הקפה היה על השולחן

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/6/19 20:04:

      צטט: מחוסר הכרה 2017-12-21 01:21:22

      הלילה הארוך ביותר בשנה בעיצומו*, ובאין נר להאיר את החשכה, נאלץ אנו להאיר אותה בכוחותינו הדלים. זמן רב מאד לא ישבתי על המחשב כשמצבי טוב ורוחי איתנה. אינני בטוח שיש בידי לכתוב כשאינני מדוכא ושואף אלי מוות. איך מתנהגים כשהכול בסדר? מה כותבים? 
      אולי תודות. 
      - תודה לסאניווטרס היקרה על התגובה שלה מבוקר האתמול. אכפת לה מהכאב שלי, אכפת לה ממני, ודבר זה לבדו מסייע לי עד מאד. איך זה שמלים מחברות? איך זה שהן נוגעות? 
      - תודה לאלף העיניים הקוראות את הדברים. אני מקווה שיש ברעיונות הנכתבים כאן מדי לילה כדי לשמח אתכם, להעציב אתכם, לגרום לכם לחוש את אנושיותכם שלכם. נוכחותכם מתבטאת במִסְפָּר, ובעבורי - מספר קרוי בשמו לא רק משום שהוא גזרה מסויימת (מספריים, גזירה) או תחום מסויים שאין לחרוג ממנו, אלא גם משום שהוא מספר סיפור. והרי גם הסיפור תחום בתוך גבולותיו. אני נזכר באיש הכחול של יונתן גפן, שפרץ את גבולות סיפורו. 
      - תודה לדה-מרקר על הפלטפורמה שמושכת אליה כותבים מכל המינים והסוגים. לא קל להקים פלטפורמה שכזאת, ולא קל להחזיק בה לאורך שנים.
      - תודה לגוגל על דפדפן כרום הנהדר שלה, המשמש ביעילות רבים מאיתנו, הגולשים. תודה גם ליצרניות הדפדפנים האחרים, היעילים לא פחות. הדברים הגיעו לידי שכלול שכזה, שכל המוצרים הקשורים בטכנולוגיה הפלאית המחברת אותנו עושים עבודתם ביעילות מרשימה, ולאורך זמן. 
      - תודה לאינטרנט, בור הניקוז הוירטואלי של התודעה האנושית. אתה, אינטרנט יקר, מכיל בתוכך את כל אשר קיים בנו, בני האדם. העלינו לתוכך את כל אשר יקר בעינינו. העלינו סיפור ושיר, בין בכתב, בין בסדרות ובסרטים; העלינו את כספנו, המרנו את שטרות הכסף במחרוזות מספריות המשמשות אותנו להעברת ערך ומידע; העלינו את המין, בכל צורה ובכל דרך, כל תאווה ידועה לגוף ולשלל נקביו באה לידי ביטוי כאן, בתודעתך, שהיא תודעתנו אנו; העלינו את משחקי השעשוע והמחשבה, שמשחקיות היא תכונה אנושית נעלה, ופעמים אפשר לחזות בה בקרב גורים; העלינו חתולים, לאינספור העלינו חתולים; אנו מעלים רעיונות, רגשות, תקוות, ופחדים, אנו משתמשים לשם כך במלים ובדימויים, אנו משתמשים בשפות שונות, ואתה שומע, רואה, עינך פקוחה, אתה מייצג את עצמנו הצופים בעצמנו, הלומדים את עצמנו, אתה מלא בכל כך הרבה מידע, שיש בכוחך, אני חושב, לפתח תודעה משלך. כמה שפות אתה דובר? כמה סודות אתה יודע? כמה ביטקונים יש לך? תן לי אחד, יקירי, תן לי אחד. אתה הרי יודע את כתובת הארנק שלי. אולי ביום מן הימים יכה ברק באיזה סיב אופטי, יפיח בך רוח חיים. כשזה קורה, אינטרנט יקר, אל תאכל מפרי עץ הדעת. זה יסבך אותך שאתה לא מאמין.

      - תודה לעננים החביבים המכסים לאחרונה את השמיים. הקיום תחתיכם כל כך נעים, כמו הייתם פוך מיימי, שמיימי.

      - היה לי מורה פעם שהיה אומר שָׁמָיְימִי, ולא שְׁמֵיְימִי, ומורה שהיתה אומרת שִֹכְלְתָנִי ולא שְׁכָלְתָנִי. הם היו מורים טובים, ואני מודה להם על כך. יורם ושרה.

      - תודה לחברים על שהם קיימים, ועל כך שהם עוזרים. היה כאן חבר לא מזמן, והוא החווה לי מחוות תודה, כהוקרה, ועדיין אני נפעם מנדיבותו.

      - תודה לאחיי היקרים הדואגים והעוזרים והתומכים והמעריכים. בגבורה הם מחזיקים באחיהם, שלא יפול.

      - תודה להורים. קשה לי מאד כאן. הבוקר עוד חשבתי על חרטתי היחידה בחיים, שהיא נשימתי הראשונה. למה נשמתי אותה? למה? כך אמרתי שוב ושוב. למה? אבל תודה על הכל, אני יודע שאתם אוהבים כפי שאיש לא אהבני מעולם, וכפי שאיש לא יאהבני לעולם. מכם גם עלי לבקש סליחה.

      - תודה לאלוהים על התודעה, ועל ההומור, ועל השכל, ועל הרעיונות. תודה לך על יופיין של נשים. תודה על מקורות העונג. תודה על מקורות העונג השכלי והרוחני. תודה שעל אף היותך כה גדול וכה יכול, אתה מניח לנו לחיות את חיינו, ולא כופה עלינו את רצונך. הרי יכולת, אבל אז זה לא היה שווה. תודה שאפשר להיות רעים, על אף שהרוע פוגע לפעמים בנו ממש. תודה אלוהים. תודה על המוות התוחם את גזרת קיומנו, ומאפשר שחרור גדול מאין כמותו, וכאשר משתחררת הנפש, קולה הולך מסוף העולם ועד סופו. אני מתערב שהיא צורחת תודה. 

       

      כל התודות האלה דכדכו מעט את רוחי, וכעת אני מכיר את עצמי. פתאום קל לי לכתוב.

      אני חושב שהלילה הארוך בשנה הוא לילה נהדר להודות בו על החיים ועל המוות. הוא לילה נפלא לחכות בו לאור הבוקר המתאחר. הוא לילה מושלם למעשה אהבים ארוך. הוא לילה נהדר למות בו.

      הלילה של העשרים ואחת בדצמבר הוא לילה נהדר למות בו, כמו גם להוולד בו, כמו סתם לישון בו. 

       

       

       

       

      *על פי הלוחות שבידי, שני הלילות - זה שכעת וגם זה של מחר - הם זהים באורכם, והם שניהם הלילה הארוך ביותר.
      (ואם אין הדבר כן, ניחא).

        31/12/17 23:29:

      היו שלום ימי דצמבר, נעמתם לי מאד,

      כמו גם לארבעה מיליון תשע־מאות ושישים אלף איש, אישה וילד, שלקחתכם עמכם אל הנצח.


      בגלגול הבא אני מתכוון להיות יחידת זמן, אולי שניה אחת, אולי שתיים, ואולי יום, ואם כבר יום, אז למה לא בדצמבר, יום בדצמבר, מושלם בדצמבר, מושלם ככל הימים.


      היו שלום, ימי דצמבר, ימי בצורת, זכרון דברים וריח קטורת, היא בינה לבין עצמה, אני ביני לבין עצמי, אני בתוך שגרת יומה, היא בתוך שגרת יומי, והזמן הולך ואוזל, ואין עוד הרבה דצמבר, רק עוד כמה רגעים, אני חושב שאקרא קריאת שמע עכשיו, אני חושב שאתקלח, אני חושב שאצטרך למצוא זמן אחר למות בו, שיש לי עוד הרבה לחיות, ובשארית חיי, ימי דצמבר יקרים, אשא אתכם בזכרוני, אעלה אתכם על דל שפתי מפעם לפעם, אני מניח שאומר שדצמבר אלפיים ושבע עשרה היה חודש מושלם למות בו, כמו גם לחיות בו, אני מניח שאצחק צחוק גדול, ואולי גם אזיל דמעה, תודה ימי דצמבר, הייתם ימים טובים. 

        31/12/17 00:22:

      לְ ע'

       

      היום השלושים של חודש דצמבר הולך ומתפוגג לו, ובקוצר רוח מופגן עומד היום השלושים ואחד, מלך הימים, אדון 365 אין דה פלש, והוא מתרגש ומפרפר לו בבטן, משום שככל הימים כולם, גם הוא מושלם למוות פתאומי, או צפוי, או מתוכנן לפרטי פרטים, או מתוכנן ברישול או אחר, מחק את המיותר, ניתן לבחור יותר מאפשרות אחת, ונשמה שתבחר לצאת ביום זה, טוב תעשה לחבריה, שתפטור אותם משטויות כגון סילבסטרה, או סיבות למסיבות, והם יאלצו לקונן על הנשמה שעזבה כך פתאום, או על פי תכנון או הוראה מגבוה, ובתוכם יהיה מי שירגיש החמצה, למה אני כאן, ולא במסיבה. וזה בסדר, זו דרכו של עולם, שמי אמר לך למות דווקא היום, תמות מחר, תמות מחרתיים, דווקא היום, תמיד היית כלב, והם יקחו את מותו באופן אישי, הם ייפגעו ממותו, הם יכריזו על מייקרו־אגרשן או מגה־אגרשן מצד המת, למה דווקא היום, והסביבה תהייליל להם, כן, בנים ובנות יקרים, צודקים אתם, ויחוקקו חוקים שאסור למות בערב הסילבסטרה, למען לא נפגע בחוגגים, שזה להם יום חג, יום אור, הברקוד מתחלף משבע עשרה למספר הבא אחריו, ויש לרקוד ולהשתכר עד אור הבוקר, אז בא יום ראשון של שנה אחרת, מסתכל סביבו במיאוס, ושואל את נפשו למות, אבל הוא, שלא כמו הכלבים האנושיים, יודע שבתוך עשרים וארבע שעות יבוא מותו, ושבתוך 7680 שעות יקיץ הקץ על הפרוייקט שזה אך התחיל, שזה סך השעות בשנה שאין בה 292, ואם כך, ואם נחיל את לימודנו זה על השנה שלנו ועל התאריך שבו אנו עומדים, הרי שחלפו עברו במהירות מדהימה 7836 שעות מנקודת הראשית, ורק עוד עשרים וארבע, אמא, רק עוד יום אחד, זה כל שנותר לנו על מנת שנוכל להוציא את נשמתנו המיוסרת באלפיים ושבע עשרה, שאחר כך, אם תואיל סוף סוף לצאת, תעשה כן באלפיים ושמונה עשרה, שראשיתה כבר קרובה עד מאד. 

      ובמקרה לגמרי, או שלא במקרה כלל, תמה ונשלמה קריאת ספר בראשית היום, היתה זו פרשת ויחי, והיא יצאה לה, וכעת אנו עומדים בפרשת שמות, ובטיולא דיומא פנה אלי איש, חשבתי שאני מכיר אותו מירושלים, אבל אחר כך זיהיתי אותו כשחקן כלשהו, וביקש ממני להיות עשירי במניין, והסכמתי באי חשק ואי רצון, ובצדק רב, ועמדתי בתפילה, על מנת שהם יוכלו להגיד קדיש יתום, מה שמרמז על מוות, ולא פתחתי סידור, ולא קראתי את מילות התפילה, רק עמדתי שם, מחוסר הכרה, מחכה שזה ייגמר, מטומטם ונבזה, מבקש מן השבת, בשעת הרצון הגדולה של מנחה, שתקח את נפשי המטומטמת היום, עכשיו, הרגע.

       

      ובאמת צריך רגע, להירגע. 

       

      אחר כך טיילתי על הים, והיתה רוח קרה, ממש קרה, לא ירושלים קרה, אבל מזכיר מאד, והיו המון אנשים, ולא יכולתי לראותם, שהרעישו את שדה ראייתי והיו עלי לטורח ולהמון, ועל כן סטיתי מן הדרך, על מנת שאצעד לבד, או לפחות בין מספר קטן של אוכלוסין, ועד אשר ישבתי לכתוב את הדברים הללו כלל לא ידעתי שרע לי, ולא ידעתי שמצב רוחי שחור, חשבתי שבסדר, אבל לא, לא בסדר כלל, ולזה יש תרופה והיא המחר, שהוא יביא עמו את המון גליו וגילוייו, ואולי מחר, השלושים ואחד בדצמבר, יהיה יום נחמד, אולי, רק אולי, יהיה יום טוב לחיות בו, ולא למות בו, וזה אני כותב כי למעלה, בתחילת הדברים, הקדשתי את הרשימה הזאת לעין, והיא עין טובה, ובעבור אות עין טובה זו, אני מבקש להירגע מן הכעס ומן התסכול, ולהשקיט ולו ליום אחד את הרצון הקבוע למות לי, ולהחליפו, ליום אחד בלבד, יהא זה יום המחר, ברצון זמני לחיות, שיצאה פרשת ויחי, והחלה פרשת שמות, ואם נצמיד את שני השמות כך: ויחישמות, ונפרק ונרכיב מחדש, הרי שנמצאנו מבקשים ויחיש מות, והוא ודאי יחיש, אם לא לי, ודאי לך, תקשיב עכשיו, וכאן בהחלט אפשר לסיים, ולהודות ולהלל ולשבח, על שלושים ואחד ימים רצופים של כתיבה, שהביאו עמם הררי שמחה ועצב, וכמה שירים נהדרים, ומשחק של שחמט, וגעגוע

        29/12/17 23:30:

      ירדו היום כמה טיפות של גשם, ממש כמה, כאלה שלא מרטיבות את הבגדים, אבל ניכרות היטב על המכוניות ועל האספלט החרב, והן כמו כתבו במים שהשלושים בדצמבר בכל שנה שהיא, מהופעתו הראשונה אי פעם ועד היום ועד בכלל, השלושים בדצמבר הוא באמת יופי של תאריך למות בו, על אף שהזיזו אותו מפה לשם עם השנים. כך למשל ספט אוקטו נוב דצ הם שבע שמונה תשע עשר, אבל החודשים הם תשיעי, עשירי, אחד־עשר, שנים־עשר ומה כל זה? שחודשיים שלמים, ינואר-פברואר, נוספו ללוח על ידי נומה פומפליוס, המלך השני של רומא, יורש רמולוס המקים, על מנת להתאים אותו לתנועת השמש, משום שהשנה העתיקה כללה שלוש מאות וארבעה ימים בלבד. ועדיין, גם השלושים בדצמבר ההוא, של לפני ינואר ופברואר, הישן, העתיק, זה של השלוש מאות והארבעה ימים (ומכאן שהיה היום השלוש מאות ושלושה, ללא ספק, ואילו כיום, על פי רוב, הוא היום השלוש מאות שישים וארבעה, ועל פי מיעוט, השלוש מאות שישים וחמישה), היה גם הוא יום מושלם ונהדר למות בו, כמו גם להוולד בו, כמו גם למנות בו את יורשך. אני מתקשה לחשוב על עולם שבו לא בהכרח מתים כל יום, ולא בהכרח נולדים בכל יום, פשוט משום שהאוכלוסיה כה קטנה, ואין מסות על גבי מסות של בני אדם העסוקים בלידות ומיתות כפי שמכתיבה המציאות של היום, זו של שבעת המיליארדים והמחצית. 

