עוד מעט, ממש עוד מעט, אני אוכל לאכול את מה שגידלתי... העגבניה שלי תהיה גדולה מאוד, כמעט רבע קילו, היא תהיה אדומה כמו לובסטר ביום חמסין, היא לא תהיה עיגול מושלם והיא תהיה מתוקה כל כך, עד שביום שיוציא אותה מישהו מהמקרר, הוא יחשוב שהיא גלידה. למלפפון שאגדל, לא יהיה טעם של ירוקת החמור, גם הוא יהיה קצת מתקתק ואם מישהו פעם ינשוך אותו, הוא ישמע חחחק ומיד אחרי זה ינזל לו מיץ מלפפון בזוויות הפה. הפלפל שלי יעשה צק צק צק על הלשון ותהיה לו מרירות עדינה מאוד שרק תבליט את המתיקות של חבריו. הצנונית שלי תהיה חריפה, כן אדוני ואם מישהו יטעם אותה, הוא יחשוב שהטעם הפך להיות מוצק, כי הוא ירגיש את החריפות הזו בסינוסים שלו...חריף של מעברים, זה יהיה, לא חריף של לשון. הבצל שלי יהיה גם חריף וגם מתוק, הוא יהיה בצל של בנות מלך, כזה שמדמיע את הנפש בדמעות של אושר. על הפטרוזיליה שאגדל, יהיו נקודות לבנות קטנות, שאמולל את העלים באצבעותיי, הן יתמלאו שמן... כל כך משמח את החושים יהיו הירקות שלי, עד שמישהו עוד עשוי לחשוב שהם פירות. האמת הם פירות, כי אני אגדל אותם על עץ ועל 800 המטר שקניתי בלב השדה, אני אבנה בית... |