קליפת העור שלי מתכווצת, אני מרגישה איך היא מתחילה ללחוץ עלי.

בא לי לצעוק,לצרוח ממש, עד השמיים של השמש הכי רחוקה וקרה. 

הכל נחסם ונשאר מהדהד בתוך, מתקפל ומתהדק.

מכאן, כמו המפץ הגדול יש אפשרות להתפוצץ ולהתרחב עד לאינסוף

או להשאר חור שחור ששואב אנרגיה פנימה מעלים אותה ואת עצמו.

הזמן מתקדם לזמן הבא ומשאיר מאחור את הבחירות שלא עשינו,במקרה הטוב זכרונות של מעשים.

בתוך כל הטשטוש הזה אני מרגישה את הגוף שלי פצוע, מחורר מלא בצינורות,

כל נשימה, מעגל שמתחיל מחדש ואין לי כוח.

החמימות על היד שלי זורקת אותי הרחק מהקיפאון שבכפות רגליי, האדמה קפואה,מושלגת,עקרה.

קומי, היא מתחננת, בוכה על בתה הפגומה פיזית,קומי..

אני רוצה להרפות,רק לצנוח על מיטת האוויר ולשוטט בין העננים,בלי כאב וחנק 

אבל קשה לי לאכז אותה, את האמא שבה. אז היא עדיין אמא ואני עדיין הבת שלה.

משוטטת עם תסמונת קליפת העור המתכווצת.