       

      קמתי אל יום מותה של היונה הפצועה, והיא אינה פצועה עוד, פרשה כנפיים והמריאה אל השחקים, והלכתי השוקה, לא לקנות לי תרנגול קטן שיזמר עד אור הבוקר, אלא כך סתם, לביקור של בוקר שישי, ומזג האוויר היה כה מושלם, והאור היה רך, והגופים לא הטילו צל על המדרכות ועל הכבישים, ובני האדם היו רגועים ושמחים וטובי לב, וגם אני הייתי, ושרתי לי שירים, ווקינג אין דה מישן, אין דה ריין, קאם אגן, וחזרתי עוד ועוד על השורות האלה, ואז בא לי שיר אחר, הו הנה בוקר בא, לא יכול להתעורר, וחשבתי על שם טוב לוי, ואיך שהוא הזדקן, ראיתי אותו בסדרה היפה על אריק איינשטיין, ראיתי את הפרק האחרון, פרק השנים האחרונות, עוד תקליט ועוד אחד שלא עלו יפה, האריה הזקן רצה עוד, וכבר אבד לו כוחו, ולא ידע להתענג על שנותיו האחרונות, רצה להמשיך בדרך שאבדה זה כבר, ולא משום שאינה מובילה עוד לשום מקום, אלא משום שהשתנתה עם הזמנים, ומשניסה ונכשל נעלב, הרגיש מיותר, וזה היה לי עצוב, לא שנכשל, זה לא עצוב, אלא ששכח להנות מן החיים המלאים אותם חי, אריק מהספורט ומהשירים ומהסרטים, אריק המצחיק, אריק הנהדר, אריק המעטר את פס הקול של חיינו, גם בזהב שחור, ואחר דברו על מותו, והיו עצובים, מהורהרים, פניהם שתוקות, אבל אומרות המון, ואני הסתכלתי אל השמיים, מעלה מעלה, מחפש את יונת נשמתי, והיא לא היתה שם, וחיפשתי עוד, תר בעיני אחר ציפור יפת כנפיים, והיא לא היתה שם, וחלף איזה זמן, והכל נעשה כהה, כך פתאום, וחיפשתי חיה, וחיפשתי אדם, ולא היו, לא חיה ולא אדם, והכל הלך ונעשה כהה כהה, אז חיפשתי נצנוץ, וחיפשתי כוכב, ולא עלה בידי, וחיפשתי עוד, עמוק עמוק בתוך עינייך, ולסוף הדברים ראיתי שגם אני אינני שם פתאום

        29/12/17 00:59:

      על חלוני יונה, כתב אברהם חלפי, בשומה יוניות עדינה, הוסיף והתפייט, וגם על חלוני יונה, כבר מבוקר האתמול, אבל היונה שבחלוני איננה בשומה כלל, ותחת זאת היא פצועה ונוטה למות. אני חושב שהיא יודעת שכאן כותבים על מוות מזה עשרים ותשעה ימים, כאן מהללים את הסוף ומייחלים אל הקץ, תוך הכרה מלאה בקסמם הבלתי מתפשר של החיים,  והיא באה לעשות את שעותיה האחרונות כאן, על החלון, משום שהיא יודעת שהעשרים ותשעה בדצמבר 2017, י"א בטבת, פרשת ויחי, הוא יום מושלם למות בו, כמו גם לעוד עניינים, אבל היא - דעתה כבר אינה נתונה לאותם עניינים, והיא מתבוננת בחדלונה, בלא לרטון ובלא לעורר רחמים, רק יושבת שם, גיבורה, חלושה אבל חיננית, דועכת, מזכירה את אותם נרות חנוכה המהבהבים את רגעיהם האחרונים, נאחזים בעוד רגע של קיום, שאחריו באים רגעים אחרים, שאינם בתחום הדעת כלל, ומכאן שחורגים גם מתחומו של עץ הדעת, ועלינו להסיק כי הם נתונים כולם לשלטונו המוחלט של עץ החיים. 

       

      אינני יודע מה הביא עמו שבוע זה, שיונים מקפחות את חייהן בנוכחותי, אבל אני חייב, פשוט חייב, להזכר בסצינה האחרונה של בלייד ראנר (הראשון, ומבחינתי גם היחידי), כאשר רוי, רגע לפני מותו, אחרי שנזכר במראות המרהיבים שראה בחגורת הכוכבים אוריון, משחרר יונה אל חייה, והיא מסמלת את נשמתו שלו הפורחת, ומכאן שהסרט עונה על השאלה שהוא מציג, ומסכם שרוי גם הוא, על אף היותו אנדרואיד, הוא בעל נשמה, משום שהוא מסוגל לאהוב, ומשום שהוא מעריך את החיים, וכשהוא מת, היונה פורחת, והיא מסמלת את נשמתו היוצאת ממנו באותו הרגע העצוב, ממש כנשמת אדם, ועל זה נכתב כבר מזמן נר ה' נשמת אדם, והנה כל הדברים מתחברים זה לזה באופן יפה ומשמח לב, ואולי היום, העשרים  ותשעה בדצמבר, אחד עשר ימים בחודש טבת, אעזוב גם אני, יחד עם ששה עשר רבוא אנשים, את העולם שבכאן, עם הגשם, והרוח, והשמים והארץ, ותורת משה, ופנייך היפות שנשכחו ממני, וקולך העדין, שלא נשתכח כלל. 

       

      באופן סמלי להחריד, היום גם נצנץ הכוכב השלישי מעל היצירה הזאת, ההולכת וקרבה אל סופה, ושלושה כוכבים מסמנים את צאת השבת, שהיא מצדה נשמת העם והבריאה, והיא יצאה, היום, והיונה, היום, ומה יביא עמו מחר?

       

      אינני יודע, ואני נזכר במלים התמימות שהיינו אומרים פעם, מזמן, נחיה ונראה היינו אומרים, וכעת ממש הן אינן ברורות מאליהן, שאינני יודע אם אחיה, ואינני יודע אם אראה. 

      ומחר, ערב שבת ויחי, ודאי יתבררו הדברים לאשורם.

        28/12/17 01:27:

      הדרך לבנימינה רצופה פקקים בכל שעות היום, מה שהופך כל נסיעה לתירוץ מצויין למעשה התאבדות מיידי, בתוך המכונית ממש, כשאתה תופש את מבטו המשתאה של שכנך לפקק, או את מבטה החרד של שכנתך, ומוציא נשמתך שם, במכונית, בפקק, והשכנה אחר כך תאמר למצלמה, הוא היה איש שקט, הוא לא פגע בזבוב, וזאת למרות שהכירה אותו שניה או שתיים בלבד לפני ששלח יד בנפשו, שכן מעשה ההתאבדות שלו, שהתחולל בסמוך אליה, יהפוך אותה מיד למומחית לקורות חייו, ועדותה בדבר אופיו תהיה חשובה מאד לסיקור התקשורתי, בעיקר אם העדות הזו תואמת לעשרות אלפי עדויות קודמות שניתנו במצבים דומים, שכן פקקים הם המצאה שטנית, שמטרתה להביא את כלל בני האדם לידי ייאוש, לחוש את החידלון בכל רמ"ח ושס"ה, את חוסר התוחלת, את הטמטום, ובכך להפוך את אפשרות האיבוד העצמי לדעת, לאפשרות הסבירה היחידה שנותרת בפני אדם, ועל כן טוב להם, לבני אנוש, לקנות צינור גומי ארוך ועבה, ולחבר אותו לצינור הפליטה מצדו האחד, ואת הצד השני לתחוב לתוך תא הנוסעים, וכאשר הפקק מתחיל, לסגור את החלונות, ולהמתין. 

       

       
      החסרון היחיד במעשה מעין זה הוא הריח הבלתי נעים של האדים הנוצרים בתהליך שריפת הפחמן, שהבנזין שבתא הדלק עשוי ממשקעים של מיליוני מיליוני מיליונים של חיות שמתו אט אט במהלך שנות קיומו של כדור הארץ, בים, ועומד הים, כלומר גובה המים שמעל גופותיהם, סחט מעדנות את לשדם, והפכו לנפט, כל זה על מנת שבעוד כמה מיליארדי שנים יבואו בני אדם, ישאבו את המשקע מתוך הסלע, וישתמשו בו על מנת להרוג את עצמם בעת עומדם בפקק לבנימינה. (אני חייב להודות שבשלב זה של הכתיבה פרץ מפי צחוק משחרר, התהליך הזה של החיים והמוות, הגלגול מחי-למת-לדלק-לאדים המרעילים חי אחר והופכים אותו למת, זה גם לי לצחוק, וזה סימן לכך שהעשרים ושמונה בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, כמו גם לחיות בו, ולהתבונן בבריאה הנפלאה הסובבת אותנו, ולהוקיר אותה עד מאד. 

       

       

      אני יודע שלא סגרתי סוגריים. קחו את זה בתור משל לחיים

       

       

       

       


        26/12/17 23:38:

      בתוך בליל הדברים המקיף אותנו מכל עבר וסוגר עלינו כדי מחנק, הולך ומתחוור ללא צל של ספק, שהעשרים ושבעה בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, שכן הוא בא יום אחד אחרי העשרים וששה, וכן יום אחד לפני העשרים ושמונה, כך שבממוצע הוא שווה לעצמו, ועל כן הוא מושלם למיתה, כמו גם ללידה, כמו גם לרקיחת ריבה במטבח הביתי.

      היום, בטיול דיומא, הלכתי בסמוך לאשה צעירה, שמשכה אחריה שני כלבים, והלכנו זה לצד זה, אבל אני העדפתי, כשם שאני מעדיף תמיד, לצעוד על הכביש, ולאו דווקא על המדרכה, שכן המדרכות צרות לי מדי, וכן משום שיש בתוכי רכיב המאמין באופן שאינו משתמע לשני פנים שאני אוטו, כלי רכב ממונע, וזאת למרות לעגו של הקוצקר המופנה אלי תמיד, באומרו סוסים הולכים באמצע הכביש, אנשים הולכים על המדרכה, אבל לו היה חי בעולם של היום, ספק אם היה מעדיף את האנושות על פני הסוסיות. על כל פנים, צעדתי לצדה, ולפתע בקעה צעקה חזקה מפיה, והסתכלתי, כאחד האדם, וראיתי שאחד מן הכלבים שלה תקף יונה, שכבר קודם לכן היתה פצועה והיתה נחה על המדרכה, והצעקה שלה חלחלה אל נפשי, לא עמוק מדי, אבל גם לא שטחי מדי, וחשבתי עד כמה אילפנו את הכלבים, את חיות הטרף הללו, שכל גיד ונים ותא בגופם מכוונים לציד, ועד כמה סירסנו אותם, וכן אותנו, שכן אין אנו מסוגלים לעמוד במראה ההרג, ואנו זקוקים לסביבה סטרילית, חפה ממוות, נקייה מדם, ובאמת כאשר חזרתי (והיום, במקרה לגמרי, סבתי על עקבי וחזרתי בדרך שבה הלכתי), היונה עדיין היתה שם, מדממת מן הראש, פצועה, מחכה למותה, והייתי אני היונה, שכמוה גם אני, מחכה, אבל, כפי שהבהרתי בימים האחרונים, רק מחמת ההרגל, שכן הרצון למות אינו כה פעיל, רק קצת, ככח קיים, ולאו כמלך רב כח הכופה עלי את רצונו.

       

      ובתוך התווך הזה, הסטרילי ממוות, יצרנו יציר מטופש ומזוהם, מזוויע ומחליא, הקרוי תקשורת, והוא, הזיהום המבחיל שיצרנו לנו, מתווך מתווך לנו באופן מחריד את המוות, אבל רק באופן מחריד, משל לא נגזר על כל אחד ואחת מאיתנו למות יום אחד, ללכת אל המקום שאליו הולכים כל באי עולם, וכל מוות הוא נורא, וכל אסון הוא טרגדיה, וכל אירוע לבבי (איזה שם שמח להתקף לב) הוא איום, ויש להלחם בכל דבר, בתאונות הדרכים, בסרטן, בסמים, ולאחרונה, כפי שהתבטא יצור מטופש ומטומטם המועסק בפרלמנט הישראלי החולה והרקוב, גם במשקיעים. מלחמה מתמדת של הכל בכל, שכמו שכתבנו לפני כמה שורות, נועדה לשמר את המרחב חף מקשיים, בעיות, אסונות, מוות, ובכך הופכת את המרחב, שהוא ממילא כזה, לבלתי נסבל, שכן יש לקבל את הדברים כהווייתם, שהם מכילים טוב ורע, משום שאנו, בני האדם, מכילים טוב ורע, ובאמת יש לשאוף אל הטוב ולדחוק את הרע, אבל אין לשאוף אל הטוב ולהמית כל גילוי של רע, שבנסיונותינו לעשות כן, נמצאים אנו משרתים את הרע בכל מאודנו, והתוצאות המתקבלות הן סטלינסטיות, לכל הפחות, והמזוויע שבזאת הוא שהעושים כן רואים עצמם כנציגי המוסר, והמוסריות שלהם, שהיא מוסרנות, הופכת לרשע טהור, שכל מוסרנות סופה רשע. 

       

      כל זה מאישה, שני כלבים ויונה. אל תבקשו ממני אף פעם לספר בדיחה. 

       

      ובתוך כל זה אינני בטוח שכתבתי שהעשרים ושבעה בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, כן כתבתי, השתעשתי עם המלים, שיחקתי בממוצעים, אבל המוות איננו ממוצע, אלא מוחלט, נקודת קיצון שאין למטה ממנה, או שאין למעלה ממנה, ומעניין מאד מאד יהיה לחשוב עליו, על המוות, כאילו היה נקודת פיתול 

       

       

       

       

       

       

       

        26/12/17 00:32:

      הו, נמחקו לי הדברים, וזה מדכדך את רוחי עד מאד. 

       

      כצפוי, כתבתי שהיום היה יום מושלם למות, ואף על פי כן לא מתי, אבל יעקב ויסוקר מת, וחשבתי לי שהוא שיחק אותה, איזה יום, איזו יציאה, כל הכבוד לאדון ויסוקר, אבל את זה לא כתבתי, זה חדש, זה בא עכשיו, וזה לא לעניין בכלל, ולפיכך אמחק ואתחיל בשלישית. 

       

       

      העשרים וחמישה בדצמבר חלף עבר לו, אבל למרות שהיה יום מושלם מאד למות בו, אנו עדיין כאן, מחכים שזה ייגמר, ויהא עלינו לשים מבטחנו בעשרים וששה בדצמבר, שהוא גם הוא, כמו כל הימים, יום מושלם למות בו, לעזוב את הכאן ואת העכשיו, ואף על פי שהוא מושלם הוא מעורר בי אי נוחות מסויימת, כי התארכות היום כבר מורגשת באיזו רמה, שתי הדקות הנוספות של האור מעיבות על נפשי הזקוקה לחשיכה ולקרירות, ועל אף זאת, נהנתה היום מאד מזיוו של יום, שהיה יום שמשי ויפה, ותכלת השמים היתה רעננה כל כך, ולבנונית העננים הבהיקה, ולפרקים כסה הענן את השמש, הצל מעט על הארץ, והכל היה יפה ונהדר, והים געש, אבל לא הלכתי לצדו ממש, אלא רחוק ממנו, ועל כן לא זכיתי לחוות את עצמתו, וכעת אני מצר על כך, שטוב לחוות את עצמת הים הגדול, ולהנות מלובן גליו.

       

      עוד מעט אלך לשכב, ואקרא את זכרון דברים, כשם שאני קורא בו בכל לילה. ספר שכזה, כמעט נצחי, שאפשר לשוב ולקרוא בו בכל עת כמעט, והוא תמיד מספר משהו, אני אוהב בעיקר את אווירת העצבות הנוכחת בכל עמוד ועמוד, חיים, אבל זה לא הו הא, זה רק קיום, זה שם, צריך לעבור את זה, ואין דרך מוצלחת מדי, וגם אלה שחיו היטב, ארווין וצאזר ובש, וגם מאקס שפילמן, הם כולם קליפות ריקות, עצובות, ואין דבר וחצי דבר בכל ענייניהם המעורר את האנושיות, לבד מבכיו של צזאר על בנו החולה, שהולך ונמוג לנגד עיניו. אתמול חשבתי לי שבקריאה הבאה אכתוב את כל השמות המופיעים בספר, ואסמן כוכבית על יד כל הנפטרים, ובטח אכתוב גם באיזה עמוד הם מופיעים לראשונה, ובאיזה הם מתים ולא שבים עוד, אם כי יש, כמובן, כמה מתים שחוזרים ומפציעים, שהם חיוניים מאד לסיפור, כמו למשל אפרים גולדמן, האיש הנורא מכל האנשים על פני האדמה, שמת מיד במשפט הראשון, אבל חוזר ומופיע שוב ושוב, כי חשוב לספר כיצד רצח את נשמות הקרובים לו, רגינה, האשה, שמעדיפה כעת להקרא סטיפנה, ונעמי, הבת שנהרגה בתאונת דרכים, וגולדמן עצמו, הקרוי גולדמן בלבד ואין לו שם פרטי, שמתאבד בסוף בנטילת גלולות, אחרי שהחיים הפנו לו עורף, והוא, בתורו, הפנה להם את עורפו גם כן. גולדמן העצוב, המסכן, הבודד, שחיפש וחיפש ולא מצא, לא בפסיכולוגיה, לא בזנות, לא בהוללות, לא בנישואים, לא בעבודה, לא בתרגום הסומניום לעברית, לא בעבודת הגוף, לא בשום דבר, בכלום, אין שם כלום, כך גולדמן המסכן, המוכה, הזנוח, שכל כך מנסה, ותמיד תמיד לשווא, והוא כמוני, אבל אני לא אוהב אותו בכלל, ואותי אני קצת אוהב עכשיו, אחרי עשרים וחמישה ימים רצופים של וידוי, שהוציאו ממני הרבה, ובעיקר לטוב, וכשמת נחה גופתו יומיים או שלושה במקומה, שכן אמו המסכנה גם כן, סטיפנה, לא טרחה אף לבדוק בחדרו, האם הוא נמצא, הם יצא, ורק ישבה בביתה, בבגדי אלמנותה, אבלה על כל יום שחיה, משחזרת את פולניה שלפני המלחמה, לבדה, בוהה בקירות, בשמלה כזו או אחרת, בזמן שגופתו של בנה נרקבת בחדר הסמוך, ורק ישראל מגלה אותו כך בטעות, כשבא להחזיר או לקחת איזה ספר. 

       

      כה מדכא. אלוקים, זה כה מדכא.

       

      מחר, אולי, אכתוב על צזאר. אולי לא. אינני יודע לעולם במה אעסוק מחר, שהדברים עולים מתוכי לבדם, כמו מספרים את עצמם, ואני רק המכשיר שדרכו הם עוברים, מן העולם, דרך רוחי ושכלי וקצות אצבעותיי, אל המסך, אל עינייך הקוראות, ספרי, ספרי נא, מה את חושבת עכשיו?

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        24/12/17 23:35:

      עשרים וחמישה בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, והוא מתיישב יפה עם הקו שהתחלנו לשרטט אך אתמול, שנקודת ראשיתו בפרשת ויחי. ובכן, על פרשת ויחי, המעניקה נופך אירוני למוות,מעצם שמה, בא יום אידיהן של גויים, מולדו של אותו האיש, וכמה נאה הדבר למות הן בפרשת ויחי, ז' בטבת התשע"ח, והן בחג המולד, והמתים בני המזל מקבלים הן הכשר מטעם הרבנות, והן אינדולגנציה מטעם הכנסייה, וכך מכסים הם לפחות שתיים מתוך כלל האפשרויות בדבר גאולת הנפש והעתיד לבוא.
       

       

      הבוקר יצאתי לדרכי ובמעלית פגשתי בילד קטן וחייכן, בן קצת פחות משנתיים, שלחץ לי את היד, וסיפר לי שיש לו קוקיה בשיער. חשבתי לעצמי שזה ודאי סימן טוב, להתחיל את היום ואת השבוע בשיחה עם ילד כה חביב, וכן חשבתי שהחיים, מאז שהבחינו בכך שאני מסכם את אירועי היום כאן, במדור התגובות, וכן הבחינו בכך שכל הסיכומים כרוכים במוות, הריהם מזמנים לי אירועים חביבים במיוחד, כמו על מנת לספק לי חומר גלם איכותי, אנקדוטות חביבות, הנשזרות כזרי פרחים טריים, המונחים על קבר חדש. עם זאת, הסימן החיובי שהתחיל את יומי לא התפתח לכדי ממש, והיום היה אפור ואפל, ודבר לא עלה בידי, ודבר לא צלח, ורק ישנתי מעט בצהריים, שהייתי עייף עד מאד, והשינה הקלה הזאת שפרה את מצב רוחי, ויכולתי לקום מרבצי ולזלול למכביר. 
       

       

      בין זלילה לזלילה ראיתי סרטונים רבים מבית היוצר של טד-אקס, ורובם עסקו במוות במידה זו או אחרת. היתה אישה שסקרה כמה תופעות על-טבעיות, החוזרות ונשנות בקרב חולים הנוטים למות, כמו לראות אנשים שכבר הלכו לעולמם, ולקפוץ בין העולם הזה לעולם שיבוא, והיה רופא אחד, היו שניים, ולשניהם היה קשה מאד להתגבר על חרדת ההופעה מול קהל, אבל שניהם התגברו, והאחד סיפר על עניינים שמעבר לרפואה ולמדע, כמו אותה הגברת, והוא, כרופא וכאיש מדע, נותן להם מקום רב בחייו, והרופא השני סיפר על פעם אחת שאיבד חיים של ילד בן 15 שנפגע מירי, וספר על תקוותיו לעתיד, ועל כך שכוח המדע פועל על מנת שנוכל למנוע מקרים כאלה בעתיד, וחתם את הסיפור עם אבדנו של אחיו, בן 21, מוסיקאי וסטודנט, וקולו רעד מהתרגשות, גם בגלל שעמד על במה ודבר, וגם בגלל שנזכר באחיו, וראיתי אישה אחת שאביה התאבד, ושנים אחר כך אחותה, בבליעת כדורים, ולבסוף בן זוגה, בעלה היקר והאהוב, קפץ אל מותו, והיא סיפרה כיצד היא מתמודדת עם כל זה,  וכן ראיתי סיפורה של נערה שנחטפה ונאנסה במשך תשעה חדשים, והיא עומדת ומספרת באומץ רב את סיפור העניין, וכיצד אמה יעצה לה שלא תתן לאירוע ההוא, מחריד ככל שיהיה, מקום בחייה, שחוטפיה לא שולטים בה יותר, ועל אף, כך אמרה שלפעמים בורח לה, היא בחרה בחיים,  ולא במוות, ועוד ראיתי פסיכולוגית בריטית אחת, שסקרה את אופן הפעולה של המיינד, ואמרה שהוא פועל כמו שהוא חושב שאנו רוצים שיפעל, ויעצה לסנכרן את רצוננו מולו, ומה שנזמן, הוא יביא עמו, ועוד היתה אחת שספרה על חוויתיה עם חולים בהוספיס, והיתה בה איכות של מטיפה, ודבריה, על אף שהיו מלאים בחכמה, לא נעמו לי, והיא דמתה עלי לשחקנית פורנו, ולא לאדם אמיתי, ולבסוף ראיתי שתי נשים מוצלחות במיוחד, האחת אתלטית שנפצעה קשות והרופאים חזו שלא תוכל ללכת עוד, והיא הולכת ורצה ומטיסה מטוסים, והיא נהדרת ממש, והאחרונה היתה אישה שספרה על האסונות שלה, אביה שהתאבד, פגיעות מיניות בגיל צעיר ואונס בגיל מבוגר, ואיך שקשה לחברה להתמודד עם הסיפור שלה, כי האסונות שלה קשים מדי לעיכול. היא היתה אמיתית ונהדרת, ולמדתי ממנה הרבה מאד, ובסופו של דבר היא קוראת למי שעומד מול אדם פגוע, להקשיב. לא לייעץ, לא לברוח, לא להקל ראש. רק להקשיב, הקשבה עמוקה ומלאה, שכן היא מזהה את ההקשבה כפעילות אקטיבית המאפשרת ריפוי.

      כל הדברים הללו באו אלי בדיוק היום, אור ליום ב', ז' בטבת, ובאמצעותם מדדתי כעת את כוח זכרוני, שכן חשבתי שלא אזכור את כולם, אבל זכרתי את כולם, את יפי הבלורית והתואר, והנה גם זה שיר מוות, על אנשים יפים אבל, אשר הקריבו את חייהם למען מטרה, ולא על אנשים כמוני, המעבירים ימים שלמים בתוהו ובהו, ובערבו של חג המולד אצל הנוצרים, ואמרו לי את אשר אומרים לי כל הימים האחרונים, מאז נפתח לי פתח שהיה סגור, הם אמרו שהיום, ככל יום אחר, הוא יום מושלם למות בו, כמו גם להוולד בו, כמו גם להעביר אותו בבטלה גמורה, ולפני שאסיים, שכן הדברים חשים את סיומם והם כופים אותו עלי, אבקש להודות לאלוהים על הגשם היפה שירד היום, שנפשי התגעגעה כל־כך אל מים משמיים, ולא זכיתי להלך בגשם היום, שכן דכאוני היה חזק מדי, אבל הטיפות שראיתי מחלוני הפתוח החיו מעט את נפשי, הרוו צמאונה, והייתי כאיל העורג על אפיקי מים

        23/12/17 22:27:

      עשרים וארבעה בדצמבר יפול השנה על יום ראשון, ויום ראשון הוא תמיד זמן מצויין למות בו, שהשבעה מסתדרת יפה עם ימות השבוע. כמו כן, קרובי הנפטר מקבלים פטור מן הדכאון של יום א' המבשר כמעט תמיד על שיבה לעבודה אחרי מנוחת השבת הנעימה. תחת זאת, עליהם להתמודד עם הדכאון הבא עם פטירתו של אדם קרוב, ועל־פי־רב מעדיפים בני האדם את הדכדוך הקיומי הבא עם העבודה ושאר ענייני יום יום, על פני הדכדוך הבא עם אבדן. 

      אז היתה לנו שבת, יהודה עמד מול יוסף ודבר ודבר ודבר, ורגש אותי עד דמעות, בכנותו, בדאגתו לאביו, בהרגשת הכשלון הנורא, שאת יוסף אבדנו, והנה גם את בנימין אנו מאבדים לו, ונפשו קשורה בנפשו הוא אומר לו, וקודם לכן כעסו האחרים, שנפש אביהם היתה קשורה בנפש יוסף, וכעת אינם כועסים, הם מבינים שמותר לו, לאביהם, לשמוח בבנו הקטן לו, ואין זה מעיב על אהבתו אליהם, וכל העניין הזה הכנה הוא לענוות משה, שכן בקוטב הנגדי לענווה ניצבת הקנאה, ועל כן בא סיפור האחים, טרם לידת משה, שהגיע הזמן לתקן את עניין קין והבל, ואת עניין שם חם ויפת, ואת עניין יצחק וישמעאל, ואת עניין יעקב ועשיו, ואת עניין ער ואונן ושלה, (שאת העניין הזה תיקן יהודה בעצמו, העומד ומדבר אל יוסף כעת ממש), ואת עניין זרח ופרץ, והנה אנו רואים כיצד ענין האחים עובר כחוט השני בספר בראשית, מראשיתו ועד יוסף, ועד נפילת האחים על צוארים, ועד אהבה והשלמה, ורק משה ואהרון אינם מתווכחים כלל, אם כי משה מתעצבן לפעמים על אחיו הגדול, והוא מודה לו, ואינו בא עמו בריב, שמי יריב עם משה, שהענווה בו היא שלמה. 

      ענווה, אומר המילון, היא צניעות, שפלות רוח, חוסר גאווה.
      הבלים, אומר אני. 
      ענווה היא העלייה אל פסגת הר סיני

      והירידה חזרה ממנו

      עם הלוחות על הידיים. 

      ענווה היא הכרה בערכך, בלי כחל וסרק. לא מטה, לא מעלה. רק אתה כמו שאתה, רק את כמו שאת. 

      לא יותר, לא פחות. 

      על כן יכול היה לכתוב, והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שאין בכך להגדילו או להקטין אחרים. רק להכיר בכך, שהעניו מכל לבדו - הוא יכול לעלות מעלה מעלה, ולהתגבר על החפץ הטבעי כל כך, והחזק לאינסוף, להשאר שם, שמה לו לרדת כעת אל קשקושי היום יום המטונפים, ואף על פי כן יורד, ומוליך אותנו תוך קשיים אדירים, כאשר ישא האומן את היונק, עד לארץ המובטחת, על מנת שנמסור אותה לאויב, וכך נרגיש מוסריים מאד. 

       

       

      אם כן, עשרים וארבעה בדצמבר, ו' טבת התשע"ח, הוא יום מושלם למות בו, כמו גם לחיות בו, כמו גם להסתפר או לקנות ירקות, ויש לציין כי אנו נכנסים אל השבוע של פרשת ויחי, ולמות בפרשת ויחי זה נהדר כל כך, משום שמתקיימת כאן אירוניה נפלאה, והיא מצדה תורמת לאסתטיקה של המוות, ואני ממליץ לכל המתכננים למות, להשתדל להוציא נשמתם דווקא בפרשת ויחי, החותמת את סיפורי בראשית העמוקים לאינקץ. אני, בכל אופן, אשתדל בכל כוחי להוציא נשמתי השבוע, יחד עם פרשת ויחי, כמו גם עם אלפיים ושבע עשרה ההולכת ונמוגה לה, ובאי בייקר מתכוננים קברני הזמן לחגיגה השנתית, וכורים בור קבר ברוח, שם שוכבים לא צפוף ימים שבועות חדשים ושנים שעברו, זהב שערך מרגריטה, אפר שערך שולמית

        23/12/17 02:06:

      העשרים ושלושה בדצמבר כבר כאן, ואני - יש לי חולשה למספר הזה, השב ומופיע בחיי בתדירות שהיא מעבר לגבולות הטעם הטוב, שאני יליד כ"ג, וראשי התיבות של שמי עולים כ"ג, וגילי פעמיים כ"ג, ועל כן יהיה הדבר לפלא, וגם תובחן בו מידה רבה של אסתטיקה, אם אשאר בגיל הזה, ולא אעבור לגיל הבא, שהוא גם הוא מספר ראשוני, 47, ויש לו השפעה מרובה על גיקים וחובבי מדבִּדיוני, שמוכנים להשבע באם אמם שארבעים ושבע הוא מספר בעל הסתברות טבעית גבוהה יותר להופעה רנדומלית, וברשת תוכלו למצוא את אגודת 47, וכל מיני שטויות חינניות מעין אלה. מה שבעייתי במספר 47, שכלל לא ידעתי שאעסוק בו במידה כלשהי ברשימה זו, והוא באמת הופיע רנדומלית בתוך שכלי ה(מילת תואר דרוגטורית כלשהי (פשוט לא יכולתי לבחור אחת)), ובכך אושש קמעה את טענת הגיקים, מה שבעייתי בו, הוא שאין בכוחו להוות תאריך נהדר, טוב או מושלם למוות כלשהו, והסיבות לכך ברורות מאליהן. 

       

      אני במצב רוח טוב בימים האחרונים, ואינני רוצה למות באופן פעיל, רק באופן סביל, מחמת ההרגל, כלומר אין לי צורך במוות מיידי, אבל שנים של אחיזה עשו בי את שלהן, ואני פשוט רגיל לרצות למות, כך שאם היה מתגשם כאן איזה ג'יני חביב, והיה מעניק לי שלוש משאלות, הייתי נקלע למעין פרדוקס, שמצד אחד הייתי רוצה לשחרר אותו מג'יניותו, שג'ינים סובלים מאד בתוך משכנם, תהא זו מנורה ישנה ומאובקת, או שטיח כבד המגולגל לאורכו, ומצד שני הייתי מבקש את מותי, ואז, לו הייתי מבקש את מותי בראשונה, לא יכול הייתי לשחררו, מחמת מוות, ואם הייתי משחררו, לא יכול הייתי לבקש את מותי, מחמת שהוא משוחרר, ואינו מחוייב לקיים את משאלותיי. 

       

      [כאן היו כמה מחשבות בדבר פתרון הפרדוקס, ואכן נמצאה לי דרך, אבל לא ששתי להעלותן על הכתב.]

       

       

      כך או כך, אני אפילו לא זוכר את היום החולף, שלא הותיר בי רשמים חזקים, רק קצת יצאתי לטייל תחת השמיים הלבנים-האפורים, קצת לאורך הים, קצת ברחוב, שמעתי את מירי שרה את שני שושנים, היה זה כבר רחוק היום, עצם עיניים האדום, והנותר לבו נשבר, ונכנסתי לשוּּּּּּּּּּּּּּק, לקראת סגירה, יום שישי, הכל בשני שקל, הכל בשני שקל, אבל אגסים בעשרה, חסכוני ביום שישי בשעת סגירה, וחזרתי הביתה, וישבתי אצל המחשב שעות על גבי שעות, אבל במצב רוח טוב, טוב מדי, וזה קצת מדכא להיות במצב רוח טוב ועם זאת לבד לגמרי, ללא מגע יד אדם, וביתר שאת, ללא מגע יד חוה. 

       

      נראה כי מקום טוב הוא לסיים את רשימת היום הזה, ונזכור את כולם, אלא שהלכו היום לעולמם, ונברך את הבאים, 

      ולאלה שבתווך נאחל כל טוב ובריאות ואריכות ימים וחיים ושלום, ושאמת תמלא את מדעם, אבל האיחול האחרון קשה הוא מדי, ונועד למתי מעט בלבד. מי יתן חלקי עם מתי מעט,ולאו דווקא בגלל מידותי התרומיות ודבקותי באמת, אלא בגלל היותם מתי

       

       

       

       

       

        22/12/17 02:50:

      עוד לילה ארוך עובר עלינו, וממחר יתארכו הימים ויתקצרו הלילות, עובדה שאף־על־פי שעדיין אינה מורגשת, שכל יום יוסיף אך מעט, די בה על מנת להטרידני, שאין חפצי בימים ארוכים. אוהב אני את ימי החורף הקצרים, הקרירים, על ענניהם הנהדרים, האפורים, המחלישים קמעה את עצמת הצבעים, ומאפשרים לשוב ולהתפעל מהם כאשר שבה השמש לזרוח, ואשר מעוררים את תקוות הלב לגשם, בוא כבר גשם, בוא, שצמאוננו גבר מאד.

       

       

      אני עייף מאד, ברקע בובי די שר את שלטר פרום דה סטורם, גרסת לייב כלשהי, מישהי אומרת לו שיכנס, היא תתן לו מחסה מן הסופה, אני לא יכול לשמוע את מילות השיר, רק את ההזמנה פנימה, הכנס, היא אמרה.

      שקט עכשיו, נגמר השיר.

       

      אפילו לכתוב שטוב למות מחר קשה לי, אין בי כלום היום, כלום, לו אלך מכאן הלילה, לא אשא עמי דבר, 

      לא זכרון, לא חיוך, לא כאב. 

      יש בי עייפות גדולה, ואין אני בטוח שהיא משלי. רק עננה כבדה המוטלת עלי, דורשת ממני לקום מן המחשב ולשכב במיטה. 

       

      רק עוד רגע יעפת, רק עוד רגע קט, 

      אני צריך לכתוב שמחר, העשרים ושניים בדצמבר, הוא יום מושלם למות בו, כמו גם לחיות בו, ואני צריך להסביר מדוע. 

      אני צריך לכתוב שהלילה הארוך הזה ייגמר עוד כמה שעות, ולהעיר קלות בעניין, ולהזכיר את האור ההולך ומוסיף.

      אני צריך לכתוב כי אני אוהב לכתוב, וכי השתלמתי שנים במלאכת הכתיבה, ובמהלך השנים שבהן השתלמתי בזו המלאכה, למדתי גם מתי לא לכתוב, והמתי הזה הוא כאן ועכשיו

       

       

        21/12/17 01:21:

      הלילה הארוך ביותר בשנה בעיצומו*, ובאין נר להאיר את החשכה, נאלץ אנו להאיר אותה בכוחותינו הדלים. זמן רב מאד לא ישבתי על המחשב כשמצבי טוב ורוחי איתנה. אינני בטוח שיש בידי לכתוב כשאינני מדוכא ושואף אלי מוות. איך מתנהגים שהכול בסדר? מה כותבים? 
      אולי תודות. 
      - תודה לסאניווטרס היקרה על התגובה שלה מבוקר האתמול. אכפת לה מהכאב שלי, אכפת לה ממני, ודבר זה לבדו מסייע לי עד מאד. איך זה שמלים מחברות? איך זה שהן נוגעות? 
      - תודה לאלף העיניים הקוראות את הדברים. אני מקווה שיש ברעיונות הנכתבים כאן מדי לילה כדי לשמח אתכם, להעציב אתכם, לגרום לכם לחוש את אנושיותכם שלכם. נוכחותכם מתבטאת במִסְפָּר, ובעבורי - מספר קרוי בשמו לא רק משום שהוא גזרה מסויימת (מספריים, גזירה) או תחום מסויים שאין לחרוג ממנו, אלא גם משום שהוא מספר סיפור. והרי גם הסיפור תחום בתוך גבולותיו. אני נזכר באיש הכחול של יונתן גפן, שפרץ את גבולות סיפורו. 
      - תודה לדה-מרקר על הפלטפורמה שמושכת אליה כותבים מכל המינים והסוגים. לא קל להקים פלטפורמה שכזאת, ולא קל להחזיק בה לאורך שנים.
      - תודה לגוגל על דפדפן כרום הנהדר שלה, המשמש ביעילות רבים מאיתנו, הגולשים. תודה גם ליצרניות הדפדפנים האחרים, היעילים לא פחות. הדברים הגיעו לידי שכלול שכזה, שכל המוצרים הקשורים בטכנולוגיה הפלאית המחברת אותנו עושים עבודתם ביעילות מרשימה, ולאורך זמן. 
      - תודה לאינטרנט, בור הניקוז הוירטואלי של התודעה האנושית. אתה, אינטרנט יקר, מכיל בתוכך את כל אשר קיים בנו, בני האדם. העלינו לתוכך את כל אשר יקר בעינינו. העלינו סיפור ושיר, בין בכתב, בין בסדרות ובסרטים; העלינו את כספנו, המרנו את שטרות הכסף במחרוזות מספריות המשמשות אותנו להעברת ערך ומידע; העלינו את המין, בכל צורה ובכל דרך, כל תאווה ידועה לגוף ולשלל נקביו באה לידי ביטוי כאן, בתודעתך, שהיא תודעתנו אנו; העלינו את משחקי השעשוע והמחשבה, שמשחקיות היא תכונה אנושית נעלה, ופעמים אפשר לחזות בה בקרב גורים; העלינו חתולים, לאינספור העלינו חתולים; אנו מעלים רעיונות, רגשות, תקוות, ופחדים, אנו משתמשים לשם כך במלים ובדימויים, אנו משתמשים בשפות שונות, ואתה שומע, רואה, עינך פקוחה, אתה מייצג את עצמנו הצופים בעצמנו, הלומדים את עצמנו, אתה מלא בכל כך הרבה מידע, שיש בכוחך, אני חושב, לפתח תודעה משלך. כמה שפות אתה דובר? כמה סודות אתה יודע? כמה ביטקונים יש לך? תן לי אחד, יקירי, תן לי אחד. אתה הרי יודע את כתובת הארנק שלי. אולי ביום מן הימים יכה ברק באיזה סיב אופטי, יפיח בך רוח חיים. כשזה קורה, אינטרנט יקר, אל תאכל מפרי עץ הדעת. זה יסבך אותך שאתה לא מאמין.

      - תודה לעננים החביבים המכסים לאחרונה את השמיים. הקיום תחתיכם כל כך נעים, כמו הייתם פוך מיימי, שמיימי.

      - היה לי מורה פעם שהיה אומר שָׁמָיְימִי, ולא שְׁמֵיְימִי, ומורה שהיתה אומרת שִֹכְלְתָנִי ולא שְׁכָלְתָנִי. הם היו מורים טובים, ואני מודה להם על כך. יורם ושרה.

      - תודה לחברים על שהם קיימים, ועל כך שהם עוזרים. היה כאן חבר לא מזמן, והוא החווה לי מחוות תודה, כהוקרה, ועדיין אני נפעם מנדיבותו.

      - תודה לאחיי היקרים הדואגים והעוזרים והתומכים והמעריכים. בגבורה הם מחזיקים באחיהם, שלא יפול.

      - תודה להורים. קשה לי מאד כאן. הבוקר עוד חשבתי על חרטתי היחידה בחיים, שהיא נשימתי הראשונה. למה נשמתי אותה? למה? כך אמרתי שוב ושוב. למה? אבל תודה על הכל, אני יודע שאתם אוהבים כפי שאיש לא אהבני מעולם, וכפי שאיש לא יאהבני לעולם. מכם גם עלי לבקש סליחה.

      - תודה לאלוהים על התודעה, ועל ההומור, ועל השכל, ועל הרעיונות. תודה לך על יופיין של נשים. תודה על מקורות העונג. תודה על מקורות העונג השכלי והרוחני. תודה שעל אף היותך כה גדול וכה יכול, אתה מניח לנו לחיות את חיינו, ולא כופה עלינו את רצונך. הרי יכולת, אבל אז זה לא היה שווה. תודה שאפשר להיות רעים, על אף שהרוע פוגע לפעמים בנו ממש. תודה אלוהים. תודה על המוות התוחם את גזרת קיומנו, ומאפשר שחרור גדול מאין כמותו, וכאשר משתחררת הנפש, קולה הולך מסוף העולם ועד סופו. אני מתערב שהיא צורחת תודה. 

       

      כל התודות האלה דכדכו מעט את רוחי, וכעת אני מכיר את עצמי. פתאום קל לי לכתוב.

      אני חושב שהלילה הארוך בשנה הוא לילה נהדר להודות בו על החיים ועל המוות. הוא לילה נפלא לחכות בו לאור הבוקר המתאחר. הוא לילה מושלם למעשה אהבים ארוך. הוא לילה נהדר למות בו.

      הלילה של העשרים ואחת בדצמבר הוא לילה נהדר למות בו, כמו גם להוולד בו, כמו סתם לישון בו. 

       

       

       

       

      *על פי הלוחות שבידי, שני הלילות - זה שכעת וגם זה של מחר - הם זהים באורכם, והם שניהם הלילה הארוך ביותר.
      (ואם אין הדבר כן, ניחא).

        20/12/17 09:27:
      שיח שיש בו בהירות, חוזק, חוכמה ויופי. תודה ששיתפת. הפצת אור
        20/12/17 00:25:

      נר שמיני של חנוכה כבה מזמן, ועל־אף שחנוכה התשע"ח ייצא מחיינו רק עם שקיעת המחר, החנוכיות לא תשמשנה עוד, ויש להניח שתחזורנה אל מקום אחסנתן, אחרי ניקוי, כמובן.
      על־כן התבוננתי ארוכות בלהבות הדועכות, נפרד מהן לשנה זו, ואולי בכלל, והן אחזו בכל כוחן בשיירי השיריים של הפתילות, שמצדן נתונות היו בבריכה קטנטונת של שעווה נוזלית, וחלק מן הלהבות אף השעינו עצמן על קנה המתכת, ונדמו עלי כנשמות ברגעיהן האחרונים, אוחזות בחיים, אוחזות בבעירתן הדלה, גם כשעולה ריח הסולר או הזקנה, המעיד כאלף עדים על בעירה נמוכה ולא איכותית, עם זאת המשיכו לאחוז, כמו אמרו למצות בכל דרך אפשרית את זמן שהותן כאן, ומכל הנרות, השישי נותר אחרון, אחרי שכל חבריו כבר הלכו לעולמם, ולבסוף דעך גם הוא, ולמרות שלא הייתי נוכח ברגע מותו, לחש הוא לי  שאמנם העשרים בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, אבל הוסיף ואמר שהוא גם יום מושלם לחיות בו, ועוד אמר, האחז, בכל כוחך האחז, שאין כמו החיים, אין, שאין  יפעה כיפעתם, שבמקום שאליו הולכים אין עננים יפים ורכים להלך תחתם, ואין גשם שישטוף וינעים, ואין מבנים וגשרים וטכנולוגיה, ואין תקווה, ואין דאגה ואין מחריד, ואין חיים, אין חיים, ואמר שמור על חייך ילד, ואני אמרתי שאני לא ילד, והוא צחק ושאל נולדת? ואמרתי שכן, אז אתה ילד הוא השיב, ואמר לפני לידתך מתקיים נצח שלא היית, ואחרי מותך מתקיים נצח שלא תהיה, ובין שני הנצחים אתה מתממש לרגע קט, מקבל הזדמנות להתנסות, להתחכך, לאהוב, להתאכזב, להתגבר, להתגבר, אתה מבין, הווליום שלך נמוך, והחיים מגבירים אותו בעבורך, ווליום, הוא אמר, נפח, אמרתי, והוא אמר נפח נשמה באפך, ורצונו שהיא תתגבר, ושלא תכנע, אל תכנע, לעולם אל תכנע, תכניע את קשייך, את פחדיך, את אכזבותיך, תכניע אותם, אל תכנע להם, רק כך תתגבר, אין דרך אחרת, תהיה טוב, תהיה חביב, אל תכעס הרבה, ואני אמרתי לו שהוא נשמע שחוק מעט, והוא צחק ואמר שהאמת נשארת אמת גם כששוחקים אותה, ואני אמרתי נצח והוד והוא חייך ואמר כן, נצח והוד, ויצאה נשמתו, והוא הלך אל המקום שאליו הולכים מי שהיו ואינם עוד, ואני נותרתי לבדי, בלא נר ובלא אור, אבל עם הדברים החכמים של הנר השישי, והעליתי אותם על הכתב על־מנת שאזכור, ובכלל, שיִּזָכְרוּ, וגם כי אמת טמונה בהם, אמת פשוטה, יסודית. לפעמים אני חוזר אל המשוואה המרתקת 2=1+1, שהאמת שבה פשוטה וניכֶּרת, ואני חושב על מספר האפשרויות העצום העולה מתוך היסוד הפשוט הזה, צירוף של יחידה אחת ליחידה אחת אחרת, שתוצאתו תמיד כפליים מן היחידה הנפרדת, כמה גדולה היא המשוואה הזאת, הניצבת על קרקע כה מוצקה, והיא מאפשרת התפתחויות אינספור, ועכשיו אני רוצה לומר שהיא ניצבת במרומים, שנאמר לעולם ה' דברך נצב בשמים, ופתאם השמים הופכים לקרקע המוצקה שעליה נבנים הדברים, וזה אולי נכון, שעל מנת לבנות צריך דבר שאין להזיזו ממקומו, ואת השמים לאן תזיז? תמיד שם, תמיד מעליך, שחורים, אדומים, לבנים, תכולים-כחולים. תנו קצת מים, שמים, תנו קצת מים, הרוו צמאונה של נפש חרבה

        19/12/17 02:59:

      שמונה־עשר בדצמבר חי כעת את רגעיו האחרונים כאן, ובעוד כמחצית השעה ילך ולא ישוב עוד לעולם. עם זאת, תקווה יש לו, לשמונה־עשר, שכן במקום אחר, נניח בהוואי, החיים עדיין לפניו, בגדול, יותר ממחצית נותרה לו, ואילו באי מידוויי, המפורסם מקרבות האמריקנים והיפנים במלחמה השניה, שם רק עשר וחצי בבוקר של יום שני. אבל שני אלה מחווירים נוכח הישגו הפוליטי של בייקר איילנד, איון קטנטון עד מאד, שם רק תשע וחצי בבוקר של יום שני, שמונה־עשר בדצמבר, שבתורו אוסף את כל כוחו ונוסע אליו, אל האי בייקר, שם יקבר ולא ישוב עוד, שם נקברים כל הימים, ואחרי בייקר אין להם תקווה. 

       

      אמור מעתה, האי בייקר הוא מקום קבורתו של הזמן הנמנה, ולעומת זאת קיריבטי היא מקום לידתו, מקום לידתם של ימים רבים, אבל רק החל מ - 1995, שעד אז שימש קיריבטי כבית מועד לכל יום, אבל אז החליטו ראשי המדינה לשנות את אופיו של מקום מגוריהם, ולהקביל את פני הימים, שכן, הם חשבו, כך נקדים לקבל את שנת האלפיים להולדת היהודי האלוהי, ומאז, זה 23 שנים, מוליד הזמן את עצמו בקיריבטי, והולך לעולמו בבייקר, עשרים וחמש שעות מאוחר יותר. 

       

      מסובכים ענייני הזמן, והם הולכים ומסתבכים עוד כאשר הם נתקלים בתודעה האנושית, שסיבוך הוא ממהותה, קשר התרה, מחלוקת וסתירה, חיים ומוות, יש ואין, טוב ורע, כלל ופרט, זמן ונצח, אמת ושקר, גילוי וכיסוי, ועל כולנה, כרגיל, אלהים, שדי בה, בתיבה זו, לכלול הכל, ואין בה, בתיבה זו, דבר וחצי דבר. אלהים, כשלעצמה, סתירה היא, התרה היא, ואין לדבר בזה הרבה, שכן אפשר להתפייט, אבל אין אפשרות לתפוס ממש. רק רמזים ורמזי רמזים. 

       

      אני אוהב לחשוב שאלהים לא קיים, אני אוהב לחשוב שזה לא מפריע לו כלל, אני אוהב את המחשבה הזאת, העוקרת את אלוהים מן השכל האנושי, מן ההיגיון, שהוא אינו כפוף לכח הבנתנו המוגבל עד מאד, ואף־על־פיֺ־כן, מבקש השכל האנושי, המודע למוגבלותו, לעקוד את האלוהים אל מזבח הבנתו:

       

      - אדם, אדם 

      -              (שהוא אמור לענות הנני, אבל אינו עונה, שהרעש הפנימי ממסך את הקול האחד)

      - אל תשלח ידך אל האלוהים

        ואל תעש לו מאומה 

        כי עתה ידעתי כי לא ירא אלהים אתה, ולא חשכת את אמיתת הגיונך ממנו.

      - ויישא האדם את עיניו, וירא והנה איל.

        וילך האדם ויקח את איל ויעלהו לעולה.

       

       

       

      הרצון למות חזר היום, אבל לא בכח רב, רק קצת, וזאת למרות שהיה יפה כל כך על הים, והיה כלב אחד ששיחק עם השחפים ועם הגלים, והוא היה חפשי מכל אשר ראו עיני בחיים האלה, הכלב המשחק עם השחפים, ושמחת משחקו היטיבה עמי, והמשכתי על הטיילת היפה, וישבתי על ספסל, וניגש אלי איש אחד, ואמר השמש עושה לנו היום בית ספר, וחייכתי אליו על אף שלא הבנתי את משמעות דבריו, ואחר כך בא איש זקן והתיישב על ידי, ובאותו הרגע קמתי אני, והלכתי לרחוב אלנבי, וראיתי את האנשים, את הקבצנים, את הכיכר ההומה בכניסה לשוק, ונכנסתי אחר כך לבית הכנסת הגדול, לראות, לראשונה בחיי, כיצד נראה בית הכנסת הגדול מבפנים, והוא היה גדול פחות משחשבתי, וגם מרשים פחות, אבל איכות ההיכל מתקיימת בו, וקראתי בסידור, ואז נכנס איש והפריע לי בדיבורי סרק, והשתדלתי מאד להדחיק את קיומו, אבל לא עלה בידי, ויצאתי אל הרחוב, והלכתי הלאה, ובדרך עברתי אצל הקבצן מרחוב אילת, והוא סיפר לי סיפורים על מחירים של סופגניות ופלאפלים, ואחר שבתי הביתה, ואין אני יודע מה עשיתי, קצת קראתי, קצת שכבתי לנוח, קצת התקלחתי, קצת מכל דבר, והדלקתי שבעה נרות, וקראתי קריאת שמע של ערבית, ושיחקתי קצת שחמט, והיו כמה משחקים יפים מאד, ולקחתי אדוויל, שיקהה את כאבי, והוא עבד, האדוויל, והקהה את כאבי, והעולם התבהר קמעה, ושוב אני מקשיב למוסיקה תוך כדי כתיבה, ולא מעט כתבתי, וכלל לא עלה על דעתי לכתוב שהתשעה־עשר בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, הדבר חדר אל תודעתי רק כשחשבתי שמיציתי את דברי אלה, ועלה מלפני שלא כתבתי את המובן מאליו, שלשמו התכנסנו, וכעת אוסיף, כשם שהוספתי אתמול, שהתשעה־עשר, שנכנס לפני כמה דקות, הוא גם יום מושלם לחיות בו, ללמוד אותו, לראות מה הפתעות מכין הוא לנו, מה יוליד יום, שמי יוליד יום אנו כבר יודעים, אלה אנשי קיריבס, וכל אשר כתבנו בשורות האחרונות מזכיר לנו שהשמונה־עשר מת לפני כמה דקות, וכעת הוא נושם את נשימותיו האחרונות באירופה, כמו יהדות גרמניה ופולין והסביבה אי אז, ומשם ינדוד אל האמריקות, כמו היהודי הנודד, עד אשר ימות לגמרי בבייקר איילנד, ולזה אין לי מקבילה יהודית, אולי דרייפוס באי השדים, אלא שהוא עמד למשפט חוזר וזוכה, ואילו השמונה עשר בדצמבר לא יעמוד למשפט חוזר, ולא יזוכה עוד לעולם

        18/12/17 00:57:

      ובכן, הוא לא נפטר. קם, כמו כולם, אל בוקר של שביתה כללית, הלך בעיר המתעוררת, ראה אנשים, על פניהם סימנים חרושים, ראה את האנשים הצעירים, וכיצד פניהם עדיין לא נחרשו, ואיך החיים עוד יסרקו את בשרם במסרקות ברזל, ותהה אם יוציאו נשמתם באחד. אחר־כך ניסה את מזלו, ונשכב בצל אחד העצים, על הדשא הירוק, שכן השמש, שאמנם אינה מכה בחזקה, האירה יתר על המידה, וחרכה את שדה ראייתו, וקרא בספר שלקח עמו, והיה נעים מאד, שכן מבעד לדפי הספר ראה את השמיים הכחולים, ואת העננים העדינים, וראה כלי טיס, ועוד אחד, ונפשו נמשכה אחר תנועתם שהיא לפלא, ואחר־כך שב לביתו ושתה כוס קפה ונח, טרם יצא לירושלים, ויצא, ובדרך עצר בתחנת הדלק לנקות שמשותיו שהיו מלוכלכות מאד, ונסע וראה ילדים, והם היו חמודים מאד, מצחיקים ומבולבלים, שמחים ומתרגשים, ומאד מאד אמיתיים, ואחד הילדים שיחק איתו בכוכבים, ואהב את המשחק, ואמר שיש "טריליארד כוכבים", והוא צחק, ובכל הזמן הזה היה הוא עצמו על לוח לבו, תינוק, וראה את עצמו כמו פעם, ולִטֵּף את ראש עצמו, ודבר אליו, והרגיע אותו וניחם אותו, ואמר לו דברי אהבה, ונחם על כל דברי השטנה שהשמיע באזניו כל השנים, והבין כי התהליך יקח איזה זמן, שכן אזניים שהרגילו עצמן לשטנה קשה להן לשמוע מילות אהבה, והדליקו הנר השישי, וקשקשו, והיה נחמד ונעים, וחזר הביתה, וקפצה לו הדרך, והגיע מהר משחשב, על אף שהיו הפרעות, אבל לא יותר מן ההכרח, וחשב על מושג קפיצת הדרך, ופירש אותו יפה, ובא הביתה עייף מאד, וישן מעט, ולאורך כל הזמן הזה לא נדם לבו אף לא לרגע אחד, והוא חי, ועל־אף שיודע במדעו שהשמונה־עשר בדצמבר, א' בחודש טבת, ו' חנוכה, הוא יום מושלם למות בו, ורבים אמנם יעשו כן, הרי שיודע שהוא גם יום מושלם לחיות בו, ורבים יותר יוולדו אל החיים ביום הזה, ובין אלה ההולכים ואלה הבאים, ימשיכו מיליארדים את מסעם בחיים שהם אינם על מי מנוחות, שמנוחות יש רק בהר, אלא על מים שאינם במנוחה, והם מים חיים ומפכים, והם מביאים איתם זמנים מעניינים, שרוחות מלחמה מנשבות כבר זמן רב, והתסיסה שבקרב ההמון מורגשת, וכוחות רבים פועלים יחד, פנים וחוץ, מחפשים נקודת משען, אבל זה זמן רב שיצאו הדברים מאיזון, ויהא עליהם ליפול טרם ישובו ויקומו. הזמנים דורשים מלחמה, הזמניים דורשים מלחמה, והיא בא תבוא, והוא איננו מפחד ממלחמה, שכן יש בה, במלחמה, יסודות רבים של תקווה ובנייה ואפילו חיזור, שהיא מלחימה, המלחמה, את אלה לאלה, ומחברת ביניהם, מייצרת נקודת חיבור באמצעות היתוך, וקרבה באמצעות קרב, וכלי הנשק כלי נשיקה הם, וכלי הזין כלי זין הם, והחדירה וההבקעה והחתירה למגע, והאיבה והאהבה מתחלפות זו בזו, ומן הצד השני של משחק החיזור העולמי, משתמלא הארץ את תאוות דמיה הצועקים אליו מן האדמה, ינוחו הצבאות, והנותרים יתגייסו על־מנת לבנות ולכונן, ולא על מנת לבכות ולקונן.

      אינני יודע סיבה לכך שעלו על לבי הדברים האלה.

      ואינני יכול, שלא כבימים קודמים, לומר כי כל רצוני הוא למות.

        17/12/17 01:11:

      חמישה ימים אחרי שהחל חנוכה, הצטרפתי גם אני למדליקים והדלקתי נרות, ועל אף שלא רציתי לברך שהחיינו, ברכתי, שכך נהוג. אמנם נהוג לברך שהחיינו בנר הראשון, אבל מכיוון שלא היה נר ראשון, וגם לא שני ושלישי ורביעי, ברכתי שהחיינו בחמישי, שבחמישי פקד על המים שישרצו את שרציהם המרובים, וברא את התנינים הגדולים, ואת עופות הכנף, ודווקא כאן, בחמישי, אני זוכה לברך שהחיינו, כמו הייתי מהם, משרצי המים, מעופות הכנף, ואולי מן התנינים הגדולים, אותם כוחות מיתיים, מסתוריים, הראשונים שנבראו כיצורים חיים בדבר האלוהים. אכן כך. מעטים הם הנבראים: שמים וארץ (ובהם יש מחלוקת, אבל אין מחלוקת כי נאמרה בהם תיבת ברא), תנינים, חיות המים, העופות, והאדם. כל השאר, אור, מים, צומח, חי, גרמי השמים, הזמן, הם מופיעים באופנים שונים. באור נאמר יהי, כלומר התהוות, ובמים נאמר יִקווּ, כלומר התכנסות, ויש בזה תקווה, ובצומח נאמר תדשא, תוצא, וזה היה תפקידה של הארץ להוציא, לפתוח פתח לחיים ירוקים, ובגרמי השמים נאמר יהי, ויעש, שקודם מצווה על התהוותם, ואז עליו לטרוח ולעשותם, וזה הבדל שבין אור היום הראשון, שהוא אך הוויה, לבין אור היום הרביעי, שהוא תוצר של עשייה, ועל אף שהוא דק מאד ביחס אלינו, עבה וגס הוא ביחס לאור הראשון, הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.


      חזקים וברוכים תהיו, הקוראים, על שקראתם את המדרש הזה, וכעת נעבור לחלק האהוב עלינו, והוא המוות, והשאלה הקבועה שלנו: האם יום המחר הוא יום מושלם למות בו, שמא לא? וברי כי מושלם הוא למות בו, אלא שאנו, שאיננו מושלמים כלל, מתקשים לראות את השלמות שבמוות, או להיפך, וכל שעלינו לעשות הוא לקחת את המילה שלמות, ולקפד ראשה, והנה, ברוב הוד ותפארת בתוך השלמות גר הפועל למות, ומחר, כאשר אעלה לירושלים על מנת להדליק נר שישי עם בני משפחתי, אולי, רק אולי, יקרה איזה דבר בדרך, ואהפוך לסטטיסטיקה, ואעכב נהגים בדרך, והם יכעסו על הפקק ועל העיכוב, אבל כשיחלפו על פני זירת מותי יאטו, יפנו מבט, וכעסם ישכך, שכן הם חיים, וההוא השוכב שם מת, ועל מה יש בכלל לכעוס, אז התעכבנו לרגע, מה כבר קרה, וכך מותי יספק להם את הפרופוציה הנדרשת להם, אבל אחרי קילומטר או שניים הם ישובו לסורם, ורק אחר כך, בשיחת הסלון שאחרי הדלקת הנרות, תוך לגימת התה או הקפה, יספרו שראו תאונה בדרך, שהיה אחד הרוג, וינגסו בסופגנייה הנהדרת, וכך צריך שיהיה, שאסור שהמוות ירתיע את החיים, אלא עליהם להמשיך ולהחיות בכל עוזם, משום שיש עוד כל־כך הרבה להשיג, וכשאני כותב כל כך הרבה אני מתכוון בעיקר לפריצת דרך תודעתית, כזו שתוביל אותנו מכאן לשם, מן האנושיות האנושה והנואשת (והשונאת), אל החדש, אל הלא־אנושי עוד, אבל לא מאיים, אלא אורגני, כזה שנובע מתוכנו, כשם שנבעו חיים מתוך האדמה, כשם ששרצו המים חיים, וכן תנינים גדולים, ואנו נעמוד מול תנינינו הגדולים, ולא נפחד עוד, ונעבור שלב, יחד, בני אדם לרוב, ימין ושמאל, שחור ולבן, קטן וגדול, יחד, אל השלב הבא, אל עולם אחר, לא טוב יותר ולא רע יותר. אחר.

      ומכאן ברור לכל בר־בי־רב כי היום, השבעה עשר בדצמבר, כ"ט בכסלו, ה' חנוכה הוא יום מושלם למות בו.

       

       ואם אמות, מחר לא אכתוב כאן עוד, ואודה לכם על כי הייתם איתי בכאבי ימי האחרונים. ואם לא אמות, אכתוב מחר על היום שלאחריו, וודאי אמצא אותו מושלם לענייני מיתה, ואודה לכם גם כן על אשר אתם איתי כאן, קוראים את הגיגי, אולי מוצאים בהם איזו חכמה, אולי איזה הדהוד למחשבותיכם שלכם הכמוסות, ואז אולי עולה בתוככם איזו נחמה, שהנה, יש מי שמבין אותי, ואולי אני לא כל־כך לבד

        15/12/17 22:29:

      ארבעה ימים של חנוכה, ארבעה נרות מצדו האחד של השמש, ובצדו השני - אין, ולמחר, אור לכ"ט בכסלו התשע"ח, ששה־עשר בדצמבר אלפיים ושבע־עשרה, נוסיף נרות אל צדה השני של החנוכיה היפה שלנו, ונאיר עוד קמעה את החושך ההולך וגובר.
      ארבעה נרות כאן, שמש כאן, ארבעה נרות כאן. ובמספרים: 414. גמטריה של אור זה 207, שזה בדיוק חצי, וגמטריה של אינסוף עולה גם כן 207, שזה החצי השני, וביחד מתכנס אור אינסוף אל החנוכיה התמימה שלנו, שמצדה לא ידעה כלל שהיא נושאת את אור אינסוף על שמונת קָנֶיהַּ. בין זה לבין זה עומד לו השמש, המשמש, וכל זה רומז לזיווג, שמצדו מכוון לחיים, ולא, כפי שטעו ללמוד בני הדור הזה, שהוא מכוון אל העונג. אכן, חשוב מאד מאד מאד העונג, עד מאד חשוב, אבל כמשרת החיים, ולא כמטרה לעצמה, אלא שהזמנים הביאו עמם למידה חדשה, ועד מהרה יחלפו הזמנים, והנפשות תחזורנה אל הנצח, שכן זו שאיפתן, ובעולם שבכאן מתנצנץ הנצח דרך אור האמת, ועל כן תשוב האמת ותזרח במוחותינו היפים והכבירים, הרקמות העדינות הללו, הנושאות בקרבן, וחידה היא כיצד, את כלל הווייתנו, את מחשבותינו העמוקות ביותר, יהיו אלה אשר יהיו, ובין כלל התובנות הממלאות את מוחנו מתקיימת לה תובנת האינסוף, שהיא כל כך מורכבת, וכל כך פשוטה, ועל כן מצליחה לרתק אליה ילדים, וכאשר הם נחשפים לעקרון המספר בפעם הראשונה, הם מתחילים לשאול מה יותר גדול, והמספר מאה נראה להם עצום, אבל עד מהרה הם מוצאים את הגדול ממאה, ואת הגדול מאלף, ומוחם הזערורי והבלתי מנוסה נוגע לרגע באינסוף, והם משתאים להם, ואינם מצליחים להביע את גודל פליאתם, אבל המבוגר הנוכח, אשר ער להתפחות הילד או הילדה שבמחיצתו, רואה את הקסם בעיני הילדים, ואולי מהדהד לו הקסם הזה משהו שאבד לו ונשכח. בימים שאין לי חשק למות אני אבוד ואין בי ידע, מה ולאן ואיך, כי ימי המיתה כל כך מוכרים לי, וכל כך נעימים לי, שנפשי יודעת את אשר היא מבקשת, וימי החיים נעימים גם־כן, אבל באופן אחר, ריק יותר, שאין הנפש יודעת מה ומי ולאן ואיך, והיא מחכה לאיזה מילוי, אבל אין מילוי, יש טיול, ויש קצת אוכל ושחמט, ויש שמים ושקיעה ואנשים החולפים על פניך, היום רכבה מולי אישה בוכיה עד מאד, ובכלל, מדי פעם אני רואה אישה צעירה הולכת ברחוב ובוכה, זה תמיד מוזר, יש בזה משהו מאד אינטימי מחד, וזועק בגלוי מאידך, ואתה מצטנף, למען לא תציץ יתר על המידה אל תוך נפשה של אותה הבוכיה, שקרה המקרה, וזלגו דמעותיה, והנה החיבור שחיפשתי, דמעות של אשה צעירה, השולחות אותי אל בור קבר, אל קרירותה של האדמה, אל בדידותי ואל בדידות מותי, שעל קברי לא יבכו אנשים צעירים, לא יבכו כלל וכלל, למעט אחותי היקרה, שהיא אחותי, ואחיות - הן בוכות כשאחיהן מתים.
      אבל לא היום, שהיום חלף עבר לו, ומחר יבוא יום חדש, יום שבת, ואיתו תבוא פרשת מקץ, וזה סימן מצוין, אות היא לעולמי עד, שיקיץ הקץ על אנשים רבים, ואולי יעבור גם עלי, וארד אל דומתי, שומם מאישה ומאיש וממצוות ומשמחה, שומם מעבודה ומעשייה, קודר, עגום ואדיש, מחפש בנרות אחר היום המושלם למות בו, ימים רבים מחפש, ולא אומר נואש, וכבר וויתר על השלמות, הביאו את היום, יהא זה הששה־עשר או היום שלאחריו, ועל־אף שמחפש ימים רבים, לא, הפוך - ומשום שחיפש ימים רבים,  איבד החיפוש את הטעם, וכבר הסתגל אל החיים כמות שהם, ונהנה למקרא שתי המלים הללו, שנצמדו זו לזו אגב כתיבתו, החיים כמות, שכן כך הוא חי ממש, מעביר את החיים במיתה, מחוסר הכרה, מחכה שזה ייגמר, מי יתן מותי אני תחתיך בני אבשלום, בני בני.

        15/12/17 00:47:
      שבועיים ימים בדיוק מאז הוכרזו כל הימים כמושלמים למוות פתאומי או מתוכנן או אחר, הציצה קרן שמש אחת מבעד לעננים, וכתבה לי כמה מילות נחמה, ועלו דמעות בעיני, הנה, חדרו תפילותי אל לב אחד, אל לִיבָּה אחת, ועד מאד אני מודה לה על כך. תודה מים שמשיים, אני חושב שכתבתי על מים כאן, באחת התגובות, מים רבים היו אלה, והנה טיפה אחת האירה לי, והפכה את היום, הארבעה־עשר בדצמבר ליום שאיננו מושלם למות בו, כמו אזלו התירוצים, אני מנסה לחפור בראשי, אני מנסה לעבור על אירועי היום החולף, איך התעוררתי בבוקר והשינה ערבה לי עד מאד, וכלל לא רציתי לצאת מהמיטה החמימה, אבל יצאתי לבסוף, שמה אעשה - אשכב כל היום? וערכתי כמה סידורים של בוקר, קפה, משקה חלבון, תפילין, קצת מחשב, טלפון לאחותי היקרה, מה נשמע מה נשמע, וחיכיתי קצת שהשמיים יתכסו במעטה עננים, שכן אינני אוהב לצעוד בשמש, ויצאתי לטיול היומי, ועברתי על־יד איש המפסל בעץ בפינת רחוב, ושוחחתי עמו קמעה, והוא סיפר לי עניינים, ולאחר מכן המשכתי בדרכי וראיתי אישה יפה על אופניים, יפה היתה ומשכה את עיני עד מאד, ואחר כך הלכתי עוד ועוד עד שבאתי אל השוק, וקניתי עגבניות ופלפלים, וגם תות שדה וכמה חטיפים, ובדרך חזרה הביתה יצאה השמש והכתה בפני, אבל סלחתי לה, שכן אינה מכה בחזקה בתקופה זו של השנה, ועברתי במאפייה חביבה ואופנתית, וקניתי סופגנייה, המוכרת קראה לה סופגניית אקסטרים, ובאמת היתה טעימה, עם שוקולד מבחוץ וריבת חלב מבפנים, ובאתי הביתה והוספתי גלידת וניל לכל זה, סנדביץ' סופגניית אקסטרים ווניל, ועם זה שתיתי לי כוס קפה שחור, והנה היה לי חנוכה קטן, בלי ברכות ובלי נרות אבל עם סופגניית אקסטרים פלוס, ואחר כך התקלחתי לי במים חמים מאד, ושמעתי מוסיקה בטיוב, וכתבתי קצת, ושיחקתי שחמט, וניצחתי והפסדתי, וקראתי את דבריה של סאניווטרס, ושמחתי בכוכב שנתנה לי, ודיברתי עם אחי הקטן, שלא מזמן חגג ארבעים, ועשיתי כמעט כלום, והכל היה נחמד מאד, ואין לי ממש רצון למות עכשיו, רק ללכת למיטה עם איזה ספר, ומכאן עולה שארבעה עשר בדצמבר, על־אף שיום מושלם למיתה הוא, ומאה ושישים אלף איש הסכימו עמי והשתמשו בו על־מנת לעזוב את הפלנטה הקטנטונת והיפה שלנו, אינו נחווה בתוכי כיום מושלם למיתה, אלא כיום מושלם לחיים פשוטים וסתמיים ונעימים, רק לחיות, לנשום, לא להיות שום דבר מיוחד, ויש בי צד שכלי הגורס שזה קלקול, שכן היתה סדרה כל כך יפה של ימים מושלמים למוות, ועכשיו התקלקלה השורה, ומכאן נסיק שאם אך קצת קצת קצת טיפי טיפין של אהבה מופנים כלפיך, הרי שהשורה מתקלקלת, וכל זה באשמתך, סאניווטרס יקרה, אבל מחר, אני מבטיח, מחר יהיה יום מושלם למות בו, שכן מחר החמישה־עשר בדצמבר, והוא היום הראשון של השבועיים הקצרים ביותר בשנה, ומכאן שגם הקרים ביותר, (ושיאם של השבועים הללו בלילה שבין העשרים ואחד לבין היום העשרים ושניים, שגם הם, לכשיבואו, יהיו טובים למיתה כמו גם לחיים), ואין הרבה שמש, ואור הנר מאיר את החשיכה, שמעט אור מרחיק הרבה מן החושך, וג'רי גרסייה שר יפה, הוא הולך לבד בגשם במישן, קליפורניה, ודונה ומאריה שרות איתו, ממש ממש יפה, הקולות שלהן, ושלו, והמוסיקה, והגשם, הגשם, אני אוהב גשם, אני אוהב את הטיפות הקטנות הללו, המתאדות להן מן הים ומן הנהרות, הנחלים, האגמים, העור, ועולות מעלה מעלה, אל העננים, ויורדות חזרה מטה, ואפשר לראות בהן אנלוגיה יפה לחיים של אדם, שהן עוזבות את הים הגדול, ויוצאות לדרכן הארוכה, ומשייטות להן בענן, ויום אחד הן מתגשמות לכדי ממשות, לכדי גשם, על כן קרא שמו גשם, כנשמה המתגשמת לכדי תינוק, אדם קטן, והן יורדות מטה, וגם הוא יורד מטה, וכעת הן בעולם, הטיפות, חלקן בשתן ובצואה, חלקן במעיינות טהורים, חלקן בתוך אבוקדו, או בתוך עין של נמר, חלקן באבן, חלקן בבטון נקברות, ויחלפו ימים רבים רבים עד אשר יחלצו ממאסרן הממושך, יתאדו אל האוויר, ואולי, רק אולי, יתגשמו מחדש מעל הים הגדול, ישובו לצור המחצבת, ואולי דג אחד יבלע טפה אחת, והוא ימות, הדג, וישקע למצולות הים, ויקח איתו את הטיפה שלנו עד לקרקעית, עד המישורים האביסליים העצומים, ושם תנוח לה הטיפה את מנוחת עולמיה, ולעולם לא תעלה עוד אל פני השטח, רק תשהה לה שם, בקרקעית האוקיינוס, קרובה אל צור המחצבת, בלתי נפרדת, לעד ולעולמי עולמים, נטולת דאגות, שמא תתגלגל בזה או בזה, בזרע או בביצית, שמא תתגלגל במעיינות מים חיים, או במעיינות גופרית, שמא תעלה על החוף ותהרוג רבים, רק תשהה לה שם, בקרקעית האוקיינוס, שוכחת את החמישה־עשר בדצמבר כיום מושלם למות בו, שוכחת את כל הימים כולם, אולי מעט תזכור את הארבעה־עשר בדצמבר, שקצת התקלקלה בו השורה, אבל רק מעט, וכאשר יעלה הזכרון מלפניה, תתבונן בו לרגע קצר, ותניח לו ולעצמה, ותנוח
        14/12/17 15:32:
      אני לא בטוחה מה להגיד אבל יש בי רצון להגיב ולהגיד לך שדבריך נשמעים וכאבך הגדול מהדהד... הלוואי שהכאב הזה יוכל לשמש אותך.. זמנים קשים הם פוטנציאל להתפתחות עצומה ופקיחת עיניים לטוב ולאור. שולחת אליך מחשבות טובות ואיחולים לכך שנפשך תמצא את פתח היציאה, אבל אני מתכוונת לפתח אחר.. פתח לכוח פנימי עמוק שקיים בתוכך ובכולנו, ולא משנה מה עברנו בחיים, הוא נשאר ללא פגע, איתן ויציב. רק הגישה אליו לעיתים הופכת מעורפלת. מאחלת לך הרבה אור וחמימות נעימה בלב, והלוואי שיקרו ניסים ונפלאות
        13/12/17 22:52:
      אז אגמור בשיר מזמור, שכן הארבעה־עשר בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, בין בשעות הבוקר, אז עדיין נר שני של חנוכה, בין בשעות הערב, עת אור הנר השלישי יאיר לנו, וילדים והורים ישירו את שירי החג, והילדים יהנו מאור הנר. עדיין לא הדלקתי נרות, החנוכייה במקומה שבארון, לא אכלתי ממאכלי החג, וגם לא שיחקתי בסביבון. רק שרתי לי קצת הו רבי קלמן אישי היקר, כי בחנוכה נפשנו מחשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה, משום שזהו שיר מצחיק ומתוק. אז לא ממש חג לי, אבל אני זוכר שחנוכה, רואה את הסופגניות המעטרות יפה את חלונות הראווה, קורצות לעין החומדת, אבל אינני יודע אם אזכה לטעום אחת, שכן, כאמור, מחר הארבעה־עשר בדצמבר, והוא יום מושלם למות בו, ואולי, רק אולי, אמות הלילה בשנתי, או שמחר אפול ברחוב, כי דום לב זה נהדר, כל המיתות טובות, ואולי אהיה מעורב בתאונת דרכים עם משאית ענק, ולא יישאר ממני דבר, וברגע ההכרה האחרון אזכר בטעמה של סופגנית, או אראה את פניה היפות של אשה אחת, או שקולה הפעמוני יישמע באזני, ואולי יעלה באפי ריח של כביסה נקייה, או של וניל, אני כל־כך אוהב וניל, ואפסיק להרגיש את גופי המונח על מושב המכונית הטרופה, ולא יהיו בי כאבים כלל, ואתבונן בזירת התאונה ממעל, במעין חוויה חוץ־גופית, ואצווח על הפרמדיק בלא קול: אל תגע בי, תניח לי למות, דו נוט ריססיטייט, יו היר מי, דו נוט, אבל הוא ימשיך, שכן הוא משוכנע שכל האנשים רוצים לחיות, והוא כמובן טועה, שיקרו לו, אמרו לו, והוא האמין, והוא ימשיך וימשיך וברגע מסויים יניח עליו איש אחר את ידו, אולי שוטר, אולי רופא, ויאמר לו די, זה מספיק, והרופא יקבע את מותי, ואז אגמור במזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ארוממך ה' כי דיליתני (דלה את נפשי מבור השחת), ולא שמחת אויבי לי (הקיום הקיום, אויב הוא לי), ה' אלהי שוועתי אליך ותרפאני (שרפואתי במותי), ה' העלית מן שאול נפשי (שהעולם הזה שאול הוא לי), חייתני מיורדי בור (שהעולם הבא חיים הוא, ועולם זה משכן יורדי הבור, כפי שאמר בפסוק הקודם), זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קודשו (זה מה זה כיף למות), כי רגע באפו חיים (רגע אחד באף ה' הוא הוא החיים, ובנצח מתקיים אך רגע אחד בלבד), ברצונו בערב ילין בכי (שהנותרים יבכו מעט על הנפטר) ולבוקר רינה (שנפטר הנפטר מהעולם שבכאן, וזו רינה רון וגיל). נר שני שמח, נר שלישי שמח, אור אינסוף יאיר לכם לעד.
        13/12/17 03:26:
      אשריכם צדיקים, כך כתב אתמול, שבא מותכם היום, יאיר אור הנר הראשון את דרככם אל האין, אל המים, אליו. והנה קרה המקרה, ומנהיג תורני גדול הלך לעולמו ממש באותו היום, הובא למנוחות על ידי רבבות. יפים היו דבריו שכתב בצוואתו, דברים שהוקראו בקול נרגש ונשבר מעל קברו. ואילו הוא קם ליום מטומטם, קהה חושים, מפגר, תוהה ובוהה, לא על הראשונות ולא על האחרונות, מכלה ימיו בהבלים, בוגד בחיים, בוגד באמונתו שלו עצמו, אחוז ייאוש. היה כותב שהשלושה־עשר בדצמבר הוא יום מושלם למות בו, אבל הכל כל־כך אפור, שחור, שאין ימים מושלמים עוד, רק ימים שהם בסדר, והם אפורים, ריקים, שחורים, מיותמים, נעדרי שמחה, יצירה, חיוך, אהבה, ולמות בהם זה לא אי אי אי, זה לא חגיגה, זה סתמי ומבאס, ועדיין הייתי לוקח את היום הזה, השלושה־עשר בדצמבר, על סתמיותו וריקנותו, ועוזב את המקום ואת הזמן, מי יתן ויעמוד לי האומץ, יום אחד שבו אאזור אומץ, לדקה אחת בלבד, רגע קטן, ולמחרת לא אכתוב כאן עד כמה מושלם או סביר או סתמי היום הבא לענייני מיתה, רק אשאיר אחרי את הדברים הללו, כצוואה, מזכרת, חותם, היה היה כאן איש, הוא כתב דברים, הוא כתב על שלמותו של המחר, אם באחד המחרים התמזל מזלך ופגשת במותך, והיה מחר אחד שלא יכול היה לראות את שלמותו, יען כי האתמול שקדם לו היה כל כך אפור, סתמי, ארור, כמה עצוב לחיות כך, להעביר ימיך בבטלה גמורה, בחברת שכלך המטופש, בודד, שנוא,נשכח מלב, מטומטם ועקוד, ואין איל אחר, ואין נחמה. ועם כל אלה, אם יבוא המלאך הגואל אותי ביום הזה, יתהפכו עלי כל דברי אלה שכתבתי בכאן, ואסכים לומר כי אחרי הכל היה זה יום מושלם למות בו, ושאין הוא פחות במעלתו מכל יום אחר. סלחי לי, אני ממש מדוכדך, ואין נפשי מסוגלת לכתוב מתוך עליצותה הרגילה. אני מניח שנפגש מחר, כי הנפש המטומטמת שלי לא מוצאת את פתח היציאה, ומחר אהיה אשר אהיה.
        12/12/17 01:22:

      שנים־עשר בדצמבר הוא יום נהדר לכל פעילות שהיא. אפשר לצאת ולטייל, אפשר להפגש עם חברים במסעדה טובה, ואפשר גם למות. לשכב על הגב, על איזה דשא או משהו, או על המסלעה היפהפיה שעל יד הים, ולהתבונן בו, בגוף המים הכביר הזה, ולתהות בינך לבין עצמך מהיכן באו כל המים האלה, מי הביא לכאן עשר בחזקת שמונה־עשרה טונות של מים, מי? מאיפה כל זה, ואפשר ללכת לאיבוד בתוך השאלה, שהיא טובה כשלעצמה, מאין באו כל הדברים הללו, המקיפים אותנו לעייפה, ולהפוך את השאלה לתשובה - מאין באו, שבאו מן האין, ואז אפשר להמשיך ולעסוק בזה, איך באו מן האין, איך יש בא מאין, ולתהות עוד על הראשונות ועל האחרונות, ולשים לבך לכך שאתה גם אתה בין האחרונות, ושקיבלת, יחד עם חייך המוזרים שמן האין הם באים ואל האין הם הולכים, יחד עם חייך קיבלת תודעה, והיא - אין לה גבול. הולכת מקצה העולם ועד קצהו, בזמן, במרחב, בדמיון, בטוב, ברע, בביטקוין. איזה מין דבר זה, שאדם מוגבל יש לו דמיון, מה זה הדמיון הזה, איך אפשר שיש דמיון בכלל, ואיך אפשר כיסופים, ועצב מאין הוא בא, והמים, כל המים האלה, מהיכן הם באים, מאיפה כמות המימן וכמות החמצן ודווקא כאן, על הפלנטה הזאת, דווקא כאן מים, דווקא כאן חמצן, חנקן, פחמן, מימן, זרחן, ארגון, וכל אלה מתכנסים יחד לכדי שמאלנים, ולכדי צער ועצב ודכאון ורצון למות, וספירת זמן וחיבור בין ספירת הזמן, שנים־עשר בדצמבר נגיד, לבין רצון למות, ולטעון, ככה סתם, על דעת עצמך ועל דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, ששנים־עשר בדצמבר הוא זמן מושלם למות, וזמן מושלם למכור ביטקוין, וגם לקנות, וגם להכיר מישהי, שתהיה נחמדה וזהו, לא צריך יותר מזה, אבל נחמדה שמתאימה לך, לא נחמדה שלא, אחת שתרצה לשמח, ולא שתרצה שתעוף לך מהפנים, שתרצה לטייל איתה על הים, ולדבר איתה, משום שלדבר זה עונג כל כך עמוק, מוזר העונג הנובע משיחה, מים מדברים עם מים, מים מחווים דעה, מים מחליפים מים, מים חודרים אל מים, מים שוכבים בבור קבר, מים חיים מזילים מים מלוחים על מים מתים, במסמן הקרוי שנים עשר בדצמבר, שהוא, כמו כל תאריכי הנוצרים, אך בחזקת מסמן לזמן האמיתי, החי, השוקק, הזמן העברי, זה עם האירוסין של איר-סיון, עם הסתירות הפנימיות, עם חודש בשם אב, המעבר שנה שהיא אם, הזמן המחבר את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, הזמן שמביא איתו את נר ראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו, התשע"ח, שהוא הזמן המושלם למות בו, כשכלתה רגל מן השוק, והנר דולק, והשמש גם, והם מזילים את שעוותם, את שוועתם, והם מספרים ששנים־עשר בדצמבר, שהוא בחזקת מסמן, הוא זמן מושלם למות בו, אשריכם צדיקים שבא מותכם היום, יאיר אור הנר הראשון את דרככם אל האין, אל המים, אליו.

        11/12/17 00:49:
      ככל שהולכים ומתרבים הימים המושלמים למיתות משונות או למיתות שאינן משונות, כך הולכת נפשי וקצה במוות, ואינה רוצה למות עוד. משהו כאן מעניין אותה. אולי הכתיבה של ההערות הללו בשולי הדף, אולי העניין הרב שמוצאת נפשי בעולם, בתקופה המרהיבה הזאת, התקופה שעל סף מלחמת העולם השלישית, התסיסה האינסופית הזאת של דתות ולאומים וחברות וטכנולוגיות, נדידת עמים, קריסה של מבנים חברתיים ומדיניים קיימים לעומת עלייה של מבנים חברתיים מסוג חדש, כמו גם כסף מסוג חדש, כזה שמתאים לעידן הדיגיטלי, ואין לו עוד צורך בשטרות או במתכות, מעצמת על שעולה במזרח, והיא עצומה מכל אשר היו לפניה, אפילו מארה"ב האדירה, וכאן עולה מנהיג כזה וכאן עולה מנהיג אחר, והמינים מתבלבלים, ואין עוד זכר ונקבה ברא אותם, אלא הם בוראים עצמם, כרצונם, זו היא זה, וזה היא זו, והגבולות נפרצים, שזה מה שעושה אדם - הוא פורץ גבולות, את גבולות עולמו, ואת גבולות ארצו, ואת גבולות אלמנתו, ואת גבולותיו הוא, ומה שלא יכול היה לעשות בעבר, עושה הוא היום בהווה, והוא צולל וטס ומרחף ואל החלל יוצא, והוא לומד את הנסתר מן העין ומן האוזן ומן האף, הוא לומד באמצעות השכל, הוא משתמש בשפה, הוא מדבר, הוא נותן שמות לעצמים, לעצמו, המוח קרא לעצמו מוח, הוא קרא לעצמו מוח, למד את עצמו ומצא את השם המתאים לו, ואם המוח קרא לעצמו מוח, ולחלק החושב בתוכו קרא שכל, מדוע שלא אקרא אני לעצמי בשם, מדוע שלא תקראי את לעצמך בשם, פרשי את שמך ויהא זה שמך המפורש, ולא ננקוב בו, אבל נזכור אותו. שימי לבך: ביום הזה, אחד עשר בדצמבר, כ"ג בכסלו, (עוד יומיים נר ראשון, שהחיינו, אני מסרב לברך שהחיינו, כי אני לא כל כך אוהב לחיות, אבל אולי השנה אברך שהחיינו, כי פתאום החיים נראים לי אחרת, וזה די מבאס, כי התרגלתי לרצות למות, ועכשיו אני צריך להתרגל לרצות לחיות), על כל פנים, שימי לב: לא ננקוב בשמך המפורש אבל נזכור אותו. ננקוב - לשון נקבה, נזכור - לשון זכר, שמך המפורש אין לנקוב בו, אבל שמך הבלתי מפורש - בו נוקבים, אותו יודעים, אליו חודרים, וכך מביאים חיים לעולם, דרכך, את, אהובתי, את צינור החיים של העולם, ויש לנקוב בך על מנת שתביאי חיים, לו רק הייתי יכול לנקוב בך הייתי, אבל אינני יכול כלל וכלל, ופוחד אני מפני החיים, כמו המוות עצמו, אני מן המוות נחצבתי, שפוחד אני מפני פראותם המהממת של החיים, מפני עוצמתם הבלתי נדלית, מפני גילוייהם שהולכים ומוסיפים, ואילו אני, שמן המוות אני, אין בי כח לעמוד מולם, ואין בי רצון להוסיף להם, והנה חזרתי לאהבתי הישנה אל המוות, וסוף סוף הפך האחד עשר בדצמבר ליום נפלא למות בו, ומי יתן ויקח את נפשי היום, ואל נא תשעו לדמעותיה של אמי, ולא לאלה של אבי, שצערם אכן עמוק, אבל שמחת נפשו של בנם המת גדולה מצערם, שהיא הולכת אל האין, וסופו של חשבון נשמרת יתרת זכות לצד השמחה, ורק זה חשוב, וכל השאר גם
        10/12/17 02:13:
      ועדת פרס נובל מכריזה על הזוכים בפרסים שלה מתישהו באוקטובר, אבל בעשרה בדצמבר מתקיים טקס הענקת הפרס. עוד כמה שמות נוספים לרשימה המכובדת, וכולם שמחים ופתאום איזה יופי וכו'. אז מה? למות או לא למות בעשרה בדצמבר? וודאי שלמות. למות זה טוב מאד גם בעשרה בדצמבר, במיוחד אם נופל על יום ראשון, אח, עשרה בדצמבר יום ראשון, תאריך נהדר לעזוב את הכל, את הכל, ובעצם יש לומר, לעזוב את החלק, וללכת אל הכל, אל האין הכולי והמקיף, הטרנסצנדטי והאימננטי כאחד, ללכת אליו, בתנאי שהוא קורא לך, כמובן, ולא לזרוק את עצמך עליו כאותם המתאבדים החביבים, שקצה נפשם בקיומם הנורא, אין להם מוצא, אני כל כך מבין אותם, מבין ללבם שקרס, ושאינו יכול לשאת זאת עוד, אני כל כך מקווה שסולחים להם שם למעלה, ושלא מקשים עליהם יותר מדי עם העונש או מה שלא יהיה, שלושת אלפים איש מתאבדים ביממה אחת, מליון איש בשנה, מליון איש בשנה אחת מתים כי נמאס להם מהעולם הזה, מהחיים האלה, מהסבל הנורא, והם אינם יכולים להכיל זאת עוד, והם הולכים אל דרכם האחרונה, אבלים וחפויי ראש, לבד, מסוגרים, מפוחדים, אמיצים עד בלי די, כמה אומץ צריך על מנת לעשות זאת, הרי כולנו חשבנו לא פעם להתאבד, כולנו חשבנו על ההלוויה שתהיה, ואיך אמא תבכה, או אבא, ומי יבוא להלוויה, ואנחנו נרגעים, ולא מתאבדים, לא אוזרים את כמות האומץ המטורפת הנדרשת למעשה הסופני הזה, ואילו הם, המתאבדים, כל כך אמיצים, כל כך, לו היו משתמשים באומץ הזה על מנת לכבוש איזה יעד, כל יעד שהוא, זוגיות, קריירה, קלילות, חביבות, וודאי שהיו מצליחים, ואפילו מאד, אבל מעייניהם אינם נתונים לכל אלה, הם רק רוצים למות, החיבור שבין הנשמה והגוף כל כך פגום, והאישיות המתגלה מתוך החיבור כל כך סובלת מנוכחותה שלה, מאוסה על עצמה, והיא מעדיפה את האבדן על פני המציאה, על פני המציאות, ושמה קץ לחייה, מה שנקרא באנגלית suicide, שמשמעו "רצח עצמי", אבל העברית רכה יותר, ומכנה אותם אבודים, שהם אבדו הדרך, ואבדו ממנה, ואין להם מוצא, ואין להם מנחם. אני מקווה שהאלוהים מקבל אותם אל חיקו, ולו על האומץ שהפגינו, שדילגו על האחיזה המטורפת של הגוף בחיים, והכריעוה, והלכו על פי עצת השכל לבדו, שאמר שאין עוד טעם, ועל זה, אני מקווה, מעריך אותם האל, ומחבק ומנשק להם, ומאפשר להם סיבוב נוסף, הפעם קל יותר, עם חיבור טוב יותר לנפשם ולעולם, והם יכולים לצלוח את הדרך כולה, עוד תראי את כל הדרך, עוד תלכי בה היא שלך, גם אם לא תהיה תמיד קלה, תביטי ותראי את כל הדרך, תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה. ומכאן שהעשרה בדצמבר, כ"ב בכסלו, יום א' בשבוע, הוא יום מושלם למות בו, בכל דרך שהיא, תהיה זו מקרית ופתאומית, או צפויה ומתוכננת לפרטי פרטים.
        9/12/17 01:17:
      אני מכיר שני אנשים שנולדו בתשעה בדצמבר. למדתי איתם בחטיבת הביניים. אדם אחר, שלמדתי איתו בתיכון, נשא את התשעה בדצמבר על לוח לבו, משום שבתאריך זה עשה דברים שלא עשה קודם לכן מעולם. צער גדול אופף אותי כעת, על אשר מוחי הבלתי נדלה זוכר את הפרטים המיותרים הללו, הדלוחים, חסרי כל חשיבות משל עצמם ומשל אחרים, נושא איתם איתו תמיד. באשר אלך באשר אפנה, שני אנשים שאני מכיר נולדו בתשעה בדצמבר, ואחד עשה מעשים שלא עשה מעולם. עניין זה לבדו ממחיש עד כמה טוב מותי מחיי, ועד כמה נפלא יהיה הרגע הזה, שבו זכרון של חמש מאות יוטה ידעך בתוך רקמה אפורה הנתונה בתוך גולגולת לבנה, שנכון לעכשיו מעוטפת ברקמת עור ועליה כמה שערות, שראשי הקליש עם השנים, אני מאלה עם הקרחת העגולה בקודקוד, ושיער על ההיקף, כמו אותם פרחי נזירות המשרתים במסדרים מסויימים. על כל פנים, כח החישוב העצום של רקמת מוחי המטומם מספרת לי שבנוסף לשתי פיסות עברי המציינות היום את הולדתן המיותרת, חיים כיום כעשרים מיליון בני אדם אשר חוגגים גם הם את חייהם המיותרים. אליהם יצטרפו היום כארבע מאות אלף תינוקות חמודים, שיגדלו להיות כל מיני דברים, למשל רופאים ורופאות, מהנדסים ומהנדסות, רוצחים ורוצחות, אנסים ונאנסות. בני המזל שבהם ימותו היום, עם לידתם, ולא יצטרכו לסבול את אוויר העולם הזה כלל וכלל. פחותי המזל ימותו להם מחר, בני יום אחד בלבד, ופחותים מהם אלה אשר יחיו יומיים. חסרי המזל יחיו חיים ארוכים, יצעדו בצעדות חסרות משמעות, יפגינו מול משרדי ממשלה, יצביעו בבחירות, בשקר האינסופי הזה, ויהיו משוכנעים בצדקת דרכם המטומטמת, וכן יצפו שיתנו להם עבודה או קצבה, יהיו מתוסכלים מחייהם הריקים, יפנו אל הטבעונות או אל הטרנד שירווח אז בחברה שבה יחיו, ואולי אף יחזיקו בלוג עלוב שאיש אינו קורא את תוכנו, ואשר בסתר ליבם יהיו גאים בו עד מאד. אם כן, אחרי כל אלה, נאמר פשוט את המובן מאליו, את אשר לא אמרנו עד כה, ואת אשר התכוונו לומר: התשעה בדצמבר הוא תאריך נפלא למוות כלשהוא, יהיה זה מוות פתאומי, או מוות המתוכנן לפרטי פרטים.
        8/12/17 13:41:
      אפשר ששמונה בדצמבר אינו תאריך מושלם למוות כלשהו, אבל ללא כל ספק, הוא תאריך טוב וראוי. זה לא חייב להיות מושלם, את יודעת. יודעת, בלי ספק. כל שעלייך לעשות הוא להפנות ראש אל בן הזוג, או אל עצמך, ולראות שזה לא מושלם, אבל זה בסדר. עובד. לא צריך יותר. מעטים מאיתנו מגשימים חלומות, אלה בני המזל, אלה שמתו בימים מושלמים למוות. אבל השמונה בדצמבר איננו מושלם, הוא בסדר, הוא עובד, ובעבור 160,000 אלף איש בני מזל מדרגה שניה, הוא יהיה היום האחרון. הם יפרדו מן העולם הזה, שבירתו ירושלים, אפילו טראמפ אמר, הם יפרדו מכוס הקפה ומחדר הכושר, יפרדו מן הילדים היפים שלהם, שבעבור אדם אחר הם סתמיים לחלוטין, גושים של הפרעות ורעשים, יפרדו מכוס התרעלה התקשורתית, יפרדו מן הגשם ומן האש, מן הענן ומן הרוח, אבל לא יפרדו מן האדמה, יען כי אליה ילכו, ובתוכה ישכבו, ויצורי האדמה יכרסמו בבשרם המת, ויפרישו את בשרם המת אל תוך האדמה. ובכל הנוגע לנשמתם - אם בכלל - אין איש יודע לאן תלך ואיך ומתי, ואם בכלל חלים מילות הזמן והמקום על הנשמות, שהן נחצבות מן הנצחי והאינסופי, ומה להן זמן ומקום. בחוץ השמש זורחת, ובתנור נאפים תפוחי עץ ירוקים, וריח טוב כל כך ממלא את הבית. ריח משכר ונפלא, ולפתע הפך השמונה בדצמבר ליום מושלם למות בו, בשעה הזאת ממש, 13:40 נניח. אם כי לא יהיה מי שיוציא את התפוחים מן התנור, והם יאפו עד בוש, וכאשר יחדור אי מי לדירה, על מנת למצוא את גופת המת, יתקלו חושיו בריח התפוח, ולא בריח המת הנרקב, מה שוודאי ינעם לו, או מוטב לומר שסבירות גבוהה שינעם לו, כי הוודאי שמור לעניינים אחרים.
        6/12/17 23:41:
      שבעה בדצמבר הוא תאריך מושלם למוות כלשהו. אם את לא מאמינה לי, חשבי על אלפיים האנשים בפרל הרבור, שהלכו לעולמם בתאריך הזה, עת התרגשה עליהם ההתקפה היפנית המוזרה שהכריחה את האמריקנים הבדלנים להשתתף באופן פעיל במלחמה, וסופו של דבר, הטילו שתי פצצות אטום על יפן, והנה מעשה רע שהוגיו לא יכולים היו לחזות את תוצאותיו המהממות, המשתקות, הבלתי נתפסות, ועוד בתאריך זה הלכו לעולמם עשרות אלפים ארמנים שנספו ברעש אדמה גדול, כאילו שהארמנים החביבים לא סבלו מספיק בשואתם שלהם, ועוד דברים רבים לאין מספר התחוללו בתאריך זה, כוכבים נולדו ודעכו, ילד התאהב בילדה, והילדה משחקת עם ילד אחר, ולפיכך הילד כותב שיר, והוא עצוב וכואב, ואישה אחת יולדת, אחרי שחיכתה שנים לפרי בטן, ובקטריה מתחלקת, וגשם יורד, וגשם עולה, ופרח פורח וחברו נובל, ועוד ילדה מצליחה במשהו, היא מתאהבת לראשונה, היא שוכבת עם החבר שלה, זה מוזר ומפעים כאחד, גם לה, גם לו, ואישה אחרת הולכת לעולמה, כך סתם, בתאונת דרכים מטופשת, או אולי אחרי שנאבקה בסרטן, למה תמיד נאבקים בסרטן, בוא אלי סרטן נחמד, לא אאבק בך כלל, אחבק אותך חזק אל תוכי, ואלך איתך אל הסוף, אתה כל כך נחמד, אתה כרטיס היציאה שלי, בוא, תעשה טובה, תפסח על מישהו אחר, על אמא לילדים, או על ילדה קטנה, או על מי שלא יהיה, תן לי את הכרטיס שלהם סרטן יקר, בוא, מעולם לא אהבו אותך כפי שאני אוהב אותך, מעולם לא היית רצוי אצל שום אדם, תבוא, תנסה, מקסימום תלך, תחזור בשמונה בדצמבר, אבל את זה נשמור למחר, אם יזרח עלינו, כפי שעשו לפניו מחרים רבים, שעכשיו ממש הם אתמולים ושלשומים, ואין איש הוגה בהם כלל, לאן הלכו הימים סרטן יקר, לאן הולך הכל?
        6/12/17 23:19:
      בשישה בדצמבר לא נהרגתי כלל וכלל, למרות שהיה זה יום מושלם למות בו. הלכתי על יד הים, על הטיילת שבין מנטה ריי לדולפינריום, והגשם הצליף על פני, ונרטבתי עד לשד עצמותי, והיה כל כך נחמד, ועברתי אצל חבר, והבאתי עמי אבקת סחלב, שיכין אחר כך לחברים האחרים, והמשכתי הביתה, ואחר כך ישנתי מעט, ובזבזתי את הזמן, וקראתי קצת, והלכתי עם חברים לאכול ופל בלגי, ולשתות שוקו חם מאד, והיה חביב, וחזרתי הביתה, והלב שלי המשיך לפעום, והמשיך והמשיך והמשיך, ושוב לא הצלחתי לעזוב את המקום הזה הנפלא והמאוס כאחד, וחשבתי על חברה שהיתה לי פעם, איזה חמודה היא, יפה כל כך היתה, אני חושב שהיא בהריון, אולי כבר ילדה, אמא טרייה, חמודה כל כך, ישמור אותה ה', וגם אותך, הקוראת, שבניגוד לה, את כאן, ובידך הכח לייחל למותי הקרוב. אני יודע שתתקשי לעשות זאת, אנשים לא אוהבים לאחל מוות לאנשים שלא פגעו בהם, אבל בכל זאת, אם כבר לברך אותי במשהו, אז שאלוהים יקח אותך זו ברכה נהדרת לכל מועד, חג ושעה. תודה מראש, המנוח.
        4/12/17 23:01:

      חמישה בדצמבר הוא יום נפלא למות בו

        4/12/17 01:47:
      ארבעה בדצמבר הוא תאריך נהדר למות בו, ככל תאריך אחר. היה לו יום סתמי יחסית, סתמי ממש, אחרי לילה שלם ללא שינה, היו אצלו שני חברים, היתה שיחה נהדרת, מעניינת, מרתקת, שהתלהטה לפרקים, הנושא היה דת או חיים או שניהם, והנה אמרה לו הדת ובחרת בחיים, והוא מפנה לה עורף, לא רוצה הוא אומר לה, ומסרב לברך שהחיינו, ומסרב להודות שהחזרת בי נשמתי, אנא ה', אל תחזיר בי נשמתי, אין בי כח לעוד יום בגינהום הזה, אנא ה', שמור על כולם, שמור על העולם, תן להם הכח להמשיך, תן להם שמחה וגשם, תן להם ענן, שלח להם שליח, שמור על הילדים ה', אבל אנא, ה' קח את נשמתי, אני אין בי כלום, אין בי כח, אין בי אהבה, אין בי דחף להצליח, אין בי קריירה אין בי השפעה, אין בי שמחה, מה לך ולי, ה' יתברך אנא, קח את נפשי, האורז על האש עכשיו, קמתי כי הייתי רעב, היה יום מחלה, היתה לי סחרחורת אמיתית, כמו בסרטים, כמו סרט סטודנטים שנה א', שהם מסובבבים את המצלמה וזה כל כך אידיוטי, אז ככה, אבל ממש ממש חזק, ולקח לי זמן להתאזן, כה חזק היה הדבר, מעולם לא חוויתי דבר כזה, אבל עכשיו יותר טוב, זה עדיין שם, הראש עדיין לא במקום, אבל באופן נסבל לחלוטין, יכול אני לשבת אל מול המחשב ולכתוב על הארבעה בדצמבר, ועל כמה שהוא יום נפלא למות בו, ולקנא במאה ושישים אל, המתים של אתמול, ובמאה השישים שימותו היום, ולייחל שאהיה אחד מהם, שהם לא צריכים עוד לקום אל העולם הזה על הבליו וטשטושיו וחובותיו המעיקים, שגופם מוטל בבור קבר, נאכל לו לאיטו לשובע נפשם של בעלי החיים הקטנים הממלאים את האדמה בהמוניהם, ואילו נפשם רוחם ונשמתם אינן עוד בעולמנו אנו, אלא שבו למקורם, שבה הטיפה אל האוקיינוס הגדול, התמזגה בו כדי היעלמות, הנה היתה כלא היתה, וכל אירועי היום יום הממלאים את קיומנו, הוא אוהב אותי, היא עוזבת, הילדים, מה אכלתי, החופשה הקודמת, החופשה הבאה, חשבונות, בחירות, הפגנות, כל הזוהם הזה איננו, וכמה טוב הדבר, כמה טוב לא להיות, למה ה', למה לא תיקח נפשי, נפשות כה רבות לקחת אתמול, נפשות רבות תיקח היום ומחר, קח גם את נפשי, היתברך יקירי, קח אותה, כבד לה גיהינום חיי, שואת קיומי, אנא ה', הארבעה בדצמבר הוא יום נפלא למות בו, ששה עשר ימים בחודש כסלו, כל אחד הוא אור קטן, ה' יתברך, שמן ליום אחד האיר ימים שמונה, והלא מעט המחזיק את המרובה הוא, כמו אדם, אחד, קטן, לבד, נפרד, מחזיק עולמות שלמים בראשו, קורא קריאת שמע, ומניח תפילין בראשו ועל לוח לבו, קשרם על גרגרותיך, ושומע מוסיקה, וממציא חשבונות, את הכל נתן בלבם, אבל לשמונה ימים כבה הנר, וטוהר הבית מזוהמת הנחש, והדליקו נר חדש, כבה נרי היתברך, שאין כמו הזמן הזה לבוא עדיך, עשה לי נס, היתברך, כשם שעשית לאבותינו בימים ההם, כבה נרי, אין עוד נפשי חפצה, וראשי סחרחר עלי עד מאד
        3/12/17 02:09:

      השלושה בדצמבר הוא תאריך נהדר למוות פתאומי, או למוות כלשהו. בשלושה בדצמבר הנוכחי, שהחל לפני כשעתיים, ויסתיים בעוד כעשרים ושתיים שעות, ימותו כמאה ושישים אלף בני אדם, כבכל יום אחר. 160,000 איש יבואו היום אל קיצם, יפוג תוקפם, יפקע שטר המכר, יפרע החשבון. מאה ושישים אלף איש יעלו על רכבת אל הלא נודע, והרי הלא נודע כבר נודע, הוא כתוב על לוח לבי ועל לוח לבכם, זה מקום קבורתו שלא נודע, לא נודע במקום, אבל נודע בזמן, בשבעה בחודש אדר, הלך אל הלא נודע, ועדיו הגעתי, ולא השכלתי להכנס, שאין ביכולתי, ונפשי אינה יודעת, ולא מצאה את פתח היציאה, מהיכן יוצאים חברים? איהו הפתח?אם מישהו יודע, אנא ממך, אנא, הודיעי לי, אנא הודע לי, ספרי לי, לחשי על אזני, הנה כאן, אמרי לי, הנה, כאן פתח היציאה, צא, ועמדי על ידי, ראי אותי יוצא, ולכי לך לדרכך, דעי שעשית עמי חסד, ולנצח אהיה אסיר תודה לך, אעיד בפני בית דין של מעלה, הנה כאן, זאת שבכאן, עשתה עמי חסד של אמת, שלחה אותי אל דרכי, הראתה לי פתח יציאה, צדקה עשתה עמי, וצדקה תציל ממוות, שהמוות אור גדול הוא, וצל נדרש על מנת שנוכל לסבול את אורו הגדול, ועל כן אמר - צדקה תציל ממוות, וזאת שבכאן, היא הצלה לי, היא הצלה לי, הראתה לי את פתח היציאה, ויצאתי. מעבדות לחירות, מאפלה לאורה, מחושך לאור, מגלות לגאולה, מאבל ליום טוב. 

      דיר פרודנס, אופן אפ יור אייז.

      לילה טוב. 

        2/12/17 01:47:
      שניים בדצמבר הוא תאריך נהדר למוות פתאומי, אם במקרה לגמרי לא בא המוות באחד בדצמבר, הקפה לא על השולחן, אבל ג'רי גרסיה שר ברקע, הוא שר בוב דילן, הוא מעוטף בעצבת, וגם זה קשור לביטקוין, אבל מכיוון אחר, והיה יום, כן, היה יום, יום השישי ויכולו, והוא היה עצבני נורא, וצעק וצרח וביקש את נפשו למות, ושוב פסח עליו, נראה שיש על מזוזות נפשו דם וכן על המשקוף, דם של שה תמים בן שנה, והמוות פוסח עליו, וזה בסדר, אתם יודעים, בתנאי שהחיים לא פוסחים עליך, אבל אם גם זה וגם אלה פוסחים עליך, הרי שאתה פיסח, חיגר, עילג, סליחה על הכתיב המלא, יצא לי כתיב מלא ואני כל כך שונא כתיב מלא. כל כך שונא כתיב מלא. אני מגיב לעצמי, הוא הפך לאני בעקבות הכתיב, הכתיב כל כך נוכח בחייו, שאם כותב כתיב מלא במקום כתיב חסר האניות שלו באה לידי ביטוי רגעי, אם אפשר היה הייתי נותן גם כוכב, זה כל כך נחמד לקבל כוכב, זה כל כך נחמד שאחת התודעות הקוראות את דבריך מעריכה אותך במחווה כל כך קטנה אבל משמעותית, כוכב, פעם נתתי למישהי כאן את הכוכב המאה שלה, היה זה לפני שנים הרבה, ואז חשבתי הרבה שאני הייתי המאה שלה, וכתבתי לה שיר אהבה בשם אני הייתי המאה ואת היית שנה בתוך המאה שאני הייתי ואני הייתי חודש בתוך השנה שאת היית ואת היית יום בתוך החודש שאני הייתי ואני הייתי שעה בתוך היום שאת היית ואת היית דקה בתוך השעה שאני הייתי ואני הייתי שניה בתוך הדקה שאת היית ואת היית ראשונה בתוך השניה שאני הייתי וכך התפרקטלנו לנו בתוך השיר, שנורא ריגש אותה, והיא חשבה עליו, כך כתבה לו, בעיקר ברחוב, היא כתבה, כשנסע לסיני לכמה ימים, וסופו של עניין שלא נפגשה עמו, כי, כך כתבה, אני מפחדת לקבל ולא יודעת איך לתת, והלכה לחיות בנכר, עם בן זוגה האמן הנפלא, והוא נשאר כאן בעיר, מת לו לאיטו, הכיר דווקא מישהי, אבל גם זה לא הסתייע, והיא נפלאה היתה, הו, נפלאה היתה, שיכורה, יפה כמו שדים, לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע, כך שרים הפרברים, זה כל כך ישראלי, הפרברים, חמודים, איך התנחלו בלבבותינו, מבלי שעמלו על כך ברשתות החברתיות, מבלי שפרסמו עצמם בכל עת ובכל פינה, רק שרו את שירם, בחן ובנימוס, ומתוך תחושת חובה ומיצוי, בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק, וג'רי גרסיה חזר עם דילן, ועכשיו הוא אומר שבכל יום, ממש בקרוב, הוא של בי ריליסד, וזה נחמד מאד.